סרטן הגדי

"עכשיו אנחנו מדברים"
אני ממשיך להקיף אותה. חבולה ופצועה. כואבת ומייבבת. מרוחה ומהולה.
"עד כמה את פוחדת ממני? מ1 עד 10."
"אני לא רוצה לענות על השאלה הזו אדוני".
"את פוחדת שהשאלה הזו תעליב אותי? תפגע בי?"
"לא יודעת אדוני"
אני מחליף שוב לשוט העתיר זנבות. מצליף בה בחוזקה על עכוזיה. משאיר אותה שם. לא מניח.
"משהו בסביבות 5? אולי 4? 2?"
"אני לא רוצה לענות על זה אדוני".
עוד הצלפה ועוד אחת על עכוזיה.
"עד כמה את חושבת שאני שולט ראוי לך?"
"אני לא רוצה לענות על זה אדוני".
מצליף בה חזק יותר. מדוייק יותר על חרכיה.
"למה?"
"כי אין תשובה נכונה. לא משנה מה שאומר זה לא יישמע טוב".
"זאת כבר לא שאלה של האם את מסוגלת לתת או האם אני מסוגל לקחת."

אבל אז אני עוצר לרגע. חושב. מתכנן את הצעד הבא. מחליף פאזה. זורק את השוט וניגש אליה. מחבק אותה ואוסף אותה אלי. בוכיה וכואבת. מנשק לה את הדמעות ואוסף בשפתיי את הריר.
זאת לא שיחה במובן הזה ובאופן הזה. לא כך אני רוצה לדבר איתה. לא כך אני רוצה לקבל תשובות. לא כך אני רוצה לדעת איך אני מתקדם מפה ולאן.
אני ניגש אל המקלחת ופותח את המים החמים.
חוזר אליה ומקים אותה על רגליה. אוסף אותה אלי ומחבק. היא עדיין המומה. לא לגמרי שם. מרחפת בסשן הזה שהיא כל כך שנאה. כל הגועל והנוזלים והאבקה הזאת. לגמרי לא.
מוריד ממנה את הקולר. מוביל אותה באיטיות אל המקלחת. עוזר לה להוריד ממנה את העוגה. משפשף בעדינות את הגב. את השיער. את הפנים. את העכוזים שלה.
תוך דקות ספורות היא חוזרת לשבת על הספה. אני מגיש לה את הסיגריות שלה ועל הדרך מגניב הצצה על הילדים. נותן לה לאסוף כוחות ולחזור לעצמה.
אני מתיישב מולה. עוד לא מסדרים כלום. הכל מלוכלך ומטונף. האביזרים פזורים. המצרכים שפוכים.
שאריות שעווה פזורות על שמיכת הטלאים.
אני מביט עליה ומעקם טיפה את הראש.
"את בספייס?" אני שואל מופתע כמעה.
"כן. אני בספייס".
"ההרגשה היא שלא תהיה לך תקנה. זה לא ישנה. את לא תוכלי לשחרר."
"אני יודעת."
"לפעמים אני חושב שאת השפחה הכי גרועה בעולם".
היא שותקת לרגע.
"גם אני לפעמים חושבת ככה."
"הקונטרול פריקיות הזאת עולה על גדותיה ומציפה כל חלקה טובה. כל חלקה טובה בנו. לא נשאר לי מקום שם. כשאני בא לסשן אותך הפער שנוצר הוא כל כך רחב שקשה להגיע אליו בדקות ספורות. זאת הסיבה שאני נותן לך את הרשימה. כך לפחות יש לך כמה דקות כדי להכנס לזה.לדמות הזאת. לעצמך. לא השארת לה מקום אצלך."
היא מעשנת במהירות. מנסה לעכל.
"הרי תרגול אנחנו כבר יודעים הוא הרגל. את צריכה למצוא לזה מקום אצלך ולתת לזה עומק ותוקף ולהפוך אותה לתלת מימדית. לא רק בפנטזיה.רק ככה אולי תמצאי את השפחה הכנועה שקבורה שם בפנים.
ללא ספק חסרה פה חדוות היראה והפחד. את כבר לא פוחדת ממני כי את מכירה אותי כל כך טוב. את צפית בי גם ברגעים הקשים שלי. ברגעים מביכים שלי. ברגעים שאני לא גאה בהם. משהו בדמות השולט שבי הלכה לאיבוד איתך בקשר הזה. מן הסתם. אין אשמים כנראה.
יש כאן כמה אפשרויות.
או שנוותר על כל העניין. נהפוך לזוג קינקי שאוהב אלמנטים בדסמים בסקס שלו. קצת קשירות. הצלפות. קללות. שעווה. אבל ללא שום כניעה או שליטה. פשוט זוג ואנילי עם חיבה לבדסמ. לא יותר.
האפשרות השניה היא..."
היא מסתכלת עלי. עדיין מעשנת. כשהיא אחרי סשן היא מעשנת אחת אחרי אחת. אני כבר לא יודע אם זו השניה או השלישית.
"אני אצטרך להתיר אותך.
להוריד את הקילור.
גם את צריכה להוריד את הקילור.
לשחרר אותך לחפש את השולט של הפעם ב-. זה שיהיה מספיק קרוב כדי לשלוט עלייך אבל מספיק רחוק כדי שלא תרסני אותו. מעצם היותך.
אולי אחרי שש שנים הגענו למסקנה שאני לא השולט בשבילך. עצם הקרבה והאינטנסיביות. ה-24/07. אני לא באמת רואה איך תוכלי לשחרר. ואולי זה הפתרון כדי שתשחררי. שולט אחר. מסתורי. גוון אחר. דרך אחרת. אכזרי יותר או פחות. אולי מנוסה יותר.
ניסיתי לגוון. להמציא את עצמי כל פעם מחדש. אבל האופי העקשני שלך לא נותן לזה לקרות. זה לא נותן לך באמת להיכנע. לדעת באמת מה זאת שפחה כנועה. זה התיקון שלך.
אבל לפעמים אני חושב שאין טעם בלנסות. אולי זאת החמצה. אולי זה ייאוש. אולי זאת השלמה.
את בהחלט צריכה למצוא את חדוות הפעם הראשונה. את ההתרגשות של פגישה עם שולט חדש. אחר. את תחושת הפחד המלווה. ההתרטבות עצם המפגש. אולי המשימות יהיו אותם משימות והעונשים אותם עונשים אבל הטעם יהיה אחר. הדרך תהיה אחרת. התחושה בהחלט תהיה אחרת.
אני כמובן אשאר בעלך מתוקף הכתובה. אני אחליט.
אני אחפש ואבחר אותו אם תרצי.
אני אנווט אותו. אלמד אותו את כל אשר צריך לדעת. על שליטה ועלייך.
אם ירצה.
אני אהיה שם בפעמים הראשונות. אם תרצו.לאחר מכן אני אשחרר אתכם. אולי ככה את באמת תשתחררי. תתני להגשמה הזו להשתלט עלייך. אולי ככה את תהפכי להיות בסופו של דבר לשפחה שאת באמת".