סרטן הגדי

זה מוזר אבל אני כבר מתגעגע לזה.
אני יושב שם בסלון ושני הילדים שלי מטפסים עלי ומחליטים שאני חולה.
לוקחים את שתי הקשים שאיתם שתו את האקטימל שלהם והפכו אותם למכשירי בדיקה.
בודקים את העיניים. את הפה. את הראש ואת האף.
ואנחנו צוחקים ומשתוללים. הם מטפסים עלי כאילו אני מתקן בגן שעשועים ואני לא נותן להם לרדת.
מושך איתם עוד רבע שעה ועוד כמה דקות עד לשינה.
שבוע שעבר ישנו אצל חברה טובה בצפון ובעלה המדהים אמר לי משהו שלא אשכח.
אל תזניח את זה. זה לא יחזור. הם קוראים לך לשחק איתם? לך איתם. עזוב הכל ולך איתם.
זה לא יחזור.
וכמה שהוא צדק.
כמה דקות אחרי זה בחדר המשחקים שבניתי להם אנחנו משחקים 'מלחמה' עם הגורמיטים שהם מן מפלצות מיניאטוריות. אני חוזר לגיל שלו ונלחם איתו. כל אחד בוחר את המפלצות שלו. את השבט שלו. אני את שבט האש. הוא את שבט האדמה.
תוך כדי אני שותה את התה שהקטנה מזגה לי מערכת המטבח שיש לה. אוכל את עגבניית הפלסטיק ושותה את תה הלימון מהספל הורודה הקטנה. אחחח כמה טעים.
ואני יודע שמתי שהוא זה כבר לא יקרה.
הם יגדלו וכבר לא ישחקו איתי. אולי במשחקים אחרים. גדולים יותר.
אבל הם לא יטפסו עלי יותר. יעקמו אותי.
כשם קטנים הם שומרים עלי קטן. במידה מסויימת. מחזירים אותי אחורה. לילד שאני.
וכשם יגדלו הם ישאירו אותי גדול. עד אולי שיגיעו הנכדים.
הגדול שוב מטפס עלי ומתיישב לי על הכתפיים. בודק עלי את כישורי הסנפלינג שלו. הקטנה גם רוצה ומטפסת מקדימה. לא ששה לדרוך על מקומות צנועים כדי להגיע למעלה.
עוד כמה דקות. רק עוד כמה דקות.
וכשם למעלה. צוחקים ומשתוללים. אז זה עובר לי בראש.
וזה מוזר. אבל אני כבר מתגעגע לזה.