ואז היא הקדישה לי את זה. לפני שנשארה ב'ארץ' . ממנה באה אלי. אולי היא ממשיכה לתעות בערבה. ואולי לפרוח בין סלעים אחרים.
"אני פוסעת חרש בשביליך
אני נוגעת בעשבי הזמן
אני לומדת את כל משעוליך
חונה ליד כל מעין
אני הולכת במסע אליך
האדמה עיקשת וצרובה
אני לאט פורחת בין סלעיך
כמו איילה תועה בערבה
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
אני מוצאת במסתרי החורש
פינות בן לא דרכה עוד אהבה
ובצילן אפול מוכת סחרחורת
הזאת הארץ הטובה
אני יודעת עד ימי יתמו
לא, לא אבואה עד עמקי ליבך
אך מה יפה הדרך בה השארתי
את פסיעותי שלי על אדמתך
אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי
אתה לי ארץ אבודה לנצח
אך שורשיך כבר בתוך תוכי
תן לי זמן, הושט לי יד
עד נגלה ביחד את הארץ
אני יודעת עוד רבה הדרך
אך שורשיך כבר בתוך תוכי"
ולזכרו של יורם טהר לב.
