שימו play לפני שאתם מתחילים לקרוא
'אני רוצה לנגן לך משהו' והתלתל הסורר האדום נופל כמו צל על הפנים שלה.
אני נאנח ביושבי על הכורסא. מהכורסאות שאתה לא רוצה לקום מהם. ידיי מטונפות מחימר ואני לא בטוח אם אני מזיע את עצמי מעליי או מזיע אותה מעליי. אני מרגיש את עצמי שוקע בה. בכל מובן אפשרי. במרחק נשיקה אני מגיע למה שנשאר מהיין האדום בכוסית. לא ממהר לסיים.
היא לוקחת גיטרה. קלאסית שכמוה. מחייכת לי חיוך בוגר ונבוך.
תעצום. אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי. מניח את ראשי על מפתן הכורסא. ממשיך לשקוע. הכוסית רוקדת בין האמה והקמיצה.
היא משכלת את רגליה והגיטרה משלימה את מה שרגליה הלולייניות סירבו להסתיר. מתחילה לנגן.
אני מתרומם ומביט בה לבוש וחשוף. אין סיכוי שידעה שהשיר הזה נוגע בי במקום קדום כל כך. במקום הכי גבוה שהכרתי את עצמי. אם אי פעם הגעתי קרוב להרמוניה עם עצמי תמיד השיר הזה של לאונרד כהן היה הפסקול. פעם ראשונה שאני שומע אותו מפיה של אשה.
עיניה הכהות חודרות את אוקיינוס הטורקיז שהתמדתי להסליק זה שנים. אני מרגיש עירום כמו ששום בגד לא היה יכול להסתיר. צלצולי פעמונים זכים בליווי של הרוח עושים קול שני לשירה הסדוקה שלה. השיער שלה שאך לפני שעה היה לעיסה בידיי המאסיביות הפך לגדר חיה שעוטרות את פניה. אני רוצה להקריב את לשוני ושפתיי על מזבח שדיה. להמתיק סוד אל בין שפתיה. גם העליונות. מרגיש כמו ילד בבית שלה והאחראי המבוגר במיטה. הקירות מטונפות בדאלי וגוך ופולוק הומ מייד. התקרה שלה כחופה של לוכדי חלומות וצדפים לוחשות. ואם יודעים להאזין, בין סולם לסולם אפשר עוד לשמוע את המיית הים.
אני לא מסיר את עיניי ממנה והיא פורטת עלי אך מסרבת להסיר את עירומה. אצבעותיה מאוננות את המיתרים. לא חושב שאוכל לשמוע שוב את כהן אחרי ששמעתי אותה. דמעה סוררת על דש העין. אם היתה יודעת מה השיר עושה לי היתה מנגנת אותו?!
היא משאירה את גיטרה עליה. ידיה כעת מסתירות גם את השאר. אנחנו מביטים ומעבירים את כל מה שעברנו. לחוד. את הכוויות. חושפים צלקות בגאווה. אף אחד לא רוצה למות ללא צלקות. אני לא יודע מה להגיד לה. ואם היה אפשר להעדיף לכתוב הייתי כותב. ורק נשימה כבדה חיפתה עלי.
ואני תמיד מוצא משהו מפגר להגיד. משהו שהופך אותי לילד חסר אחראיות. שובבי ומלא תום. אני מסיים את ריקוד הכוסית על הרצפה. ממשיך להביט בה ולא זוכר שמצמצתי בדקות האחרונות. פוער את שפתיי הנואשות ולוחש...
