סרטן הגדי

אני חושב שהייתי בן 6 ואחי הצעיר בן 4. והיינו ילדים יפים. אחי הצעיר יותר. נולד דוגמן. בלונדיני עם עיני תכלת. אני נתקעתי עם הטורקיז. 

היינו במלון בחיפה. אחד מהחופשות הנדירות שהיינו. אבא לא היה. כנראה אחרי עוד אחד מהריבים שלהם. אחותי נולדה אחר כך.

וזה היה סוף שבוע של אטרקציות. גן חיות וכל אלה. ואיכשהו התחברנו למשפחה של שני הורים ותאומים. קטנים יותר.

והאבא הזה כל הזמן היה מסתכל על שנינו ונותן לנו את החיוך.

אתם זוכרים את הווידאו קליפ של מייקל ג'קסון' thriller' עם הזומבים והבחורה המבועתת?!  הוידאו קליפ מסתיים כשג'קסון מעיר את הבחורה כאילו מחלום רע ומחבק אותה ואז מסתובב למצלמה ונותן את החיוך. אז כזה חיוך.

והחיוך הזה היה מבעית אותנו. הוא היה מסתכל עלינו ככה כל הזמן. נועץ מבטים ארוכים. לא מגניב פזילה או הצצה. אלא נועץ מבטים בשנינו עם החיוך הקריפי הזה.

היינו קבוצה במן טיול מאורגן שכזה ולכן כל הזמן נכפה עלינו להיות ביחד. העיניים היו נעוצות באדמה. והגבר הזה. גבוה. בהיר. היה מסתכל בכל רגע אפשרי עם החיוך. בין אם שהחליף את נהג האוטובוס היה מסתכל עליני אחורה על החיוך. או בחדר אוכל מהשולחן ליד. החיוך הזה הפחיד אותנו. פעם אחת לא רצינו לרדת כבר לבריכה. רק בגללו. חיכינו בחדר. והצצנו מהקומה השניה לבריכה למטה. אני לא אשכח את זה. באותו רגע הוא עמד שם בבריכה עם בגד ים אדום והישיר אלינו מבט והחיוך.

בפעם אחרת נכנסנו למעלית אחרי ארוחה אחת לעלות לחדר. והוא רץ לכיווננו להספיק למעלית. וברגע שנכנס תפסתי את אחי הצעיר ביד ויצאתי מהמעלית. הוא נשאר שם במעלית. וחייך.

אולי זו אחת הסיבות שאני לא סובל את אמא. אולי. 

אחי הגדול היה בן 15 וניסה כל הזמן להבהיל אותנו עם הקליפ הזה. אי שם בשנות השמונים. מכבה את האורות בחדר שלו ומקרין את הקליפ. אבל הקליפ עצמו לא היה מפחיד. לא הזומבים. לא הפרצופים המפחידים שלהם. לא מייקל שהופך לאיש זאב. וזה משהו שלקח לי זמן לקלוט. מה שהפחיד אותי היה משהו אחר.

אני לא חושב שזה צילק אותי. ואולי כן. אולי אחי הצעיר לא זןכר את זה בכלל. ואולי טוב שכך. אבל לפעמים אני מאמין שאני מחייך הרבה פחות. רק בגללו. אולי. 

הנה היורה התחיל

וזה לא יעצור

כשם שאני לא אשחרר

כי אולי התמכרתי לשיט שלך

ורק רוצה ללגום ממנו עוד

להיות שיכור מהשדים שלך

הם עוד ירקדו איתי שם למטה

ועם הדמעה הראשונה יבואו האחרות 

ככבשים אחרי מובילת העדר

החיבוק החונק עוטף מוחץ מכיל אוהב מפרק שלי כגדר של האחו שלך. 

השפתיים שלי ככלב יחזירו את הדמעות למקומן

יאספו כל טיפה וטיפה 

היחס שלך לכל טיפת זרע שלי שווה לכל יחס שלי לדמעה שלך 

והפנים שלך יהפכו לעיסה אחרי כל הבכי הזה

והחיוך שלי יהיה לך כקשת אחרי הבכי הראשון

כי אני הוא רועה הצאן דמעתית שקופה

אני זה שמייצר את החלב שאת כל כך מכורה אליו

הגבינה הרכה והקשה. 

גם את החמאה. 

והחזה שלי יהיה לך לכותל והזרועות יהיו לך לאבני שפה. הנשיקה על פדחתך היא כאבן העולה.

והפנים העגומות שלך הן המזבח שלי

ותבכי ילדה יפה. עם דאדי או בלי.

כי עם היורה אנחנו נתחיל

ולא יהיה לנו מלקוש

Counting your money 'til you soul turns green
Star people
Counting the cost of your desire to be seen
I do not count myself among you
I may be living in a dream
It's just seem to many of you
Can't help but hope
There's a difference between, you and me
You're a star
(I'm talking to you)
You're a star
Maybe your mama gave you up, boy
(It's the same old same old)
Maybe your daddy didn't love you enough, girl
Star people
Never forget your secret safe with me
Just look at all wonderful people
Trying to forget they had to pay for what you see
It's a dream
With a nightmare stuck in the middle
But where would you be
Without all of that attention
You'd die
I'd die
We'd die wouldn't we
(Well wouldn't we)
Big, big star
Should go far
Talk about your mother
Talk about your father
Talk about the people
Who have made you what you are
Talk about your teacher
The bully boy who beat you
Talk about the people who have paid
For that new sports car
Did you get off on a bad foot, baby
Do you have a little tale to tell
Is that why you're a star?
Is that what makes a star?
Nothing comes for nothing, baby
That fame and fortune's heaven sent
And who gives a fuck about your problems, darling
When you can pay the rent
How much is enough

ואם הייתי מחזיק בשוט לא הייתי מסוגל לעשות אחוז אחד מהדברים שאני יכול לעשות לך בזמן ספנקינג.

אני יכול לסטור לך על הלחי

ללטף

לנשוך וללקק את תנוך האוזן 

לנשק את צווארך ועורפך וכל מה שבין לבין

אני יכול לירוק עלייך ולנגב על הפנים שלך את הכל

וכל זאת מבלי לעצור את עצמי מלעשות לך ספנקינג. 

לדרוך לך על הראש

לעסות במינוריות את הגב שלך

לנשק את השדיים שלך. למצוץ אותן. לנשוך. ללוש. ועוד לא התחלתי לספר על הפטמות. 

וכף היד שלי עדיין לא תנוח מלסטור לך במקביל על התחת. 

אני אכניס לך אצבע לטוסיק ולכוס ואולי ורצוי גם יותר. שלא אתחיל בכלל עם עולם הצעצועים. לכמה סעיפים אגיע? 

אני יכול לזיין אותך. בשניהם. ולשחק עם השני במקביל. 

אני יכול לחפון לך את הכוס ולצבוט את השפתיים הפנימיות שלך. 

וכף היד שלי תמנע מלהתעייף ותמשיך לסטור לך על התחת. אולי ייקח לי קצת זמן. אבל גם עם היד אגיע לדם שלך. 

אני יכול ללחוש לך. ולחבק עם יד אחת ולחנוק ולמנוע מעבר של דם למח שלך. 

ואני יכול. פשוט יכול. בזמן שהיד שלי ממאנת להתעייף לך על התחת. פשוט יכול. 

לנשוך לך את השפתיים. את קצה האף. לנשק לך את הדמעות. לטרוף אותך בלשוני ולמצוץ לך את הלשון. לאסוף את הריר שלך בשפתיי. ופשוט. 

לנשק אותך. 

ורק אז. כשכף היד שלי תיכנע ותתעייף. 

רק אז. אולי. ורק אולי.

אעבור לשוט. 

שימו play לפני שאתם מתחילים לקרוא

'אני רוצה לנגן לך משהו' והתלתל הסורר האדום נופל כמו צל על הפנים שלה.

אני נאנח ביושבי על הכורסא. מהכורסאות שאתה לא רוצה לקום מהם. ידיי מטונפות מחימר ואני לא בטוח אם אני מזיע את עצמי מעליי או מזיע אותה מעליי. אני מרגיש את עצמי שוקע בה. בכל מובן אפשרי. במרחק נשיקה אני מגיע למה שנשאר מהיין האדום בכוסית. לא ממהר לסיים.

היא לוקחת גיטרה. קלאסית שכמוה. מחייכת לי חיוך בוגר ונבוך.

תעצום. אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי. מניח את ראשי על מפתן הכורסא. ממשיך לשקוע. הכוסית רוקדת בין האמה והקמיצה.

היא משכלת את רגליה והגיטרה משלימה את מה שרגליה הלולייניות סירבו להסתיר. מתחילה לנגן.

אני מתרומם ומביט בה לבוש וחשוף. אין סיכוי שידעה שהשיר הזה נוגע בי במקום קדום כל כך. במקום הכי גבוה שהכרתי את עצמי. אם אי פעם הגעתי קרוב להרמוניה עם עצמי תמיד השיר הזה של לאונרד כהן היה הפסקול. פעם ראשונה שאני שומע אותו מפיה של אשה.

עיניה הכהות חודרות את אוקיינוס הטורקיז שהתמדתי להסליק זה שנים. אני מרגיש עירום כמו ששום בגד לא היה יכול להסתיר. צלצולי פעמונים זכים בליווי של הרוח עושים קול שני לשירה הסדוקה שלה. השיער שלה שאך לפני שעה היה לעיסה בידיי המאסיביות הפך לגדר חיה שעוטרות את פניה. אני רוצה להקריב את לשוני ושפתיי על מזבח שדיה. להמתיק סוד אל בין שפתיה. גם העליונות. מרגיש כמו ילד בבית שלה והאחראי המבוגר במיטה. הקירות מטונפות בדאלי וגוך ופולוק הומ מייד. התקרה שלה כחופה של לוכדי חלומות וצדפים לוחשות. ואם יודעים להאזין, בין סולם לסולם אפשר עוד לשמוע את המיית הים. 

אני לא מסיר את עיניי ממנה והיא פורטת עלי אך מסרבת להסיר את עירומה. אצבעותיה מאוננות את המיתרים. לא חושב שאוכל לשמוע שוב את כהן אחרי ששמעתי אותה. דמעה סוררת על דש העין. אם היתה יודעת מה השיר עושה לי היתה מנגנת אותו?! 

היא משאירה את גיטרה עליה. ידיה כעת מסתירות גם את השאר. אנחנו מביטים ומעבירים את כל מה שעברנו. לחוד. את הכוויות. חושפים צלקות בגאווה. אף אחד לא רוצה למות ללא צלקות. אני לא יודע מה להגיד לה. ואם היה אפשר להעדיף לכתוב הייתי כותב. ורק נשימה כבדה חיפתה עלי. 

ואני תמיד מוצא משהו מפגר להגיד. משהו שהופך אותי לילד חסר אחראיות. שובבי ומלא תום. אני מסיים את ריקוד הכוסית על הרצפה. ממשיך להביט בה ולא זוכר שמצמצתי בדקות האחרונות. פוער את שפתיי הנואשות ולוחש... 

מה זה הולך להיות כלבה? את בולעת את הגלולה האדומה או הכחולה?

בואי תכנסי למשמעות הקיום האמיתית שלך. הפתולוגית. הניצחת. הנוכחת. המכרסמת. הקובעת. הגולם.

אחזיר אותך הביתה בזמן. את מכירה את המשפט. האור הראשון של הבוקר מגיע אחרי השעה האפלה ביותר. ושם אני ואת נפגשים. בדיוק בנקודת הזמן הזאת. בשעה האפלה ביותר של היום.  במטריקס שלך זונה. כלבה. ילדה. קטנה. פרה. בהמה.

אחזיר אותך הביתה בזמן. להזכיר לבעלך שיש אספת הורים השבוע והוא הבטיח להגיע. לעשות שיחה עם אמא במעמד יחסינו לאן. שלך איתה מטומטמת. להניח קופסאות פלסטיק עם מים לחתולים שם למטה ואת יודעת טוב מאד שגם מסביב לגופתך המצחינה הם ילללו אחר מים ומזון. הנשימה האחרונה שלך לא תעסיק אותם.

ושוב בשעה האפלה הזו אנחנו נפגשים. במטריקס שלך זונה. ואני אזיין אותך.ואשפיל וארמוס ואכאיב ואפרק וארכיב במובן הקלישאתי ההוא שאת מכירה.

בשעת הערב את תכיני את ארוחת הקופי פייסט לילדים ותראי איתם את התוכניות שלהם אך תפזלי מצד להודעות שלי. חזרה למטריקס שלך. ואת תסעי פעם ב.. למפגשי התמיכה של המשפחה המורחבת עם החיוכים המאולצים ואותו דוד זבל שכל הזמן מציק. וכל הזמן הזה תתגעגעי למטריקס שלך זונה.

ובשעה האפלה שוב נפגש. ואקשור אותך ואנעץ בך. ואסתום ואסטור ואפליק ואצליף ואפסטנג וארחיב ואכה ובעיקר אשתמש.

ושוב חזרה לעולם שנכפה עלייך. חזרה ללימודים שידוע שלא תעשי בהם דבר אבל העיקר שיש לך פאקינג תואר. ולתחביבים המוזרים שלך שרק מכלים את הזמן הזומבי שלך בין שעה אפלה לאחרת.

ושוב נפגש במטריקס שלך זונה. ואשתין עלייך ואני אקרא לזה באיזה שם שבא לי. סימון וטריטוריה ובלה בלה בלה ואת תשתי את זה בשקיקה. לא את השתן מטומטמת. את דברי הלעג שלי. ואת תכתבי עלי בבלוג שלך. ואני אשפריץ אותך ואדפוק אותך עד שתרגישי עירומה ללא הזין שלי בתוכך. ואני אזיע אותך עד שתנקי את כל הטוהר המזוייף הזה ממך ואת התדמית בת השכן שאת חושבת שאת.

ושוב אחזיר אותך הביתה נקייה ומזוהמת. מסודרת ומבולגנת. טהורה ומלוכלכת. אלטף ואנשק ובעיקר אחבק. חזק. עד שהאוויר שלך ייחשב כמותרות לכל דבר. ואת לעולם לא תקחי את האוויר שלך כמובן מאליו שוב למשך כל ימי חייך. ואת תצאי לטיולים במדברים ובנחלים. ותפרסמי תמונות עם ציוצים ותיוגים וצ'ק אין. עם חיוכים מושלמים ופוזות מגוחכות. רק כדי שיידעו כולם שאת נורמאלית. אבל כשתעבדי על הריטושים שלך בפוטושופ את תחלמי רק עלי מרטש אותך. וכנראה תצאי לחול מידי פעם. כמה זולה וינה בתקופה הזו וכמה אני קולית שאני נוסעת לסיני בטח. מה לא תעשי כדי תהרגיש להרגיש נורמאלית. ובתוך תוכך הכמיהה ההיא למטריקס זונה. למשמעות האמיתית של הקיום שלך. של תמצית הייעוד שלך בחיים. לשרת ולהיות. הכלי קיבול והחפץ שאת. הנכס שאת חולמת להיות.

תנשמי רגע זונה. 

כלבה. 

ילדה. 

קטנה

גורה. 

פרה. 

בהמה.

אסלה.

מה את בולעת? את הגלולה האדומה או הכחולה? 

תזייני אותי כמו שאני כותב. עם דש של רעיון ומוזה שמחלחלת לך מהרקמות. את הגולם שקם על יוצרו. ובועלו. אונסת אותי באישונים מורחבים. המיטה היא רק הנייר שלך והזין שלי הוא הקולמוס. את מזיינת אותי כמו שאני כותב. כשרון הכתיבה האוראלי שלך מצייר על החזה שלי אותות וסמלים בעוד שההגשמה העצמית שלך מסתכמת בגרון עמוק. העיסה הזו שיוצאת לך מהדפנות הן הערות השוליים שבצד הדף.

תזייני אותי כמו שאני כותב. עם חזון מפואר ואפס של מעוף. האצבעות שלי יכאבו מהפיילוט אך בתוך הכוס שלך אוכל לכתוב עידנים. עם מבט חודר שלא מרפה מהדף ומהגוף. שנינו יודעים ומנחשים את הסוף. וזה קם לתחייה בעודך רוכבת על הקונספט. על המהות. על בדל התמימות שנשארה בך.

את מזיינת אותיי כמו שאני כותב.  חושבת שאת עושה אהבה כמו המינגווי אבל נדפקת כמו סלינג'ר וסוטה כמו נבוקוב. יקום הפנטזיות שלך הן ספטרום רחב של חמישים גוונים אי שם בין מרגרט אטווד ופולין ריאז'.

את מזיינת אותי כמו שאני כותב. הטיוטא מלאת השגיאות מתחבאת מתחת לסדינים הרטובים. ללא התנצלויות. ללא עכבות. ללא מענה שגיאות אוטומטי. כתיבה חסרת מעצורים ואיפוק. מה שיוצא אני מרוצה.

את מזיינת אותי כמו שאני כותב. עם שפה עשירה שמתלכלכת שמוציאים את הילדה הקטנה המסכנה שאת. העופרת נשברת שוב ושוב כשאני מכלה עלייך את השדים שלי. הכובען המטורף צוחק לי על הכתף. צ'שייר ישאיל את הנשמות שלו. שישארו לך כמה אחריי. ורק אחרי שאגמור בתוכך הארנב הלבן יהיה זה שיהפוך אותך סוף סוף לילדה גדולה.

תזייני אותי כמו שאני כותב. עם אפס אחראיות למעשייך. תעמדי בפינה של הערת השוליים. הגניחות שלך נדות בין מלעיל ומלרע. את נאחזת במצעים כבבגד כפת. אני סוטר את השורש ממך. מצליף ממך את שם הפועל. ושכל הבניין יתמוטט. את אולי חושבת על גוף שלישי אבל אני מתמיד לזיין אותך בגוף ראשון.

תזייני אותי כמו שאני כותב. הסשן עלייך מכתיב לי את הסיפור. זה נכתב מעצמו את מבינה. אנחנו מתקרבים לסוף. היד רועדת כבר עם העט בידי אבל עמוק בתוכך. אני מתאפק עד לפאנצ'. משחיז חרוזים בתוכך. זה כמעט גמור. אני מתקרב לאמת. לאמת שלי ולשקר בתוכך.

אני גומר בתוכך כמו שאני מזיין. בקול תרועה ושאגה. אני נוטף אגלי הוד והדר לאור היצירה. מסתכל עלייך וסופר את הצלקות שהשארתי.מי רוצה למות ללא צלקות. הגוף שלך זה הדבר הכי יפה שכתבתי עליו. ועוד נשארו עלייך דפים רבים לכתוב. כמספר המדרגות לגיהנום. אני משפריץ כשרון לתוכך. חרכי הדם עלייך הן האותיות קידוש לבנה שלי. את מבינה? את גומרת איתי בחרדת קדושה. הזרע שלי בתוכך הוא החתימה שלי למטה בקצה. נשאר שם לרגע. מביט אלייך מתחתיי לפאר היצירה שלי. אני לע משנא דבר. השגיאות שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לך. אני מתכופף וחותם את הדף בנשיקה אונסת. משאיר לי טעם של עוד. הופך אותך כהופך עמוד. התחת שלך הוא רק עוד דף ריק וחלק. ולבן. וממשיך לכתוב...

בהשראת פוסט ישן של מתוקף אישיותה

המתבגרת החלה בניסיונות שעווה. עלי. בפעם הראשונה בחיים שלי. 

ואני דווקא לא גבר שעיר. בכלל לא. 

קטן עלי. יושב ללא חולצה במרכז הסלון ובשורה הראשונה גרושתי, בכורי אבל משום מה מספר לא תואם של מצלמות. קטן עלי.

מורחת את השעווה או מה שזה לא יהיה. היא נהנית מזה יותר מידי. לא נראה לי קריטי. בהתחלה במרכז הגב. מניחה את המדבקה ומהדקת. הם צוחקים עלי שאני משדר חסינות וסף כאב גבוה עד שזה מגיע לשעווה. ממנה לא פחות. 

לא תשמעו ממני הגה. מבטיח לכם. בספירה עד 5. רגע למה עד חמש?! 1...2... ושולפת במהירות שפלאש היה מקנא. תמורת ח"י כפול שקלים אשלח את הסרטון. תשלום בביט בלבד. 

עוברת לאיזור החזה. תסתמו משפחה של קקות. דמעה שקופה בזווית של העין. מכחיש כל קשר. נכנס לי משהו לעין. טיימינג מקרי בהחלט. בספירה עד חמש... רגע. את הולכת לספור עד 2 נכון? ושולפת. י'בתתתתתתת של אמא שלך. תמורת 50 שקלים בתשלום בביט יישלח הסרטון. המתבגרת נהנית מזה מידי. לא יודע. לא נראה לי קריטי. 

מרים את היד ללטף לעצמי את האיזור. שוקל להתפנות למחלקת כוויות. ואז מריחה זריזה באיזור בית השחי. לא על זה סכמנו. אני מעדיף להשאר עם זה עלי לעולמים. הקקות בוכים שם על הספה. זה ממש לא מצחיק. מרגיש כמו באחת המשימות של 'המסור'. מבקש מהבכור לבדוק בגוגל אם זה נורא להשאר עם השעווה לכל החיים. לא נראה לי קריטי. מדביקה את המדבקה. תשכחי מהטיול ליורוסידני והחוף לחוף בארה"ב. אבא צריך לממן השתלת עור. ושולפת. ספל הקפה של הגרושה התנפצה והחתולה העדיפה לאבד עוד נשמה בקפיצה מהמרפסת. חושב שהשכנים הזמינו משטרה. אין לכם מספיק כסף לשלם תמורת הסרטון הזה. והיא. נהנית מידי. נראה לי קצת קריטי. מה שלחת?!?! אני נבהל. הפכת את זה לויראלי?!?! יחתיכת בןןןןןן של.... 

אני מכין לעצמי קפה ופותח את המקרר שלה להוציא חלב. כיף שיש לה טסטר. את הנס שאני שותה כמו כוסית. עם המון חלב. את השחור אני שותה כמו מוסכניק. בוצי ובלי סוכר.

רואה שם אריזה של קרמבו. מתעלם. מוזג לעצמי את השליש חלב לקפה.

היא מוציאה את האריזה.

וכן. אני מרשה לך את הקרמבו 'האחרון'.

האחרון? כמו בקטע של סיגריה אחרונה או שאכטה אחרונה?! בואי... זה רק קרמבו.

תזהר.

להזהר ממה? זה רק קרמבו. ומוציא את האחרון מהאריזה השקופה. מסתכל עליו.

נראה לי אקח ביס ואזרוק את השאר.

אנחנו לא חברים יותר.

תרגעי זה כולה קרמבו.

קרמבו זה החיים. זה יותר טוב מאורגזמה.

ואז אני לא יכול יותר ומתפקע. כבר שמעתי דברים מוזרים בחיי. כמו שקישואים זה החיים ושיט כזה. או קרמבו זה החיים. אם כבר סשנים זה החיים. תרגעי. קרמבו זה רק קציפת חלבון עם תמיסת סוכר וציפוי צימקאו. זה הכל.

אתה עוד שניה יוצא מהבית.

נוגס מהקרמבו. לא מרגיש שום דבר מיוחד. מביט בה בעיני עגל. אני אוהב לעצבן אותה. אוכל אותו באותה אדישות כאילו לעסתי מסטיק או נגסתי בתפוח. 

לא יודע. לא טעים. אולי אזרוק. רוצה מה שנשאר?

צא מהבית.

טוב טוב..חכי לפחות שאסיים את הקפה. בחיי שאני שותה כמו כוסית. 

אפילו את אוושת הים לא שומעים. השקט הזה. המופתי והאלוהי. לחישת התופת. וחמת חלילים בראשי.

אנחנו במטבח והיא יורדת לרצפה אחרי אקט אלים בעודה באוויר. מחללת ומחוללת. הגניחות שלה הן פריטת הנבל הנעימות ששמעתי. תן לי להיות חירש לכל השאר. בין אצבעות חופרות רז ליד טומנת סוד. בין שפתיים נושכות לשון ואונסות תנוכים. 

בין אנקה ללחישה. בין נהמה לגניחה. בין שאגה לאנחה. בין געיה ליללה. בין קריאה לנביחה. גן חיות שלם עבר ביננו. אי שם בין השיש לרצפה. 

אני נשאר לעמוד על רגליי. מטונף ומזופת. אוחז בראשה כבמקל הליכה. באופן אירוני נעזר בה כדי להישאר איתן מעליה. זקיף וזקיר.

אוקיינוס טורקיז עבר בין האישונים שלנו. אני מכיר את הלבן בעיניה כגב כף ידי. עיניה פוצעות ולא רציתי להישאר שלם.

היא נצמדת אלי ומחבקת את הרגל שלי. חזק חזק. ואז השקט הזה. הייתי יכול לשמוע את הלמות ליבה ואת הכוס הפועם שלה. מדמם את תשוקתה החוצה. ושקט מופתי. והרגשתי כבמעמד הר סיני.

והרגע הזה נמשך כנצח. והייתי מוכר את נשמתי שלא יסתיים לעולם. מחזירים נשימה. נוסקים דואים ונוחתים. נשמתי איתה אוויר פסגות. ושום דבר מעתה ואליו לא יהיה דומה לזה. חוזרים להחליף מבטים רושפים. ומילה ששוברת קרח. אך זה יישאר כבר שם. אי שם. בין השיש לרצפה. 

הסיפור הזה חוזר על עצמו. מחוץ לעבודה שלי יש מחלף קטן. ימינה לדרום. ושמאלה לצפון. אליה.

אני מסיים לעבוד ועוצר בצד הדרך. בשוליים יחסית צפופים ומדליק אורות חניה. הטיק הקולי של אורות החניה מעצבן קצת אבל זה ברירת מחדל. ולפעמים אני יושב שם ברכב ושוקל. דרומה או צפונה. ולפעמים צופרים לי. אבל לא אכפת לי. 

דרומה לבית. למיטה. לעוד פרק בספר ועוד כתיבה שוחקת אצבעות בעט הפיילוט הכחולה בבלוק הנצחי ועוד משימת שגרה שדחיתי לסוף היום. לכתיבת הלוז שלי למחר. 

או לצפון. אליה. לתאוות בשרים. להבנה עמוקה שבעיניים בוערות. לבזאר חושים. 

לדרום של אחרי מקלחת חמה. ואליוט סמית שעדיין חי שם אצלי בחלל הדירה. של כוס יין אדום שמסיים את היום. בחצר קטנה בקיבוץ ישן. 

או לצפון. להתמכרות לחוסר הוודאות. לאורגיית ידיים ואצבעות. למבטים טיפשיים ולשון משורבבת ככלב הרודף אחר מכוניות.

לדרום. לחוסר הטעם.

לצפון. למהות.

ולפעמים אני מחכה לסימן. והיו פעמים שלא. ולו להברה קטנה. צ... צפ... צפו... והיא לא מגיעה. ואני נוסע דרומה. בכבישים ריקים ולב שומם.

וגם אחרי שעה. שעתיים. כשאני שם במיטה. אורות החניה שלי  עם הטיק הקולי המעצבן ממאנים להפסיק. טיק... טיק... טיק...