לפני 15 שנים. יום ראשון, 17 באפריל 2011 בשעה 15:01
היא משחקת עם משחק מסוים לבדה ומידי פעם מציצה על אותו חלון כי היא יודעת שאני שם.
ילד אחר ברוב חוצפתו חטף ממנה את המשחק.
החוכמה היא לא להתערב. החוכמה היא לדעת לתת לילד להסתדר. עד כמה שאפשר. לבדו.
אתה לא תמיד תהיה השופט שם. המבוגר האחראי. המגן. היא צריכה להסתדר לבד.
היא שמה לב זה הקטנה וניגשה אליו. חטפה ממנו חזרה את המשחק וצעקה לו לתוך האוזן באופן חד משמעי: "שליייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!". רשפה בו את המבט הכועס שלה וחזרה למקומה.
אני מחייך לעצמי. אופפס. היא למדה את זה ממני.ואז מציץ על אותו ילד המום ושוב מחייך. הוא לא יחזור על הטעות הזו שנית.
אני מודה שאני יותר מחובר לבכור שלי מאחר והוא באמת אבל באמת קופי פייסט שלי. כמה פעמים יוצא לבנאדם לגדל גרסה קטנה שלו? הוא דומה שלי באופי ובצורה החיצונית. הוא דומה באינטיליגנציה הרגשית הגבוהה, בהיגיון של הדברים הקטנים ובירידה לפרטים. אבל אני לא מדבר עכשיו עליו. אני מרבה לדבר עליו. אני מדבר עכשיו עליה. על הקטנה שלי.
הקטנה שלי באמת נינג'ה. בלונדה עם עיניים כחולות אבל נינג'ה. כשהיא חולה והרופאה צריכה לעשות לה משהו אנחנו צריכים עוד עזרה של מבוגר. לפעמים שניים לא מספיקים.
היא נלחמת על עצמאותה ועל רצונה שלא לעשות לה דבר בניגוד לרצונה עד לטיפת הדם האחרונה שלה. אני מעריץ אותה על הנחישות ועל העקשנות שלה.
רצינו פעם לקחת אותה לבדיקה שגרתית אצל רופאת השיניים. עם הגדול. פעם בשנה. רק לראות אם הכל בסדר.הגדול שלי ממושמע. מבין עניין. עולה , מחייך ופותח פה.
כעת התור של הקטנה. אני מסתכל עליה והיא מסתכלת עלי במן מבט מוזר ' אני מוכנה למלחמה. אתה מוכן?'. ואז אני שואל את האחות. 'יש אפשרות לקשור אותה לכסא?'
בשנה הראשונה שלהם זה באמת קשה. אין עם מי בקושי לתקשר. הם רק ישנים מחרבנים ובוכים. אתה לא מגדל תינוק. אתה מגדל גור. יצור. חסר אישיות. רק אחרי כשנה זה קורה.
היא מפתחת אופי. היא מתחיל להשוות. מה היא לקחה מאמא. הכל. מה היא לקחה ממך. כלום.
היא קשורה לאחיה הגדול באופן לא יתואר הקטנה הזו. מחכה אותו שאני לא יודע איך יש לו סבלנות. כשאנחנו ביחד מוציאים אותה מהגן היא דורכת על אותם אבני מדרכה. אם הוא יחליט לקפוץ היא תעשה את זה שניה אחרי שהיא תראה אותו. כשהוא הלך לעץ להשתין היא באה איתו. הרימה חולצה, הסתכלה על הזה שלו וניסתה גם.
קניתי לגדול שלי ערכת כבאים מלגו. עם משאית כיבוי וכאבים וצינור ותחנת כבאים ואפילו קוביית לגו שמדמה שריפה.מסוק כיבוי השאלתי ממשחק אחר.
והבכור שלי מחליט שבמקום מסוים בחדר המשחקים פורצת שריפה בעזרת אותה קוביה. הוא מניח אותה למשל על מדף גבוה וכעת מנסה לחשוב איך להגיע עם הכבאים שלו לאותה נקודה. כולל כל הדרמה וה'הצילו' והסירנות ותהליך הכיבוי עצמו.
לפני כשעה קלה שמתי לב שהיא משחקת עם עצמה בחדר המשחקים. מעסיקה את עצמה שלא בעזרת טלוויזיה. הלכתי להציץ עליה. על הקטנה שלי.פרצה שריפה במוסך המכוניות בקומה השניה. היא לכודה עם שתי מכוניות ומר בטטה שמן הסתם לא יכול להשתחל לקומה שניה אז הוא מחכה על הגג. יש מצב שהוא הצית את השריפה. והיא ממלמלת לעצמה 'הצילו, הצילו' כאשר קוביית השריפה נמצאת שם בקומה שניה מאיימת לכלותם.
אני מסתכל על ערכת הכבאים ושם לב שהערכה עדיין בתוך הקופסא. ואז נפל לי האסימון.
היא חכתה לכבאי הפרטי שלה.היא חיכתה לבכור שלה שיבוא להציל אותה מהשריפה. אבל הכבאי שלה כרגע עסוק בתוכנית הקבועה שלו שהוא מקפיד לא לפספס.
ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני חושב שאחותך צריכה את העזרה שלך בחדר המשחקים. הוא הפסיק לצפות ברגע בתוכנית הקבועה שלו שהוא מקפיד לא לפספס ואץ לו לחדר המשחקים לעזור לאחותו.
חייכתי אליהם מעבר לקיר בעודי מסתכל על התמונה של שניהם שנמצאת אצלי כדרך קבע בפינת העבודה.ואז ניגשתי לעשות את הדבר השני שאני יודע לעשות הכי טוב.
ניגשתי לכתוב את זה.