סרטן הגדי

החיוך שלו היה מוזר. כבר בהתחלה החיוך שלו הטריד אותה. זה מוזר לחייך ככה במקום הנורא הזה. ללא שום סיבה נראית לעין. מקום ללא תקווה.אסיר כמוהו. עם ייחוס כמו שלו.
אונה השקיפה על קבוצת האסירים שעבדה כבכל יום על סוללת עפר מחוץ למחנה וסטרבורק.
הם מילאו שקי חול במשך כל שעות היום. בהתחלה זה נועד רק למיגון המחנה. לאחר מכן שלחו את השקים לעזור במיגון המחנות האחרים, מתקנים צבאיים, עמדות, מוצבים ולמעשה כל ייעוד שהצבא הנאצי היה צריך.
הוא בכלל לא נראה כמו יהודי. היא המשיכה לבחון אותו ולחקור אותו. כזה גבוה. שיער בהיר. חזות אירופאית קלאסית. לסת מעוצבת. עיניים ירוקות. הוא נראה בכלל אחד משלנו. אין מצב שהוא יהודי.
בשעות הערב חזרו האסירים למחנה בשיירה ארוכה ובליווית חמישה סוהרות שאחת מהן היתה אונה. מחנה וסטרבורק נשקף ממולם כאשר התחילו לרדת מן הגבעה. היא כבר חצי שנה במחנה והיא מרגישה שהיא נמצאת שם כל חייה. והיא רק בת 23.הלוואי והמלחמה הזו תיגמר והיא תוכל לחזור לבית הוריה במינכן.
שנתה נדדה. מכל הסוהרים הארים החתיכים היא חושבת דווקא על היהודי ההוא. מוזר. משהו בחיוך התמוה שלו כבש אותה. עבודות פרך במחנה ריכוז ומעבר והוא מחייך. חי חיים אחרים. שלם עם גורלו. כלל לא פוחד מהמוות. לא מרכין ראש. לא מושפל. לא ירא שמיים. לא מתאים ליהודי. היא לא יודעת מה היא חושבת אבל היא חייבת לברר את זה. אחרת גם לא תוכל לישון בלילה.
מחנה וסטרבורק במחוז דרנתה שבהולנד הוקם כבר באוקטובר 39. ביולי 1942 הפך מחנה וסטרבורק למחנה מעבר למחנות ריכוז בגרמניה. בעיקר אוושויץ וסוביבור.עד אז שימש רק כמחנה ריכוז.
למחרת כבר בשעות הבוקר שוב אותו מסע. שוב אותה הליכה ארורה לעבר תל העפר לביצוע העבודות. השהייה שם היתה בלתי נסבלת. משהו בנוכחות של אותו יהודי ריככה מעט את אונה. חוסר השינה שלה השפיע עליה לרעה כנראה. היא הביטה עם חברותיה הסוהרות בקבוצת האסירים העובדים. לא כולם היו יהודים. היו גם צוענים ובכלל כל מיני פליטים שנכנסו להולנד ללא אישורים.
באיזה עולם הוא נמצא שם. על מה הוא חושב. מה פשר החיוך הזה שלו. איזו עוצמה צריכה להיות לאדם כדי לחייך במקום שאתה יודע שאין לך עתיד.כמו בכל יום שלישי, גם ביום שלישי הקרוב, מחר, יצא שוב משלוח לאוושויץ ואולי הפעם אתה תמצא את עצמך על אותה רכבת דחוסה. נוסע אל מותך. על מה יש לך לחייך כל כך.בהתחלה זה עוד הטריד אותה. אבל השלווה של אותו אדם הרגיע איכשהוא גם אותה. כבר בלילה שעבר היא התחילה לפנטז עליו. מחייך אליה בזמן שהוא בועל אותה. סוטר לה. נוקם בה. יש תחושה מאד משפילה ביהודי שמזיין אותך שהיא מאד אהבה.היא לא הצליחה להוציא את זה מהראש.
בדרך חזרה למחנה זה נפל עליה. יכול להיות שהלילה הזה ,זה הלילה האחרון שאוכל לדעת. שאוכל להרגיש אותו.לדעת אותו. זה הלילה האחרון שאוכל להגשים את הפנטזיה שלי. מחר יכול להיות שהוא כבר לא יהיה פה. החיוך שלו לא ילווה אותי יותר.
בישיבת צוות בשעה 22:00 סיכם מפקד המחנה את אירועי היום. איך מתנהלת המלחמה.איפה הנאצים כבר נמצאים. מה מצפים מאיתנו.כמו בכל יום שלישי מחר יום המשלוח ולכן זהירות יתר. מפקד המחנה העביר את דף שמות האסירים שנועדו להעברה. הדף הזה לא עניין אף אחד. מה אכפת להם מי מהם נוסע. מי מהם ימות. מה מהם יישלח למחנה המוות והריכוז.גם את אונה הדף הזה לא עניין. לא בגלל שלא היה אכפת לה. אלא בגלל שהוא לא ידעה את שמו של אותו יהודי. מה יעזור לה השם על הדף אם היא לא יודעת את שמו?
הפור נפל. איכשהוא היא ידעה שהוא יישלח מחר. כבר בבוקר. כך שזה הלילה האחרון. מוזר. אירוני משהו. אבל גם במקום הזה היא חשבה עליו כאדם חופשי. חופשי בהרבה מובנים שהיא לא. שהיא לא תוכל להיות לעולם. הלוואי והיה מדביק אותה בזה. באצילות שלו. בשלווה וברוגע שלו. בעוצמות השקטות שלו. אם לא הלילה, זה כבר לא יקרה לעולם.
היא ניגשה לעבר הביתן שבו ידעה שהוא ישן יחד עם חבריו היהודים.בנחישות. בדריכות. בציפיה. החליפה עם השומר בכניסה חיוך ונכנסה יחד עמו למבנה.
כל האסירים הסתדרו בשורה לצד המיטות שלהם והרכינו ראש בשניה הראשונה ששמעו את הדלת נפתחת. שקטים. פוחדים.
מעל כולם. בצד השמאלי. אי שם מאחורה. עמד לו היהודי הגבוה. ושוב אותו חיוך מוזר עוטר את פניו.חיוך קטן. בהתחלה חשבה שזה עיוות פנים מסויים אבל לא. חיוך בהחלט קטן. מינורי. אבל חי וקיים.
"אני צריכה אסיר לעבודה מיוחדת בחדרי הסוהרים."
אף אחד כמובן לא רצה להתנגב. בתוך המבנה כמובן הניחו להם לנפשם. אך עוד עבודה בליוות הנאצים יכולה רק לגרום ליותר סיכוי למות. אף אחד לא התנדב. אונה כבר ידעה מראש במי היא בוחרת אבל חיכתה עוד שניה כדי לשוות לזה בחירה אקראית ולא מכוונת.
היהודי הגבוה לפתע צעד קדימה מן השורה.
"אני מתנדב". אמר והגניב לה מבט. אף אחד לא מעיז להסתכל לנאצי בעיניים. בטח לא לסוהרת שרואה בזה בדרך כלל חוצפה כפולה. הוא בהחלט הפתיע אותה. גנב לה את ההצגה. חסך לך מבוכה מסויימת.
היא יצאה איתו מהמבנה והובילה אותו לחדרה בקצה השני של המחנה.ידעה שהוא צועד בעקבותיה. ליבה החסיר פעימה. היא התרגשה עד כדי כך שחשבה להדליק סיגריה. שומרים נאצים מימינם כיוונו עליו את נשקיהם כבדיחה. צחקו. לעגו. דרכו. אונה בלעה את רוקה והמשיכה ללכת. היא בקושי שמעה אותו צועד אחריה. היא רצתה להציץ מאחוריה ולראות אותו. איך זה ייראה? איך זה ייחשב? היא היתה צריכה ללכת מאחוריו ולא מלפניו.
הם עוד לא הגיעו לחדרה אבל אונה שמה לב שהיא מתחילה להרטיב. להרטיב עצם המחשבה. האם זה מעצם תחושת האיפוק שלה או מעובדת הנוכחות שלו?
הם נכנסו לחדרה. אונה הקפידה לנעול את הדלת אך שמרה על נשקה לידה. מה אומרים עכשיו. מה בעצם רציתי. מה עושים.
היהודי הגבוה הסתכל אליה ישר לתוך עיניה הכחולות.טמן בעיני הים שלה את סירת ההצלה שלה.היא רצתה להתרפק. ליפול שדודה. להיכנע. אבל היא לא יכולה. היא פשוט לא יכולה.
"תסתובבי אל השידה". היא שמעה אותו אומר לה בנחישות. בטוח בעצמו. ללא זיז של פחד בעיניו ובמעשיו. יודע את הכל. יודע אותה.מריח את תשוקתה.צופן את מחשבותיה.
"תסתובבי אל השידה כלבה נאצית שכמוך!!" הוא הרים את הקול.
בשניה אחת רצתה להרוג אותו על החוצפה ועל התעוזה. לשלוח אותו חזרה מכאן. אך תחתוניה הציפו אותה ובעצם אמרו את הכל. קבעו את רצונה.הנחילו את גורלה. מה שיהיה יהיה.
היא מסתובבת אל השידה ורוכנת. לרגע היא לא מאמינה על עצמה.מסובבת מבט לבדוק אם הדלת סגורה. עם הוילונות מסתירים.אם אין סיכוי שימצאו אותה. יהיה קשה להסביר את התמונה הזו.
הוא רוכן לעברה. מתקרב אליה. היא כבר מתחילה להרגיש את הבליטה החריגה התופחת במכנסיו. משתפשפת במכנסיה.בוערת בחומה. מתה להתפרץ.אם אשלוט עלייך לא תכנעי? אם אצווה עלייך לא תנבחי? אם אזיין אותך לא תגנחי?
הוא מוריד את מכנסיה באבחה אחת. בתנועה אחת חדה ונחושה.שניה לאחר מכן מפשיל את תחתוניה. היא נושכת את עצמה. נכנסת. מתמסרת. מאבדת את עצמה. שייכנסו או שלא ייכנסו רק שיספיק לזיין אותה. לחלל אותה. לנקום בכוס שלה.
למחרת בבוקר היא שוב עומדת שם עם אותה חבורת אסירים. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא ידע. גם לא האסירים.משהו בה השתנה . אך היהודי כבר לה היה שם כדי לראות. כפי שחששה, הבוקר הזה היה תורו לעלות על הרכבת.היא נזכרת בליל אמש.
היהודי מכניס את כל החריג שלו לתוכה.במכה אחת. ללא רגש. ללא התחשבות. ללא רגישות. ללא תחושת נקם. היא גונחת בקול. כבר לא אכפת לה מכלום. רובצת על השידה כמו הכלבה המיוחמת שהיא, נותנת ליהודי לעשות בה כרצונה.
היא מסתובבת חזרה אל המחנה. הלוואי והמלחמה הזו תיגמר כבר. היא הסתכלה על חברותיה הסוהרות ושמחה שהוא עשה מה שעשה. היא שמחה שהיא עשתה לבסוף מה שעשתה. היא לא התחרטה לרגע.
היהודי החל מושך בשערה ודוהר עליה. מזיין אותה כמו שלא זיין בשנתיים שהוא פה במחנה. קובר בה את הזין החריג שלו.מפמפם בה בעוצמות עד שהיא מרגישה שרכבת דופקת אותה. היא גונחת כאילו אין מחר. שישמעו כולם. לא אכפת לי. לא אכפת לי יותר.
הסוהרות האחרות החלו לוחשות מאחורי גבה אך לא היה אכפת לה. שידעו. היא הצטערה שהיהודי איננו. היא בהחלט היתה מוכנה להעביר איתו את השהות במחנה.להזדיין איתו עד כלות. עד המוות של שניהם. אך לא יכלה להצילו ולהציל את עצמה יחד. לא היו נותנים להם. לא היה בידה כדי לשחרר אותו מן הנסיעה.שיקחו מישהו אחר.היא מוצאת את עצמה מפנטזת ומוסילה לחלחל.לטפטף.
עם רגל אחת עליה ועל ראשה אוסיף היהודי לשפד אותה. לרמוס אותה. בכוח רב ובעוצמה רבה. לתקוע אותה עמוק. היא שמעה גם אותו גונח, מה שחירמן אותה אפילו יותר. נדמה שזה נמשך שעות. היא בהחלט יכולה להמשיך ככה עד הבוקר.עד שתיגמר המלחמה.
אונה התמוגגה. איכשהוא היא הצליחה לראות את סוף המלחמה. את האושר הפנימי שלה. את מקומה שם. איכשהוא הרגישה שגם אותו יהודי ניצח. משהו בידיעה שיחרר אותו. משהו בו ניצח בהחלט. ניצחון מתוק ביותר. היא ליטפה לעצמה את הבטן למרות שרק עוד כמה חודשים יידעו.מקווה שהמלחמה תסתיים עד אז.ברגע אחד זה קרה. זה לא עיוות של הפנים. קטן ומסתורי. נחבא ועם זאת גלוי לרוצים להתבונן.קטן כזה. סקרן. יודע. שליו. שקט.חיוך.