סרטן הגדי

היא עוצמת את עיניה.
מכינה את עצמה להכלה.
זאת הפעם הראשונה.
שפתיה עוטפות את איברו ולשונה מצרפתת את העטרה בתוך פיה, משדלת את השלפוחית.
"הדרך היחידה שבה תוכלי לפתוח את הברז היא רק כאשר עינייך יהיו פקוחות עלי."
היא משחררת מעט את אחיזתה. מופתעת כמעה. זה לא מספיק?
"אני לא יכולה"
מה היא עושה?
הוא לא רק אדונה.
הוא הים ואני הנחל.
הוא השמש ואני החמניה.
"אני רוצה שתסתכלי עלי כשאני משתין לתוכך".
"אני...."
"אני לא רוצה שתחסירי דבר."
"זה קשה לי"
"הברז ייפתח רק כאשר עינייך יהיו מופנות אלי".
היא חוזרת לחבק את הזין בשפתיה ומוסיפה יניקה קטנה שמתבטאת בלחייה.
עיניה נפתחות.
גלגלי העיניים מתרוממות.
פוגשות את עיניו המרוות.
וברגע שעיניה פגשו בעיניו הברז נפתח.
זרם של שתן עשיר וסמיך כמו שרק שתן של בוקר יכול להיות זורם לגרונה.
היא עוצמת את עיניה בעיוות קל. מכילה. מנסה לא לעקם פרצוף.
הברז נסגר.
חדוות הפעם הראשונה.
שוקלת את מילותיה.
בוחרת בקפידה את טעמה.
האם זה טעים?
האם אני רוצה שימשיך? אולי רק נמשיך להכיל את איברו בפה ובגרון פתוח אך בעיניים עצומות.
אך סבלנות יש.
תחושת ההשפלה מרטיבה אותה.
הפיפי הזה עלה לה כסף.
הוא אינו משתין כך בחינם לכל אחת.
והפיפי הזה מחלחל עמוק.
צובע בגרפיטי כל פינה בגרון העמוק שלה.
מביע עמדתו.
צובע את העדפותיו בכל חושיה.
פוגש את הבלוטות שלה.
היא מנסה להתעלם מהטעם ולהתמכר לתחושה.
הטעם אינו משנה.
כמו השפיך.
האם זה משנה מה אכל לפני?
האובססיה לשפיך הייתה קיימת גם בלי קשר להעדפות הקולינריות שלו.
השתן כעת כבר לא רק צבע את גרונה אלא גם את עולמה.
ההכלה היתה עצומה.
כמעט.
משהו בה נברא שם.
חדש.
כמעט.
היא רק צריכה לפקוח את עיניה.
שלא להחסיר דבר.
שלא להחסיר טיפה.
היא כבר לא צריכה.
היא רוצה.
היא הוציאה את הזין שלו מהפה שלה לרגע.
לא נפרדת.
משאירה את הכיפה הזהובה נחה על לשונה.
משרבבת.
"אני רוצה שתשתין לי בפה בבקשה אדוני".
ושוב צועדת קדימה ופוגשת את הביצים שלו על דש חוטמה.
פוקחת עיניים החלטיות לתוך האוקיינוס של עיניו.
הברז שוב נפתח.
שארית זרם השתן חוזר אליה.
עשיר בטעמים וצבעים.
זהוב כמו הסערה שמתחוללת בה.
היא כעת הים והוא הנחל.
בולעת וגומעת בשקיקה את טיפות השתן האחרונות.
מלקקת את שפתיה.
היא רוותה.
"תודה אדוני".
עכשיו אדוני , היא לעולם לא תגיד לו,
אתה יכול לחזור להיות הים.


פורסם במקור ב-2/8