אפילו את אוושת הים לא שומעים. השקט הזה. המופתי והאלוהי. לחישת התופת. וחמת חלילים בראשי.
אנחנו במטבח והיא יורדת לרצפה אחרי אקט אלים בעודה באוויר. מחללת ומחוללת. הגניחות שלה הן פריטת הנבל הנעימות ששמעתי. תן לי להיות חירש לכל השאר. בין אצבעות חופרות רז ליד טומנת סוד. בין שפתיים נושכות לשון ואונסות תנוכים.
בין אנקה ללחישה. בין נהמה לגניחה. בין שאגה לאנחה. בין געיה ליללה. בין קריאה לנביחה. גן חיות שלם עבר ביננו. אי שם בין השיש לרצפה.
אני נשאר לעמוד על רגליי. מטונף ומזופת. אוחז בראשה כבמקל הליכה. באופן אירוני נעזר בה כדי להישאר איתן מעליה. זקיף וזקיר.
אוקיינוס טורקיז עבר בין האישונים שלנו. אני מכיר את הלבן בעיניה כגב כף ידי. עיניה פוצעות ולא רציתי להישאר שלם.
היא נצמדת אלי ומחבקת את הרגל שלי. חזק חזק. ואז השקט הזה. הייתי יכול לשמוע את הלמות ליבה ואת הכוס הפועם שלה. מדמם את תשוקתה החוצה. ושקט מופתי. והרגשתי כבמעמד הר סיני.
והרגע הזה נמשך כנצח. והייתי מוכר את נשמתי שלא יסתיים לעולם. מחזירים נשימה. נוסקים דואים ונוחתים. נשמתי איתה אוויר פסגות. ושום דבר מעתה ואליו לא יהיה דומה לזה. חוזרים להחליף מבטים רושפים. ומילה ששוברת קרח. אך זה יישאר כבר שם. אי שם. בין השיש לרצפה.
