סרטן הגדי

קשר הירח הזה היה מטונף מיסודו

מלוכלך מזוהם מגועל. 

ומעולם לא התפשטנו. 

מפנטזים על ארבעה קירות ומיטה. 

היינו נפגשים בנקודה שהירח משכיב את השמש לישון

עם כפות רגליים יחפות שדורכות על צדפים ונזהרות מסרטנים. 

בכל מובן אפשרי.

עם חימר נקי וגיטרה ושמיים ורודים.

פצענו יבלות ביודעין וחיטטנו בפצעים.

החזרנו שלדים לארון כמחזירים חליפה ממכבסה עם עטיפת ניילון וקולב חד פעמי.

חפרנו קברים. ביד גסה ונטולת אמצעים. עם אפר שנדבק לציפורניים. כגלעד לאותות ומופתים שעשינו שם.

נחשפנו כפי שלא נחשפנו בעבר. יש דברים שגם המטפלים לא יידעו. והם יישארו בין הלבן של העיניים שלך לבין האוקיינוס שלי.

היינו עירומים כביום היוולדנו ועם זאת מעולם לא התפשטנו.  

בעוד שאני ואת הלכנו לאיבוד בהארדקור של רגשות וכאב. בין שפתיים לשפתיים. בין חוטם לאף וכל הכיווצוצים בין לבין. על מבוכה ערה וחייכנית. כמו שמש ביום סגריר. כמו אי הוודאות שבקשת. 

בין הלבן שלך לאוקיינוס שלי.

עירומים עד לשד עצמותינו. ומעולם לא התפשטנו.

מפנטזים על ארבעה קירות ומיטה. ביודעין שכבר לא יקרה. החיבור האלמותי בין הנפש לבשר. בין הנשמה שאבדנו לדם שלגמנו.

ועל דברים שחשפנו. אולי ביום מן הימים ימצאו עצמם כתובים פה. בבלוג הצנוע. החסר כל מושמדים. 

אני צריכה שתחסום אותי חני. וזה היה הדבר הכי קל. במאית השניה. בהחלטה מודעת. החלטית. עם אובדן הגוף והנפש. עם גאות הייאוש ושפל האוקיינוס.

ועם כל דריכת רגל יחפה על צדף סדוקה אחשוב עלייך. על קשר הירח הזה. על השכול של הנפש והגוף. על ארבעה קירות ומיטה.