אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סרטן הגדי

כלבים מסתכלים עליך מלמטה
חתולים מסתכלים עליך מלמעלה
חזירים מסתכלים עליך בגובה העיניים

את הבלוג שלי קוראים קודם בלחיצת ]PLAY על הסאונד המצורף
לפני 15 שנים. יום שני, 2 במאי 2011 בשעה 7:48
בעוד שאנחנו היהודים בחרנו ב'הנצחת השואה' כמפעל חיים, הנאצים בחרו בהשמדת היהודים כמפעל חיים.
הדבר שהכי זעזע אותי הוא לא הכמות. לא המספרים.לא הדרכים. לא התאי גזים. לא הסיפורים. לא העדויות. לא התמונות. לא המוזיאונים.
הדבר שהכי זעזע אותי הוא הפשטות שבהשמדה.

בן אדם קם בבוקר. מתלבש. מעיר את הילדים לבית ספר. מכין להם מיץ תפוזים. מתעלס עם אשתו בבוקר לפני שיוצא מהבית. לוגם את הקפה שהיא הכינה לו וזורק לה בדיחה פרטית בינהם שרק הם מבינים. בודק את השעון. יש לו עוד זמן. קורא את העתון של הבוקר. גונב חתיכה מהאומלט של הגדול. מנשק את כולם ויוצא לעבודה במחנה עבודה אושוויץ.
-אבא. תזכיר לי במה אתה עובד?
-אני הורג יהודים.

ישיבת הנהלה בסיום יום עבודה.
הנוכחים: מפקד המחנה-רודולף פרנץ הס. אחראי המשמרת. נציג ה-SS. קצין מודיעין. רופא המחנה-מנגלה.איש האחזקה.מהנדס.לכל אחד מהם מצורף סגן. קצינה זוטרה היא הקלדנית.
בהתחלה קצין המודיעין מדווח לנוכחים על אירועי הקרבות של היום. איפה ניצחנו. איפה הפסדנו.
אחראי המשמרת מדווח על כמה עשרות חולי שפחת בבלוק 17. הוא מדווח על 12 יהודים שהיה צורך להרוג אותם לאחר שסירבו להוציא את הגופות מהתאים. שניים נוספים נהרגו בגלל שהקיאו.
מנגלה מבקש לקבל את התאומים מביתן 23 לניסויים לטובת האנושות.
המהנדס מראה לכולם את מפת המחנה ומבקש היתר לבנות עוד 2 משרפות לפחות כדי לעמוד בקצב ההשמדה של תאי הגזים.
סגן מפקד המחנה מצביע על מקום מסויים ביער הסמוך ומצווה על איש האחזקה לארגן קבר אחים נוסף. הוא מדגיש שהוא רוצה שהקבר האחים הבא יהיה רחוק יותר ממבנה המגורים של הסוהרים. הריח מפריע להם לישון.

וכך פחות או יותר מתנהלת ישיבה שטנית שכל עניינה הוא השמדת יהודים. במפעל הסמוך מייצרים נשק. באחד אחר מערבה מפה מייצרים תרופות ותחבושות. פה אנחנו משמידים יהודים.

וכך מתנהלת לה השיטה. המפעל. העבודה. אלה לא המספרים. זאת לא הכמות. לא גם שיטות ההשמדה המזוויעות. זאת הפרקטיקה.הפשטות. שם יש פס ייצור של קונפיטורות ופה יש פס ייצור של מוות.

אותו עובד חוזר אחרי יום העבודה הביתה. הילדים רצים אליו כבר החצר. הוא מנשק אותם.
אשתו מתקרבת אף היא ומדביקה נשיקה רטובה.
-איך היה בעבודה יקירי?
-מתיש. כרגיל.
-האוכל כבר מוכן.
-אבא אבא...כמה יהודים הרגת היום??
-לפחות עשרים במו ידיי. אם תהיה ילד טוב היום אולי שבוע הבא תבוא לבקר בעבודה של אבא.רוצה?
-בטחחח!

הוא נכנס הביתה. עייף מהרגיל. אוכל. מכין עם הילדים את שיעורי הבית. שומע רדיו. שוכב עם אשתו והולך לישון מוקדם. מחר עוד יום עבודה.
לפני 15 שנים. יום שני, 2 במאי 2011 בשעה 5:46
זה היה שם מאז ומתמיד. אתה חי לתוך זה. ניצולי שואה מתחלקים לשניים. אלה שמספרים, הולכים לבתי ספר כדי להרצות ומשתתפים עם הילד בעבודת השורשים שלו. ואלה ששותקים.
אבא שלי הוא מהשותקים. אבל כך גם כל משפחתו ששרדה.
מן קשר משפחתי שכזה. לא מדברים. כשם שהוא קבר את 3 אחיותיו (במשפחה של 9 נפשות כולל ההורים) כך הוא קבר את הסיפור שלו. קבר את השואה שלו.
לא שאני עושה הכללות אבל לדור שני יש את השריטות שלו. כמעט כל דבר מקבל קונוטציה.
אתה גדל לתוך זה. אתה לא מכיר אחרת. אתה יודע שזה בראש אבל זה לא מפריע לך.
רזון קיצוני למשל זה משהו אני לא אוהב. שלא לדבר על אנורקסיה כאופנה. לא מסוגל להסתכל על כאלה. מבין כמובן שהגנים עושים את שלהם ויש אנשים שנולדו רזים באופן קיצוני. ועדיין.
גדלתי בעולם של שפע. אבא שלי כמובן דאג לזה באופן אישי. סוג של ניצחון אישי שלו. הוא דאג לכך שיהיה הכל. שלא יחסר כלום.
המושג 'לגמור מהצלחת' ממשיך לנדוד אל בני הדור השני. אתה גדל לתוך זה. אתה לא צריך להסביר למה. יש שריטות שלא מפריעות לך. לפעמים טוב שהם שם. אני לא מכריח את ילדיי לגמור מהצלחת כי אני לא רוצה לגרום להם לתסביכים. אבל לראות את הצלחת מלאה עדיין יציק לי.
לא שאני עושה הכללות ואני מתאר לעצמי שיש כמובן כמוני אבל אני ואחי היינו לפעמים קוראים לאבא שלי אלטעזאכן. אבא שלי היה אוסף דברים שאולי יצטרך בעתיד. כל מיני דברים. בדיוק כמו בספר של סטפן קינג "דברים שצריך" כשאת תמונת כריכת הספר בחרתי לעטר את תמונת הפרופיל שלי. כך גם אבא שלי. יש לו דברים קטנים ולא נחוצים שתמיד עוזרים לו איכשהוא. כשצעצוע היה נשבר אבא שלי היה שולף מהמחסן כבמעשה כשפים בדיוק את החתיכה שתתקן את הצעצוע.האלטעזאכן היה הכינוי המאוחר. הכינוי המוקדם היה מקגיוור.
פעם הוא לקח אותנו למשחק כדורגל. היינו בגילאי ה-10 בערך. הוא החנה את האוטו ואז כשיצאנו מהמכונית תקף אותו איזה ערס ביריון שחשב שהוא גנב לו את החניה. אני לא אשכח את זה. הסתכלתי על אבא לראות מה הוא יעשה ואז הביריון האלים כשילדיו שלו מאחוריו החל לנופף ולגדף ולקלל ולאיים. הסתכלתי שוב על אבא שלי וראיתי שאין לו זיק של פחד בעיניים. הביריון אפילו לא דגדג לו. לא הזיז לו. אבא שלי הסתכל עליו כאילו הביריון הוא מוך. ומוך זה גושי האפר האלה שמוצאים תמיד מתחת למיטות ולשטיחים. ממש כאילו הוא מוך.
אבא שלי לא היה צריך להגן ולא להרים את הקול. הוא דיבר אליו במן היגיון כזה פנימי בינהם. כזה שרק הם כנראה הבינו. הוא אמר לו "זה לא יפה לנבל את הפה ככה ליד הילדים" אבל הסאבטקסט שלו היה 'אין לך מושג עם מי יש לך עסק'. אבא שלי לא הזיז שריר בפנים שלו.
אבא שלי מעריץ את קלינט איסטווד. בעיקר את הדמות של 'הארי המזוהם' ואת האקדוחן מסרטי המערבונים של סרג'יו ליאונה. אני חושב שאני יודע למה. שתי הדמויות הלאה ניחנו בחוש צדק מפותח משלהם. למרות שכללי וחוקי החברה אומרים אחרת. גם האקדוחן וגם הארי המזוהם פועלים לפי קודים שלהם בחברה שבה חוקקו חוקים נגדם. ממש כמו אבא שלי.
מתי שהוא בחיים אתה מגיע לנקודה שאתה כבר לא שונא את ההורים שלך. אתה לא כועס עליהם. למה הם עשו כך ולא אחרת. אתה מבין. בעיקר עם אבא שלי. אבא שלי הוא עמוד האש שלי. ולמרות שהוא היה אבא שלא מראה אהבה.לא מנשק. לא מחבק. לא מעודד. לא תומך.אתה סולח כי אתה מבין למה. אתה מבין מאיפה הוא הגיע. מה החיים שלו עשו ממנו .לא לימדו אותו. הוא עשה ועושה את המיטב.
סיפור אחד שלא אחסוך ממכם.
אחרי המלחמה , אבי, אימו, 2 אחים ואחות אחת חיפשו להתאחד אם אב המשפחה , שקראתי לבן שלי על שמו, שהופרד ממשפחתו, הצליח לברוח והצטרף לפרטיזנים.
כשהתאחדו הוא גילה שאיבד 3 בנות. אחת מהן, בת שנה וחצי , קריידל נפטרה פשוט מתת תזונה. הם חיפשו מקום לקבור אותה.
הם הגיעו לכפר קטן ושם ראש הכפר אמר להם לקבור אותה קילומטר בתוך היער מאחוריהם.
הם הלכו קילומטר כדי לקבור את קריידל. סחבו אותה עימם. עטופה בסדינים.
כשחזרו הם גילו שהגיעו עוד יהודים לקבור את מתיהם. ראש הכפר לא רצה בבית קברות יהודי בסמוך לכפר שלהם. ולכן אמר לסבא שלי, לכו תוציאו אותה, ותקברו אותה במקום אחר. כמה עשרות קילומטרים אחרי. קריידל נקברה פעמיים.
לפני 15 שנים. יום ראשון, 1 במאי 2011 בשעה 5:01
החיוך שלו היה מוזר. כבר בהתחלה החיוך שלו הטריד אותה. זה מוזר לחייך ככה במקום הנורא הזה. ללא שום סיבה נראית לעין. מקום ללא תקווה.אסיר כמוהו. עם ייחוס כמו שלו.
אונה השקיפה על קבוצת האסירים שעבדה כבכל יום על סוללת עפר מחוץ למחנה וסטרבורק.
הם מילאו שקי חול במשך כל שעות היום. בהתחלה זה נועד רק למיגון המחנה. לאחר מכן שלחו את השקים לעזור במיגון המחנות האחרים, מתקנים צבאיים, עמדות, מוצבים ולמעשה כל ייעוד שהצבא הנאצי היה צריך.
הוא בכלל לא נראה כמו יהודי. היא המשיכה לבחון אותו ולחקור אותו. כזה גבוה. שיער בהיר. חזות אירופאית קלאסית. לסת מעוצבת. עיניים ירוקות. הוא נראה בכלל אחד משלנו. אין מצב שהוא יהודי.
בשעות הערב חזרו האסירים למחנה בשיירה ארוכה ובליווית חמישה סוהרות שאחת מהן היתה אונה. מחנה וסטרבורק נשקף ממולם כאשר התחילו לרדת מן הגבעה. היא כבר חצי שנה במחנה והיא מרגישה שהיא נמצאת שם כל חייה. והיא רק בת 23.הלוואי והמלחמה הזו תיגמר והיא תוכל לחזור לבית הוריה במינכן.
שנתה נדדה. מכל הסוהרים הארים החתיכים היא חושבת דווקא על היהודי ההוא. מוזר. משהו בחיוך התמוה שלו כבש אותה. עבודות פרך במחנה ריכוז ומעבר והוא מחייך. חי חיים אחרים. שלם עם גורלו. כלל לא פוחד מהמוות. לא מרכין ראש. לא מושפל. לא ירא שמיים. לא מתאים ליהודי. היא לא יודעת מה היא חושבת אבל היא חייבת לברר את זה. אחרת גם לא תוכל לישון בלילה.
מחנה וסטרבורק במחוז דרנתה שבהולנד הוקם כבר באוקטובר 39. ביולי 1942 הפך מחנה וסטרבורק למחנה מעבר למחנות ריכוז בגרמניה. בעיקר אוושויץ וסוביבור.עד אז שימש רק כמחנה ריכוז.
למחרת כבר בשעות הבוקר שוב אותו מסע. שוב אותה הליכה ארורה לעבר תל העפר לביצוע העבודות. השהייה שם היתה בלתי נסבלת. משהו בנוכחות של אותו יהודי ריככה מעט את אונה. חוסר השינה שלה השפיע עליה לרעה כנראה. היא הביטה עם חברותיה הסוהרות בקבוצת האסירים העובדים. לא כולם היו יהודים. היו גם צוענים ובכלל כל מיני פליטים שנכנסו להולנד ללא אישורים.
באיזה עולם הוא נמצא שם. על מה הוא חושב. מה פשר החיוך הזה שלו. איזו עוצמה צריכה להיות לאדם כדי לחייך במקום שאתה יודע שאין לך עתיד.כמו בכל יום שלישי, גם ביום שלישי הקרוב, מחר, יצא שוב משלוח לאוושויץ ואולי הפעם אתה תמצא את עצמך על אותה רכבת דחוסה. נוסע אל מותך. על מה יש לך לחייך כל כך.בהתחלה זה עוד הטריד אותה. אבל השלווה של אותו אדם הרגיע איכשהוא גם אותה. כבר בלילה שעבר היא התחילה לפנטז עליו. מחייך אליה בזמן שהוא בועל אותה. סוטר לה. נוקם בה. יש תחושה מאד משפילה ביהודי שמזיין אותך שהיא מאד אהבה.היא לא הצליחה להוציא את זה מהראש.
בדרך חזרה למחנה זה נפל עליה. יכול להיות שהלילה הזה ,זה הלילה האחרון שאוכל לדעת. שאוכל להרגיש אותו.לדעת אותו. זה הלילה האחרון שאוכל להגשים את הפנטזיה שלי. מחר יכול להיות שהוא כבר לא יהיה פה. החיוך שלו לא ילווה אותי יותר.
בישיבת צוות בשעה 22:00 סיכם מפקד המחנה את אירועי היום. איך מתנהלת המלחמה.איפה הנאצים כבר נמצאים. מה מצפים מאיתנו.כמו בכל יום שלישי מחר יום המשלוח ולכן זהירות יתר. מפקד המחנה העביר את דף שמות האסירים שנועדו להעברה. הדף הזה לא עניין אף אחד. מה אכפת להם מי מהם נוסע. מי מהם ימות. מה מהם יישלח למחנה המוות והריכוז.גם את אונה הדף הזה לא עניין. לא בגלל שלא היה אכפת לה. אלא בגלל שהוא לא ידעה את שמו של אותו יהודי. מה יעזור לה השם על הדף אם היא לא יודעת את שמו?
הפור נפל. איכשהוא היא ידעה שהוא יישלח מחר. כבר בבוקר. כך שזה הלילה האחרון. מוזר. אירוני משהו. אבל גם במקום הזה היא חשבה עליו כאדם חופשי. חופשי בהרבה מובנים שהיא לא. שהיא לא תוכל להיות לעולם. הלוואי והיה מדביק אותה בזה. באצילות שלו. בשלווה וברוגע שלו. בעוצמות השקטות שלו. אם לא הלילה, זה כבר לא יקרה לעולם.
היא ניגשה לעבר הביתן שבו ידעה שהוא ישן יחד עם חבריו היהודים.בנחישות. בדריכות. בציפיה. החליפה עם השומר בכניסה חיוך ונכנסה יחד עמו למבנה.
כל האסירים הסתדרו בשורה לצד המיטות שלהם והרכינו ראש בשניה הראשונה ששמעו את הדלת נפתחת. שקטים. פוחדים.
מעל כולם. בצד השמאלי. אי שם מאחורה. עמד לו היהודי הגבוה. ושוב אותו חיוך מוזר עוטר את פניו.חיוך קטן. בהתחלה חשבה שזה עיוות פנים מסויים אבל לא. חיוך בהחלט קטן. מינורי. אבל חי וקיים.
"אני צריכה אסיר לעבודה מיוחדת בחדרי הסוהרים."
אף אחד כמובן לא רצה להתנגב. בתוך המבנה כמובן הניחו להם לנפשם. אך עוד עבודה בליוות הנאצים יכולה רק לגרום ליותר סיכוי למות. אף אחד לא התנדב. אונה כבר ידעה מראש במי היא בוחרת אבל חיכתה עוד שניה כדי לשוות לזה בחירה אקראית ולא מכוונת.
היהודי הגבוה לפתע צעד קדימה מן השורה.
"אני מתנדב". אמר והגניב לה מבט. אף אחד לא מעיז להסתכל לנאצי בעיניים. בטח לא לסוהרת שרואה בזה בדרך כלל חוצפה כפולה. הוא בהחלט הפתיע אותה. גנב לה את ההצגה. חסך לך מבוכה מסויימת.
היא יצאה איתו מהמבנה והובילה אותו לחדרה בקצה השני של המחנה.ידעה שהוא צועד בעקבותיה. ליבה החסיר פעימה. היא התרגשה עד כדי כך שחשבה להדליק סיגריה. שומרים נאצים מימינם כיוונו עליו את נשקיהם כבדיחה. צחקו. לעגו. דרכו. אונה בלעה את רוקה והמשיכה ללכת. היא בקושי שמעה אותו צועד אחריה. היא רצתה להציץ מאחוריה ולראות אותו. איך זה ייראה? איך זה ייחשב? היא היתה צריכה ללכת מאחוריו ולא מלפניו.
הם עוד לא הגיעו לחדרה אבל אונה שמה לב שהיא מתחילה להרטיב. להרטיב עצם המחשבה. האם זה מעצם תחושת האיפוק שלה או מעובדת הנוכחות שלו?
הם נכנסו לחדרה. אונה הקפידה לנעול את הדלת אך שמרה על נשקה לידה. מה אומרים עכשיו. מה בעצם רציתי. מה עושים.
היהודי הגבוה הסתכל אליה ישר לתוך עיניה הכחולות.טמן בעיני הים שלה את סירת ההצלה שלה.היא רצתה להתרפק. ליפול שדודה. להיכנע. אבל היא לא יכולה. היא פשוט לא יכולה.
"תסתובבי אל השידה". היא שמעה אותו אומר לה בנחישות. בטוח בעצמו. ללא זיז של פחד בעיניו ובמעשיו. יודע את הכל. יודע אותה.מריח את תשוקתה.צופן את מחשבותיה.
"תסתובבי אל השידה כלבה נאצית שכמוך!!" הוא הרים את הקול.
בשניה אחת רצתה להרוג אותו על החוצפה ועל התעוזה. לשלוח אותו חזרה מכאן. אך תחתוניה הציפו אותה ובעצם אמרו את הכל. קבעו את רצונה.הנחילו את גורלה. מה שיהיה יהיה.
היא מסתובבת אל השידה ורוכנת. לרגע היא לא מאמינה על עצמה.מסובבת מבט לבדוק אם הדלת סגורה. עם הוילונות מסתירים.אם אין סיכוי שימצאו אותה. יהיה קשה להסביר את התמונה הזו.
הוא רוכן לעברה. מתקרב אליה. היא כבר מתחילה להרגיש את הבליטה החריגה התופחת במכנסיו. משתפשפת במכנסיה.בוערת בחומה. מתה להתפרץ.אם אשלוט עלייך לא תכנעי? אם אצווה עלייך לא תנבחי? אם אזיין אותך לא תגנחי?
הוא מוריד את מכנסיה באבחה אחת. בתנועה אחת חדה ונחושה.שניה לאחר מכן מפשיל את תחתוניה. היא נושכת את עצמה. נכנסת. מתמסרת. מאבדת את עצמה. שייכנסו או שלא ייכנסו רק שיספיק לזיין אותה. לחלל אותה. לנקום בכוס שלה.
למחרת בבוקר היא שוב עומדת שם עם אותה חבורת אסירים. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא ידע. גם לא האסירים.משהו בה השתנה . אך היהודי כבר לה היה שם כדי לראות. כפי שחששה, הבוקר הזה היה תורו לעלות על הרכבת.היא נזכרת בליל אמש.
היהודי מכניס את כל החריג שלו לתוכה.במכה אחת. ללא רגש. ללא התחשבות. ללא רגישות. ללא תחושת נקם. היא גונחת בקול. כבר לא אכפת לה מכלום. רובצת על השידה כמו הכלבה המיוחמת שהיא, נותנת ליהודי לעשות בה כרצונה.
היא מסתובבת חזרה אל המחנה. הלוואי והמלחמה הזו תיגמר כבר. היא הסתכלה על חברותיה הסוהרות ושמחה שהוא עשה מה שעשה. היא שמחה שהיא עשתה לבסוף מה שעשתה. היא לא התחרטה לרגע.
היהודי החל מושך בשערה ודוהר עליה. מזיין אותה כמו שלא זיין בשנתיים שהוא פה במחנה. קובר בה את הזין החריג שלו.מפמפם בה בעוצמות עד שהיא מרגישה שרכבת דופקת אותה. היא גונחת כאילו אין מחר. שישמעו כולם. לא אכפת לי. לא אכפת לי יותר.
הסוהרות האחרות החלו לוחשות מאחורי גבה אך לא היה אכפת לה. שידעו. היא הצטערה שהיהודי איננו. היא בהחלט היתה מוכנה להעביר איתו את השהות במחנה.להזדיין איתו עד כלות. עד המוות של שניהם. אך לא יכלה להצילו ולהציל את עצמה יחד. לא היו נותנים להם. לא היה בידה כדי לשחרר אותו מן הנסיעה.שיקחו מישהו אחר.היא מוצאת את עצמה מפנטזת ומוסילה לחלחל.לטפטף.
עם רגל אחת עליה ועל ראשה אוסיף היהודי לשפד אותה. לרמוס אותה. בכוח רב ובעוצמה רבה. לתקוע אותה עמוק. היא שמעה גם אותו גונח, מה שחירמן אותה אפילו יותר. נדמה שזה נמשך שעות. היא בהחלט יכולה להמשיך ככה עד הבוקר.עד שתיגמר המלחמה.
אונה התמוגגה. איכשהוא היא הצליחה לראות את סוף המלחמה. את האושר הפנימי שלה. את מקומה שם. איכשהוא הרגישה שגם אותו יהודי ניצח. משהו בידיעה שיחרר אותו. משהו בו ניצח בהחלט. ניצחון מתוק ביותר. היא ליטפה לעצמה את הבטן למרות שרק עוד כמה חודשים יידעו.מקווה שהמלחמה תסתיים עד אז.ברגע אחד זה קרה. זה לא עיוות של הפנים. קטן ומסתורי. נחבא ועם זאת גלוי לרוצים להתבונן.קטן כזה. סקרן. יודע. שליו. שקט.חיוך.
לפני 15 שנים. יום שבת, 30 באפריל 2011 בשעה 13:06
שני כבר לא יכלה לחכות. סוף סוף היא סיימה את המשמרת שלה אי שם לפנות בוקר ומיהרה הביתה. האדון שלה שהגיע אליה מהדרום הרחוק כבר שם לוודאי. הם אמורים לקבל את פניה את השפחה הנוספת שלהם.
שני עשתה את כל הסידורים הנכונים. פנתה לעצמה את היום מסידורים ועבודה. גם את היום למחרת על כל מקרה. עשתה על עצמה ולעצמה את ההכנות הדרושות. זכרה לנקות ערב לפני את הבית. לסדר את הצעצועים במקומם. לחמם אוכל. לרוקן את המצלמה. לקנות יין. דברים כאלה.
כבר באוטובוס בדרך הביתה היא התחילה לחלחל שהיא פספסה את התחנה שלה ונדרשה לחזור חצי קילומטר אחורה ברגל. היא פנטזה כבר שבוע ימים על המפגש זה. מה הוא הולך לעשות לשנינו. לרמוס אותנו. להצליף בנו כל כך חזק עד כדי כך שלא נוכל לשבת. היא אהבה את זה כואב עד רמת הדימום. כמה שיותר מדמם כך היא יותר רטובה.
היא עולה למעלה. מזהה את הרכב שלו בכניסה לבית. מנסה לזכור אם היו משימות מיוחדות למקרה שהוא מקדים אותה. עולה במדרגות מבושמת, נקיה. מצפה.
היא פותחת את הדלת לרווחה ולנגד עיניה על הספה ממול האדון שלה בועל צעירונת אדומת שיער. השפחה הנוספת. היא המומה. בקושי מצליחה לסגור את הדלת.
האדון שלה ממשיך לבעול את התחת של השפחה הנוספת. חזק יותר. בעוצמה יותר. פוער את החור שלה. מזיין אותה כמו אריה. כמו חיה. עם רגל אחת דורך על ראשה.
היא טורקת את הדלת מאחוריה והאדון מסתובב אליה.
הם כבר פה כמה שעות חושבת שני. על הספה שלה. בבית שלה.
היא בוערת אך משותקת. לא יודעת מה עליה לעשות. מה פתאום היא לפניי? אני הייתי וקודם. לי אתה מבטיח את הזין שלך כבר חודשיים אבל כל פעם דוחה ודוחה ולה נתת כבר בפגישה הראשונה? האם זו ראשונה?
"בואי לפה שפחה". נובח עליה האדון שלה. לא מרוצה עוד בטרם הגיעה.
היא מתקרבת אליו מהוססת. מצד אחד בא לה להחטיף לו סטירה ולברוח מהבית שלה ומצד שני היא מרטיבה ובא לך שכך תחיה להחליף אותה במקומה. את השפחה החדשה.
"תתעוררי שפחה. אני לא רוצה שתתפשטי. תשארי עם הבגדים עלייך שפחה. ברור?"
"כן אדוני" היא נכנסת למשחק ומשפילה את ראשה.
"היום את תראי מהי הכנסת אורחים. תתקרבי לספה." אומר אבל ממשיך כמו מקודם לשפד את הנערה המייללת כאשר פניה עדיין מתחת לנעל שלו.
"תוציאי את הזין מהתחת ותחזירי אותו לכוס כלבה.".
ושני הנבוכה מבצעת. היא שולחת יד לזין החריג של האדון שלה וחושבת לעשות לזין מחטף בפיה.
הוא מעיף לה סטירה על פרצופה. שלא תעיזי כלבה.תבצעי."
רטובה מההשפלה היא מוציאה את הזין המבריק מהתחת של הצעירה ותוקעת אותו בכוס הלק והבוער שלה.
האדון ממשיך לזיין אותה בכוס. יורק עליה בפנים. מזיין אותה בכוס עד חורמה. שומע את גניחותיה ומעצים את דפיקותיו.
שני יושבת שם בין שניהם ומתפתלת. 10 ס"מ מפניה היא רואה את השניים נדפקים על הספה שלה. היא בוערת מעצם השפלתה ולא מבינה למה. אני פה לבושה והם שם נהנים.
השניים מפסיקים לרגע את הזיון.
"תביאי לי בירה כלבה" נובחת עליה השפחה הנוספת שצעירה ממנה בכמעט עשור.
עוד שניה היא שורטת את פניה אך העיניים שנועץ לה אדונה מספיקות לה. היא הולכת כנועה לעבר המטבח ומביאה להם בירה קרה שהיא קנתה בכספה.
היא פותחת את הבירה לצעירה שלוגמת מעט מן הבירה ויורקת על פניה של המארחת.
"תביאי לפה את הכסא ההוא" מצביעה הצעירה ושני מבצעת. מביאה את הכסא מהפינת אוכל.
האדון שלה מתיישב על הכסא עם זין זקור ואצילי להפליא.
"תשעני קרוב כלבה" אומרת לה הצעירה. "מרחק 5 ס"מ מהזין כלבה".
אומרת ושני מבצעת בהכנעה. מתה להסיר את בגדיה. אם לא להצטרף לפחות לאונן. לפחות לגעת ולהרגיע את הכוס הבוער שבה.
שני מתקרבת אל הזין על בירכיה לצד הכסא. היא שוב זוממת מחטף ועוד שניה והזין כבר בפיה. אך הצעירה לוקחת את גוש הבשר העבה ומתחילה למצוץ אותו עד עמקי גרונה.
"תלמדי איך למצוץ כלבה." נובח עליה אדונה מלמעלה.
ןשני נסערת. היא רואה את הצעירה ממנה בעשור עושה עבודה טובה ממנה. יודעת את העבודה. גרון עמוק כמו שיש בסרטים. מצליחה להכניס את כולו. היא רואה את עבודת הלשון והשפתיים. היא מבחינה שהידיים של הצעירה גם עובדות. לרגע אחד היא אפילו מבחינה בחיוך של הצעירה בעת המציצה. היא אשכרה אוהבת לעשות את זה.
אבל שני בוערת מסיבה אחרת. האדון שלה אמר לה שהיא תקבל את הזין במקומה היום. שיתן כבוד לותיקה. היא מפנטזת חודשיים על האגדי של האדון שלה שעד כה הצליחה רק להסניף דרך תחתוניו. ועכשיו צעירה אחת חוטפת ממנה את תהילתה. שני רק מרטיבה יותר ויותר. לא ממצמצת לרגע. בוהה במציצה.
"לכי למכולת" מצווה עליה הצעירה ותקני לי פרלמנט ארוך. על חשבונך כלבה". שני קמה מושפלת ויוצאת מהדירה כאשר האדון שלה כבר מחליף תנוחה ומזיין את השפחה הצעירה שלו על ארבע.
היא יוצאת מהדירה לכיוון המכולת. היא מושפלת אבל בוערת. היא כועסת אבל נוטפת. היא מרוגזת אבל חרמנית כמו שלא היתה מימיה.
תוך חמש דקות היא חוזרת עם הסחורה ומוצאת את השניים עדיין מזדיינים על הרצפה. האדון שלה תוקע את הזין החריג שלו בכוס של הצעירה כשהיא על ארבע.
היא רוצה לבקש לאונן ובעיקר להתפשט ממדי העבודה שלה. אך רשות זאת לא ניתנת לה.
"תתמקמי מתחתינו כלבה" מצווה עליה האדון. והיא למצוותו מתמקמת בשכיבה כאשר הראש שלה על הרצפה בדיוק מתחת לאקט הזיון עצמו. רואה מלמטה את הזין האימתני חודר את הכוס הרטוב של הצעירה. המיצים נוטפים עליה ועל פרצופה. שני מוצאת את עמה רטובה עוד יותר ממקודם שזה מתחיל להציק לה בבגדים. היא מתה לאונן שם למטה.
רואה את הזין חודר עד הסוף. עד לביצים. שומעת את הגניחות של הצעירה.
הוא גומר בקול תרועה לתוך הכוס של הצעירה שמשיבה לו בגניחה רמה משלה. היא רואה את הזין הנפוח שופך את מטענו בתוכה ואת טיפות השפיך המיותרות זולגות על פרצופה. בטרם הספיקה לשלוח יד מתקרבת אל פניה הצעירה ומלקקת את טיפות השפיך החסרות בה מפרצופה. שולחת לה חיוך מנצח של כלבה.
"שבי על הכסא כלבה. את תמותי על זה שני" היא מוסיפה לה בקריצה. חוצפנית הזונה חושבת לה שני ומתיישבת שוב על הכסא.
הצעירה מתמקמת על שני. אוחזת בה. פנים מול פנים. מחייכת לה חיוך מפתה ומרושע.
האדון ניצב מאחורי הצעירה. מסדר את ארגז הצעצועים שלו. בוחר את הכלי הנכון.
לא לא לא. היא מקבלת ואני לא?? בוערת שני. זה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן.
היא מתפתלת על כסאה כאשר היא רואה את האדון שולף את השוט זנבות המועדף עליה. את השוט הפרטי שלה. את השוט שהיא בעצמה קנתה.
לאאא. אני קניתי את זה. זה שלי. אני רוצה את זה. היא זועקת בעיקר לעצמה. בעיקר בתוך ראשה. לא מעיזה לצייץ. בוערת מלמטה ומלמעלה.
והאדון שלה מתחיל להצליף בשפחה הצעירה שלו.הצעירה זועקת לה בפרצוף. גונחת לה בפנים עם כל הצלפה. לא חוסכת בדרמה. לא חוסכת בווליום.
שני מתחרפנת. לאאא. קולניות זה הקטע שלי.זה שייך לי חצופה קטנה. אני רוצה את זה.
האדון ממשיך להצליף ממושכות בצעירה שממשיכה לאחוז חזק בכתפיה של שני ולגנוח הישר אל תוך גרונה.
בא לה לבכות מרב שהיא רטובה וכועסת מהשפלה. היא צופה בשפחה הצעירה גונחת את דמה החוצה מכאב ונהנית מכל רגע בעוד שאותה השאירו במדי עבודה.
האדון משליך את הצעירה לרצפה כדי שתתאושש.
"עוד לא סיימתי איתך. עוד לא סיימתי עם שתיכן" והעביר את מבטו לשני.
"לכי תשטפי לי את המכונית כלבה. ואני אבדוק. אנחנו עוד לא סיימנו. יש לנו את כל הלילה".
ושני קמה לה בקושי ממקומה. מכנסיה רטובים. היא לא מצליחה להציץ בעיניו של אדונה.
קמה מושפלת ועלובה לעבר הדלת כאשר האדון שלה כבר ממקם את הצעירה בפוזיציה חדשה.
שני לוקחת את מפתחות המכונית של אדונה, משאירה את שניהם ויוצאת מהבית.
לפני 15 שנים. יום שישי, 29 באפריל 2011 בשעה 16:57
"במקום שבו לחיים אין ערך-למוות לפעמים יש מחיר".
זה המשפט הפותח את המערבון הכי אהוב עלי ולמעשה גם הסרט שהכי אהוב עלי הוא מערבון הספגטי בשם "הצלפים" שהוא החלק השני בטרילוגיית 'האדם ללא שם' של סרג'יו ליאונה בכיכובו של קלינט איסטווד אליל נעוריי.
זה שהפכנו למדינת מערב פרוע כבר כולם יודעים. אין דין. אין דיין. הכל מותר. הכל אפשרי.
אם ברצונך להרוג מישהו הכי כדאי שתדרוס אותו למשל. נהגים רוצחים אינם מקבלים את היחס של רוצחים רגילים. הם בקושי זוכים לעבודות שירות.
רצח זה כבר לא רצח. זה הריגה.
אונס זה כבר לא אונס. זו הטרדה מינית.
ואנדליזם זה כבר לא ואנדליזם.
כשאתם בוחרים לטייל לכם על שפת הים או בטיילת בתל אביב האם אתם באמת בטוחים שתחזרו הביתה בשלום?
אני לא זוכר מתי השיקום הפך לערך בפני עצמו. איך מוקי שר פעם? כולם מדברים על שלום. אף אחד לא מדבר על צדק.
בכל פעם שאתה נתקל במעשה אכזריות בחדשות אתה כבר בטוח שזהו. שמעת את הכל. זה הקש ששבר את גב הגמל. איך האבא ההוא מסוגל?? על מסטיק הם רצחו אותו??
זה כבר מזמן עבר את הקש האחד. זה כבר הרבה קשים. עשרות. מאות. אלפים. דיונות.
אתה כבר לא מכיר את המדינה. זה לא מה שהבטיחו לנו.מה אני בדיוק משאיר לילדים שלי.
שני בני 20 סרסרו דרך הפייסבוק בעשרות קטינים בני 12-16. שכנעו אותם להיות זונות ממין זכר וכמובן לקחו את רב הכסף לעצמם. מה הטעם? למה שייעצרו? מה כבר יעשו להם?? שוב פעם הע"וד מזור יגן עליהם. עוד עסקת טיעון וזהו. הקטינים נאנסו ושני הצעירים יצאו לחופשי.
אנחנו ה-מדינה שבה הפשע באמת משתלם. אבל באמת משתלם. לא תשכנעו אותי אחרת.
המדיה מלמדת אותנו שהחיים קצרים. העתיד הוא הטווח הקצר ולא הארוך. ולכן כל מה שאי פעם תהיו זה ברבע שעת התהילה הקרובה. עד הפסקת הפרסומות הבאה.
ולכן תנצלו עכשיו, תשדדו עכשיו, תגנבו, תרמו, תשקרו, תרמסו, תאנסו, תדרסו ותברחו.
למה להתמודד? למה לכם להשקיע בבנייה? בחינוך? בהתמדה?
בואו נחשוב על הטווח הקצר. איך אפשר להיות עשירים כבר בימים בקרובים. בואו נשדוד זקנות.בואו ננצל ניצולי שואה.בואו נרצח ונירש.
מקסימום נקבל עסקת טיעון טובה וחצי שנה עבודות שירות. אפשר קרוב לבית של החברה?
המינגווי פעם כתב שבסופו של דבר זה עולם יפה וששווה לשמור עליו.
זה לא שאי פעם האמנתי שהעולם הזה יפה אבל אם האמנתי ששוה לשמור עליו,
היום כבר לא.
ועכשיו לפרסומות.
לפני 15 שנים. יום חמישי, 28 באפריל 2011 בשעה 14:01
ירון חזר הביתה מהעבודה. הניח את התיק. החליף לבגדים נוחים. הכין לעצמו קפה וישב 10 דקות מול הפייסבוק. לאחר מכן ניגש לראות את השפחה שלו בחדר השני.
"שלום בייבי שלי. התגעגעת אלי?"
הוא הרים אותה מהשמיכה שעל הרצפה והניח אותה על המיטה.
"איך עבר היום קטנה?" הוא ליטף אותה והתבונן בה.
"מה בייבי? את יכולה להוציא את המוצץ אם את רוצה אבל את לא צריכה. אני יודע מה את צריכה ומה טוב שלך. נכון קטנה"?
ירון המשיך לגעת וללטף את שדיה המעוטרים של בייבי.
"אוייש קטנה. עשית פיפי?".
ירון ניגש לחדר השני והביא עימו חיתול למבוגרים.בדרך הביא מהשידה גם את המגבונים ושקית ריקה.
"לא נורא קטנה. לא קרה כלום. אני אחליף לך בייבי שלי. רוצה שתהיי נקייה".
ירון הוציא את החיתול המשומש וניקה עם המגבונים את התחת ואת הכוס.
"המצאת המאה מגבונים קטנה. נכון? מה היינו עושים ללא מגבונים."
ירון הרים את הקטנה שלו והניח אותה באמבטיה.
"אנחנו חייבים לקלח אותך קטנה. את מסריחה לגמרי. המאסטר שלך אוהב אותך נקייה. את יודעת את זה. נכון קטנה?"
ירון פתח את המים החמים והקרים וכיוון אותם לפושרים. מילא את האמבטיה. שפך לתוכו את קצף האמבטיה המיוחד שקנה.
"נהנית קטנה? את יכולה להוציא את המוצץ אם בא לך."
ירון לקח את הספוג והרטיב אותו. לאט לאט הוא התחיל לקרצף בעדינות את בייבי. הוא התחיל באצבעות הרגליים ועלה כלפי מעלה. לא מחסיר אינצ'. לא מחסיר נקבובית.
"כיף לך קטנה?"
ממשיך לעלות למעלה לירכיים. מסביב לרגל. מקרצף ומסבן. לא משאיר שום נקודה לא מטופלת.
"אוי קטנה. את צריכה גילוח חדש. כבר יש לך הרבה בייבי." מחייך אליה.
עולה למעלה. מסבן את הבטן ואת המותניים. מכניס אצבע שובבה לפופיק ומסבן גם שם. מסבן ומקרצף ביסודיות את השדיים שלה שעומדים במקומם. הפטמות זקורות. כמו שהוא אוהב.
עובר עם הספוג על הצוואר והעורף. מסבן את הכתפיים ואת בית החזה. לא שוכח נקודה.ממשיך לעלות ושוטף את הפנים כאשר הוא נזהר על העיניים. שופך שמפו תינוקות על השיער הארוך ומקרצף גם אותו. משפשף וחופף לה. לאחר מכן שוטף לה במים. בעדינות. ברכות. באיטיות ובסבלנות.
"זהו בייבי. את נקייה. בואי ננגב אותך".
ירון מרים שוב את בייבי לכיוון המיטה. מניח אותה על מגבת שדאג להניח שם כבר קודם. מתחיל לנגב אותה בכל איברי גופה. לא חוסך. לא ממהר. לאט לאט. מנגב אותה מהרווח שבין אצבעות רגליה ועד לשערה.
"עכשיו נגלח לך את הכוס קטנה".
ירון הלך להביא את הסכין המיוחדת בשביל בייבי וקערת מים חמימה שאותה הניח על שרפרף צמוד.
הוא מרח לה את קצף הגילוח על שיער הערווה וקירצף אותו.
"אל תדאגי קטנה. הכל יהיה בסדר. המאסטר שלך דואג לך קטנה."
ירון התחיל לגלח את בייבי עם הסכין. לא ממהר. לאט לאט. כל פס הוא שולח את הסכין לקערת המים ומחזיר חזרה. עובר בעדינות. מגלח פס פס. עושה עבודה יסודית. משאיר את בייבי מגולחת למשעי.
"זהו קטנה. חכי לי פה. תכף אני חוזר."
ירון מסדר את הדברים במקומם. מחזיר את הכל למקום. מסדר. מארגן. מנקה אחריו. את החיתול המשומש בתוך השקית זורק לפח.
"כעת נחתל אותך קטנה".
הוא מניח את החיתול מתחת לישבנה של בייבי ומחתל אותה בהדיקות ובמסירות.
"זהו. בייבי מוכנה."
הוא הולך למטבח וחוזר עם בקבוק תינוקות עם חלב רגיל בפנים. חוזר ומתיישב על המיטה.
"בואי תאכלי קטנה. תשעני עלי".
בייבי נשענת על ירון שדואג להוציא מהפה שלה את המוצץ. וירון מאכיל אותה מהבקבוק. מלטף אותה ביד השניה. בייבי גומעת את הבקבוק בלגימות קטנות. לירון יש זמן. הוא לא ממהר. לאט לאט. בייבי מסיימת וירון מרים אותה חזרה אל השמיכה המחממת שעל הרצפה. מכבה את האור.
"לילה טוב בייבי."
הוא יצא מן החדר אך חזר על עקבותיו.
"כמעט שכחתי קטנה" והחזיר לפיה את המוצץ.
יצא מן החדר. השאיר חריץ צר פתוח.
"לילה טוב קטנה. אני אוהב אותך בייבי".
לפני 15 שנים. יום רביעי, 27 באפריל 2011 בשעה 13:52
במה אנחנו כל כך עסוקים?
בסרט "גברים בשחור" היטיבו להשוות אותנו לג'וקים. מתרוצצים מפה לשם ורב הזמן לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו. עסוקים כל הזמן בייאוש ובאיך לשרוד את היום. מעבירים את חיינו הקצרים והחסרי תכלית במטרה למצוא סיבה לקיום שלנו. לעיתים עד יום מותנו אנחנו לא מצליחים למצוא.

במה אנחנו כל כך עסוקים?
לפעמים אנחנו שוכחים את הדברים החשובים. שוכחים משפחה. אמא ואחים. שוכחים חלומות ותוכניות. שוכחים לשמור על קשרים. מצד שני לא שוכחים לנטור טינה. לפעמים על דברים ממש טיפשיים. אחרי כמה עשרות שנים נגיד לעצמנו 'על זה רבנו'? לא יכול להיות. קאט סטיבנס שר על זה פעם. אתה תהיה פה גם מחר. החלומות שלך כבר לא.

במה אנחנו כל כך עסוקים?
בחרנו להתחתן ולא ממש מבינים למה. בחרנו להביא ילדים ולפעמים מתחרטים. חושבים שנהיה ההורים הכי טובים. אבל עסוקים בדברים אחרים. חוזרים הביתה מהעבודה ולפעמים ממש אין לנו כח אליהם. לעיתים גם לא לאשה. תנו לי את עשרת דקות הזומבי שלי רק כדי שאוכל לחזור לתפקד. עדיין חושבים שנהיה הורים טובים יותר. טובים יותר מהורינו. יודעים שנעשה טעויות. משאירים מאחורה את ילדינו. הדור הקודם עוד היה עסוק בהקמת המדינה. בדרך הוא שכח אותנו. הדור הנוכחי עסוק בעצמו.

במה אנחנו כל כך עסוקים?
אנחנו עסוקים בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. רוצים לחיות את הרגע. לעשות עכשיו דברים שלא נוכל לעשות אחר כך. עסוקים בלהיות צעירים. עסוקים באורגזמות ובלשבור את הגלים.דור העבדים של הפירמידות , אנחנו או אחרים, בנו את הפירמידות במשך כמה מאות שנים. אדם בנה משהו וידע שהוא בונה משהו שלא יזכה לראותו גמור. בעוד שהוא היה עסוק בדורות הבאים אנחנו נשארנו עסוקים בעצמנו.

במה אנחנו כל כך עסוקים?
אנחנו מסתכלים במראה לחמש דקות לפני שאנחנו יוצאים מהבית.מה אנחנו באמת רואים שם?
האם אנחנו מסוגלים לאהוב מישהו אחר מלבדנו? בסופו של דבר אנחנו עסוקים לא בדברים שממש חשובים.הדבר שיודעים לעשות הכי טוב זה לבזבז את הזמן.חושבים על המוות עוד לפני שיצאנו לפנסיה. עסוקים לפעמים בעולם הבא או בעולם מקביל יותר מאשר בעולם הזה. מעבירים את הזמן. בסוף כולנו מסיימים באותה קופסא.

אז במה אנחנו כל כך עסוקים?
עסוקים יותר מידי ב'אני' ופחות מידי באת/ה.עסוקים יותר מידי בפרטים הקטנים ופחות מידי בתמונה הגדולה. עסוקים יותר מידי בתשובה במקום להיות עסוקים בשאלה.עסוקים בלקבל במקום לתת. אנחנו עסוקים ויודעים את זה. רגילים לזה. זה חלק מאיתנו. רובנו לא רק רגילים. רובנו עסוקים בלהיות עסוקים.רק כך 'הייאוש נעשה יותר נח'.אנחנו לא תמיד יודעים למה. אנחנו לא שואלים. אנחנו יותר מידי עסוקים.
לפני 15 שנים. יום שלישי, 26 באפריל 2011 בשעה 18:34
אסתי סיימה להכין את הקפה והיתה בדרך לשבת חזרה במעגל הכסאות. קפה נמס עם שתיים סוכרזית. שני שליש מים. שליש חלב. 3%.שלא תעיז לשים לה 1%. בפעם הקודמת שמזגה לה את החלב הלא נכון היא היתה צריכה לשתות משהו כעונש. היא לרגע איבדה את הריכוז ולא זכרה כמה סוכרזית שמה לב בקפה. שוב פעם מהתחלה. היא מגניבה מבט מאחוריה. קבוצת בנות יושבות במעגל וצוחקות. בנות... אסתי חייכה לעצמה. גם עשרים שנה אחרי שכולן כבר נשואות עם ילדים ועדיין, הן יישארו בנות. חזרה לקפה. להתרכז. איך שהיא אוהבת. כפית קפה של חודש רביעי. 2 סוכרזית. שני שליש. שליש.3%. כמו נוסחה מתמטית.
ה'בנות' שישבו מאחוריה במעגל כסאות מאולתר היו הבנות שלימדה באולפנה בכפר חב"ד.
אחת מהן. אחת מאותן בנות, עד לפני חודש עדיין נחשבה לאחת הבנות, כבר לא רק בת. כבר לא רק נערה שאותה לימדה לפני כעשרים שנה.היום היא לא אחרת מאשר...
"כמה זמן לוקח לך להכין קפה"? היא שומעת לחישה נוקבת באוזנה.אסתי רעדה. רעדה במובן הטוב של המילה. היא הרגישה יד צעירה מטיילת לה מתחת לחצאיתה וצובטת אותה למטה על העכוז הימני שלה בחוזקה.
"אוחחח" אסתי נאבקה בתרועות שבה."ששש...הבנות עוד יראו".
"הבנות הולכות לראות עוד הרבה יותר מזה...." חיכתה כמעה ואז, "...המורה".
וזהו. זו היתה המילה. אפשר לסמן עוד וי. אסתי התחילה להרטיב.מה שהיא עברה עם תלמידתה הצעירה לשעבר בחודש האחרון לא עוברות עשרות מורות בכמה גלגולים של חיים.
"אממ....המורה? את רטובה?" התרחקה ממנה תלמידתה הסוררת.
עופרה חזרה לשבת בכסא שלה ממש מול הכסא של אסתי והחליפה בדיחת חולין עם זו שלימינה. היא לא אהבה שקוראים לה בשמות וכינויים. הדליקה אותה המחשבה דווקא לקרוא לשפחתה החדשה 'המורה'. אולי לזכר ימים עברו.
אסתי הגיעה והגישה לה את הקפה תוך קידה קטנה ושקופה.
"שבי במקומך המורה."
אסתי בצעדים מדודים חזרה לשבת במקומה , שוקלת עם לשכל רגליים או לשבת פשוקה מול תלמידתה.רטיבותה הרבה הכריעה והיא שיכלה רגליים, נבוכה מידי מלהביט בעיני השקד החומות של תלמידתה עופרה.
היא היתה נבוכה מהפומביות המתפרצת של עופרה. בחודש האחרון היא חפרה בה בדרכים שהיא לא חשבה שאפשר. סדום ועמורה היא עשתה בחוריה. שפטים.
הבנות מסביב לא היו עדות למתח המיני שהיה באוויר. או שכן?! הן המשיכו לקשקש על חוויות מימי האולפנה ועל מה כל אחת עושה היום והחליפו כמובן תמונות של הילדים.
"המורה!." נבכה עליה לפתע עופרה. כל הבנות הסיטו את מבטן.
"הקפה הזה מגורען המורה. מילא טסטר צ'ויס אבל ג'ייקובס"?
אסתי על כל שנותיה והדומיננטיות שלה רצתה לקבור את עצמה. עופרה יכולה להיות אכזרית. היא תמיד צחקה עליה שלעופרה אין אלוהים. תרתי .היא ידעה בכל ערב חמישי ושני כמה זה נכון.
הבנות במן מעשה קסם שתקו והביטו בנעשה. המומות מחוצפתה של עופרה. בכל זאת מורה לשעבר. אבל עופרה תמיד היתה כזו. כולה קפה.
"את יודעת מה קורה כשלא מכינים לי את הקפה שאני אוהבת".
"כן תלמידתי." השיבה לה נבוכה אסתי. מרכינה את ראשה כאילו העמידו אותה בפינה. לעיני כל הכיתה. רטיבותה מאידך לא ידעה גבולות ואיימה כמו צונאמי להציף את הכיתה.
"עכשיו תזחלי לפה המורה. עד אלי." עופרה לא התביישה. היא היתה גאה מאז ומעולם במה שהיא.
אסתי , המורה לשעבר אך תלמידה חדשה בעולם החוקים החדש של עופרה צייתה ללא עוררין.אלוהים לחוד ואורגזמה לחוד. בפגישה השניה שלהן כבר לא נרתעה מחילול השם ושיננה את עשרת הדיברות של עופרה.
אסתי ירדה על בירכיה וזחלה לתדהמתן של כל בנות האולפנה עד למקום מושבה של תלמידתה עופרה.
"תורידי לי את החצאית ואת התחתונים המורה". ציוותה עליה עופרה בקול פעמונים עדין. עופרה היתה נחושה. היא שמחה לגלות שאסתי נחושה לא פחות. למרות המעמד.
אסתי חלצה ממנה את חצאיתה ואת תחתוניה. הבנות הנרגשות הקיפו את השתיים במעגל. את זה בוודאי לא אוכל לספר לבעלי.נרגשות או לא , ספלי הקפה לא נשמטו מידיהן.
עופרה פישקה את רגליה לרווחה. אנחות קלות נשמעו מכיוון עזרת הנשים.
אסתי ידעה את עונשה. היא קירבה את שפתיה לעבר הכוס הקדוש של השולטת שלה וחפרה בין השפתיים התחתונות שלה. קוברת את פניה ללא בושה.מכניסה לשון חצופה וממתינה לגאולה.
"אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים כשאני משתינה לתוכך המורה".לחשה לה עופרה. הבנות רק הצטופפו יותר.נכנסו יותר. קברו את ראשיהן כדי שיראו יותר טוב את המנחה לאלה.
אסתי הביטה מושפלת עד עמקי נשמתה לעיניה הצלולות של עופרה והתחילה לגמוע את נקטר האלה. זאת לא היתה הפעם הראשונה. גם לא הרביעית. אסתי הקפידה לבלוע כל טיפה ולא החסירה מבט ונשימה מעיניה הבוחנות של עופרה.
אסתי סיימה רק לאחר שהבחינה בכמה טיפות סוררות על רצפת הכיתה והתמידה לבלוע ולטעום את כולן. עד הטיפה האחרונה. יסודית שכמותה.
"תודה תלמידתי".
"תשעני על הכסא המורה" חייכה אליה עופרה וקמה ממושבה. הבנות נתנו לה ולהן את מקומן.
ידיים אמיצות החלו לגעת באסתי הנוטפת.
חצאיתה השמרנית של אסתי הוסרה. תחתוניה נתלשו מפאת כבוד. אסתי נשענה על הכסא על ארבע והתחילה ליילל.
ואז זה קרה.
עופרה הבליחה בה בכוח רב את הסטראפון שלה. הסטראפון הסגול הידוע לשמצה חדר לערוותה של אסתי בכל העוצמה. עופרה היממה את אסתי בזרוע נטויה ויד חזקה על מותניה.
עופרה הצעירה המשיכה לפמפם ולדפוק את מורתה לשעבר אסתי. הבנות עזרו אומץ והגישו יד. ליטפו. מיששו. חלקן את חברותיהן.
עופרה הקפידה להתל בערוותה של אסתי בקצב מתון. אחיד. ועם זאת עמוק וחודר נבוכים.
אסתי איבדה את תחושת הזמן ולמעשה גם את תחושת המקום. פגישת מחזור כזאת היא תזכור גם בגלגול הבא. היא גנבה כבר גמירה אחת מתחת לאפה של עופרה והתכוונה לגנוב ממנה עוד אחת. מייללת, גונחת , נאנקת ובולעת את תשוקתה. סיפור חייה.שלא ייגמר. שתדפוק אותי עד עילפון. עד שיכרון. עד סיחרון.
אך עופרה לא מיהרה. כמו בשניה הראשונה גם לאחר שעה היא לא הסירה ולא החלישה מתנועתה. היא המשיכה באותו קצב לזיין את מורתה לשעבר. הערב עוד ארוך. לעופרה היו עוד כמה חשבונות לסגור עם מורתה לשעבר.היא ידעה משהו שמורתה חשבה שהצליחה להסתיר. עופרה ספרה בסתר את גמירותיה.
לפני 15 שנים. יום שבת, 23 באפריל 2011 בשעה 18:43
"מה אתם רוצים ממני?!" היא זועקת למעלה ,מותשת ,חלושה, יבשה מדמעות, לעבר הפתח שעל התקרה. מוקפת קירות לבנים ללא חלונות. כנראה יותר מקומה מתחת לאדמה.
אבל ללא מענה. זה היום השני ללא מזון ומים. הם מנסים להתיש אותי. להחליש אותי. להביא אותי לכדי תלות בהם. אני יודעת.
יומיים כבר בין קירות לבנים בחדר גדול. יותר אפילו מהסלון של הוריה. ריק. ללא שום דבר. היא יודעת שהפחד הוא הדבר היחיד שגורם לה לא להשתגע מהבדידות הזו. מהמחשבות האלה. מהייסורים האלה. ממה אם. ממה יקרה. ממה אם זה הסוף.
הכניסה למרתף בו היא נמצאת היא רק דרך פתח שנמצא בתקרה שאליו מחוברות בצידו השני מדרגות מתקפלות. כנראה כדי למנוע ממנה ניסיון בריחה.
זה אולי ההד או משהו אחר אבל היא הפסיקה עם הזעקות כבר אחרי החמש שעות הראשונות. היא היתה צריכה מידי פעם לזעוק ולצרוח רק כדי להשתחרר. כדי להוציא את זה. את פחדיה. את תסכוליה. את החששות הכבדים ביותר שלה.
שיבואו. שידברו איתי. למה אותי? מה הם יעשו לי? הם מתכוונים להתעלל בי? להרוג אותי? לאנוס אותי? להעביר אותי בינהם?
הבדידות הזו חונקת אותה. החדר אמנם גדול אך תחושת חוסר האוויר מטרפת אותה. חסרונה של אור השמש מדכא אותה. עוד כמה זמן אצטרך להיות פה. אסירה. חטופה.
היא נואשה להזעיק עזרה. אף אחד לא ישמע אותה שם. אף אחד לא יושיע.אף אחד לא יקשיב. אף אחד בעצם לא יידע.
בחצות היום השני הפתח למעלה נפתח.
לפני 15 שנים. יום שישי, 22 באפריל 2011 בשעה 9:57
הקטנה כבר בשלבי גמילה אז קנינו לה מתנה לכבוד המאורע. חיזוקים חיוביים. קנינו לה ערכת רופא. לפעמים זה טוב לשחרר אותם ככה בחנות צעצועים גדולה. הם נמשכים רק לדברים שהם אוהבים. כך אפשר יותר לקלוע לטעמם. הרי בימי הולדת קונים מה שהם רוצים לא מה שהם צריכים. אבל דווקא הגדול נמשך לערכת רופא. מהצד של הרופא. נידבתי את עצמי להיות החולה הראשון שלו ואז הצבעתי על שריטה שקבלתי על המצח מהתקלות של אין לי מושג מה.
הוא בחן את השריטה בססטוסקופ ואמר לי שהוא יתן לי תרופה. הוא לקח מזרק מאותה ערכה וציווה עלי לבלוע את התרופה. ואחרי זה הוא אמר לי :
"אבל אבא , זה רק בכאילו. אם באמת כואב לך , לך לרופא אמיתי שיתן לך תרופה אמיתית.".
וכך עוד תבונה חדשה נפלה לי על הראש כמו התפוח של גליליאו ודאגה חדשה כמו חבורה צמחה במקומה.
מתי שהוא הם מגיעים לגיל שזה כבר לא עובד עליהם. הם משחקים איתה במשחקי מוחות האלה ויודעים טוב מאד מה התפקיד המצופה מהם. הם נהנים למלא אותו בשמחה מפני שזה גורם להורים שלהם לחייך ולרוות נחת וכך לצ'פר אותם יותר. אבל הם לא ממש מאמינים לנו.
הקטנים האלה נותנים לנו כל הזמן תזכורות. 'אתם יותר מידי מתייחסים אלינו כמו אל תינוקות.'.
הזכיר לי סצינה מ'תראו מי שמדבר' כאשר הסבתא עושה לתינוק פרצופים וקוצ'י מוצ'י ואז התינוק בדיבובו של ברוס וויליס אומר לעצמו: 'עכשיו זה סופי. סבתא משוגעת.היא בטח השתגעה לגמרי אם היא חושבת שאני קונה את זה'.
אנחנו מנסים כל הזמן לגונן עליהם מפני העולם האכזרי הזה. החיים האלה בהחלט לא פיקניק אבל אין סיבה שבעולם שאתם צריכים לדעת את זה בגיל 4.
כשהם תינוקות אנחנו מדברים עברית כי בוודאי הם לא מבינים ובכל זאת צריך לפעמים לדבר עליהם מאחורי הגב. כדי לתאם גרסאות. לתאם שיטות חינוך. עמדות. עניינים שבשגרה שקשורים אליהם. הרי הם לא מבינים.
אחרי זה עוברים לאנגלית כאשר הם כבר שולטים בעברית. אנגלית הם לא מבינים בוודאי.
אבל הם כן מבינים. הכל. הם מבינים ניואנסים. הם מבינים כעסים ומריבות. ויכוחים ודציבלים גבוהים. הם מבינים אכזבות ומפלות. הם יודעים מה עושה לנו טוב ומה לא.
כל אותו זמן שחשבנו שאנחנו אלה שעושים להם סשן מנטאלי ע"י פסיכולוגיה הפוכה, בעצם הם היו אלה שעשו את זה לנו.
אני מסתכל עליו וחושב לעצמי ראבאק. ילד חכם שכמוך. אני כבר לא יכול לעבוד עליך יותר. אני צריך להתאמץ הרבה הרבה יותר. מחייך לעצמי ואליו. ילד חכם שלי.
'אני יודע אבא' הוא עונה לי כאילו קרא את מה שחשבתי. לא יכול להיות.אין מצב.
'מה אתה יודע'?
ואז הוא ממשיך להתל בי. זרק משהו לאוויר. נותן לי להתבשל בזה אך לפני שהגעתי למסקנה כזו או אחרת הוא פשוט מעביר נושא.
'אבא אתה יודע...כשחולמים אז אין גבולות. אפשר לחלום על כל דבר.כל מה שאתה רוצה'.
אני מעביר מבט לאמא שלו.
'תראי. בגילו המוקדם הוא כבר ראה את E.T ואת פארק היורה. מצב שאני מראה לו את INCEPTION?'