לקחתי את הבכור שלי לסרט.בן 4 וחצי. זאת לא הפעם הראשונה שלו. התמזל מזלי והוא ממש כמוני. אוהב לראות סרטים בקולנוע. אוהב את החוויה. לא התקלקל. אולי טוב שדחיתי את קניית מערכת הקולנוע. טוב שהשארתי משהו לחווית הצפיה בקולנוע.
מגיל קטן יש כבר מספר סרטים לא מבוטלים שהוא רואה. אני ואמא שלו מקפידים בעיקר על הקלאסיקות. שיראה את הבסיס לפני שיראה את ה-3D.
אתמול הוא ראה לראשונה את הסרט הלא מצוייר הראשון שלו בקולנוע. שעתיים צפיה לא פחות.
אתמול הוא ראה את E.T לראשונה באורך מלא בקולנוע. גאווה של האב.
כבר בכותרות פתיחה הסתכלתי עליו וחייכתי חיוך מאוזן לאוזן. איזה כיף זה לראות מישהו שהולך לחוות את חדוות הצפיה הראשונה בסרט כמו זה.לראות את הסרט דרך הצפיה הראשונה שלו. התרגשות הראשונה שלו מהסרט. הצחוקים. הפחד. העצב. וכמעט כל קשת הרגשות שעברו עליו במהלך השעתיים של הצפייה.
אתה יודע, כשאני הייתי ממש בגילך, לפני שלושים שנה גם אני ראיתי את זה בקולנוע.
מה באמת? לא ידעתי.
נראה לי הוא אמר את זה כדי לא לבאס אותי. לא נראה לי ששלושים שנה אומרים לו משהו. לא בגיל הזה.
ואיתו ביחד ראינו את הסרט המופלא הזה יחד עם עוד כמה עשרות ילדים שגם להם זוהי חדוות הצפייה הראשונה.
שמחתי לדעת ששלושים שנה לא הרסו את הסרט. כולם התרגשו במקומות הנכונים. פחדו כשהרעים ניסו לתפוס את איטי וחבריו הילדים. צחקו כשחיפשו את איטי לליידי קטנה או לרוח רפאים. השתוללו משמחה כשחבורת הנערים על האופניים הצליחה להתחמק מהשוטרים והזילו דמעה כשאליוט נאלץ להיפרד לתמיד מ-E.T.
שמחתי לדעת שבכל זאת יש ילדים שלא התקלקלו. יש סרטים ששרדו שלושים שנה ובעצם ניצחו את הזמן. בעידן הרב ערוצי שבו ההתרגשות צריכה לבוא בפרקי זמן קצרים ותכופים קשה לפעמים לתת לסרט את הזמן שלו. את הקצב שלו. את הזמן שבו לוקח לו להמריא. E.T היום היה מעובד עם יותר אפקטים ויותר אקשן והרבה יותר קאטים. שמחתי לדעת שמה שעבד פעם עובד גם היום. תודה קטנה לשפילברג שיצר סרט נצחי. היה נהדר לראות אותם מתלהבים מאותם דברים. לא היה זלזול. לא שיעמום. לא דיבורים באמצע. הצפייה בסרט הראתה לי שבסופו של דבר ילדים הם ילדים. זה אנחנו לפעמים אלה שמקלקלים אותם בדרך.
הסרט נגמר והבכור שלי היה עמוס חוויות בדרך לספר לאמא. על הפרצופים של כולם היה מרוח חיוך טיפשי. שמחתי ששלושים שנה לא שינו כלום. הם נהנו. הקסם עוד נשאר.
לפני 13 שנים. 11 באפריל 2011 בשעה 11:53
