כל החיים שלי ההורים גרו על כבישים ראשיים. מה זה ראשי... סואן. רכבים בכל שעות היממה.. אמבולנסים.. חסרי סבלנות שצופרים.. אזעקות של רכבים ובשלב מסויים... גם 'על הברזלים' היה ממש מול אחד הבתים. מי שיודע מה זה... זה אומר שהוא זקן בדיוק כמוני.
אני יוצא כמידי בוקר לכתוב בגינה. ג'ריקן טסטר צ'ויס. שוקל להחליף את הספל כבר בדלי נקי של ספונג'ה. בכל פעם שמוצא ספל יותר גדולה חייב לקנות אותה. המחברת הנצחית שלי. כבר ארגז אקאה שלישי שקניתי בשביל אוסף המחברות. אותה עט פילוט כחולה. V5. לדעתי הם ממשיכים לייצר רק בשבילי. זר לא יבין.
לפעמים אני מוציא איתי שקשוקה חריפה של בוקר. טוסט. ונהנה משקט שאולי הייתי צמא לו שנים ארוכות.
אין שום רעש של מכונית. לא אנשים צועקים ןאזעקות. בטח לא אמבולנסים. רק אוושת הרוח בעצים סביבי. קול צחוק ילדים בגן לא רחוק מכאן. הגנן עובר פה לפעמים פעמיים בשבוע. קישוט פעמונים שתלוי פה על אחד הקרסים. וזהו. שקט. אפילו מבין השכנים זה רק אני שמרעיש פה. אני עוד לא יודע איך לא עשו עם זה כלום.
ועדיין לפעמים קשה להתרגל לזה. לשקט הזה. זר לא יבין. ואולי בעצם כן.
