סרטן הגדי

ישבנו לאכול צהריים כמו בכל יום שישי. בגלל העבודה המשוגעת רבת השעות של האבא זו אחת משתיים שלוש ארוחות משפחתיות בשבוע.
הקטנה שלי רצתה לחתוך לבד את הנקניקיה ותחת השגחתה, אמא כמובן נתנה לה.
בשיא הטבעיות היא הכניסה את הסכין לפה וליקקה את הקטשופ ש'ליכלך' את הנקניקיה.
לא סכין של ילדים מפלסטיק. סכין סכין.
במבט חודר ולא מתפשר, גוון קול וטון דיבור נדיר הרמתי את קולי עליה.
צעקתי שלא מכניסים סכין לפה אבל מה שנבחתי עליה זה ממש לא משנה.
מה שמשנה הוא האפקט.
הקטנה נבהלה עד רמת הבעתה. התחילה לבכות ולא הצליחה להסדיר את נשימתה.
אמנם הופתעתי מתגובתה הכה דרמטית אבל בכל זאת היא הבת של אמא שלה. דרמה קווין.
אבל זה עניין אחר.
התפתח דיון ביני לבין אשתי.
קורינה אמרה שאם הייתי מסביר לה במקום לצעוק היא היתה מבינה את חומרת מעשיה גם ללא טונים גבוהים מיותרים.
ואז הסברתי לה את ההבדל. הצעקה אינה היתה אינסטינקט. בשניה אחת היא היתה להחלטה מודעת מראש.
אם היא למשל היתה מציירת עם טוש על הטלוויזיה בוודאי שהייתי כועס ומעיר לה אבל לא הייתי מרים את הקול ולא צועק. ולו מהסיבה שהמעשה הזה אינו מסכן את חייה.
בניגוד למעשה הונדליזם שציינתי, אם הקטנה עושה מעשה שמסכן בצורה כזאת או אחרת את גופה , תגובתי צריכה להיות כל כך חריפה באופן שאינו משתמע לשום פנים. היא צריכה להדהד בראשה את הקטנה. תרתי משמע. הצעקה הזו, קצרה ככל שתהיה צריכה להשאיר חותם. להשאיר שורש. נבט. להשאיר סוג של טראומה.
ממש כמו שהייתי וכל הורה שפוי אחר היה צועק אם היא היתה מנסה לעבור לבדה את הכביש.
זו אינה סכנת חיים ממשית אבל זו בהחלט סכנה.
תגובתי החריפה תשאיר אצלה חותם ובהחלט תמנע ממנה בכלל לחשוב על הרעיון של להכניס סכין לפה. ממש כמו שכל הילדים בשלב מסויים מנסים לחצות את הכביש לבד, חוטפים את ה'צעקה' ולומדים רק מעוצמת התגובה שלא לנסות את הדבר שנית.
אני יודע שיש הורים שצועקים גם על שטויות. למשל אם הילד שפך על עצמו את המעדן.
האם הילד ילמד להבדיל בין הצעקות?
אלה החשובות כביכול ואלה שלא?
מאחר ואני באופן אישי איני נוהג להרים את הקול לא כל שכן להרבות במילים, הצעקות שלי מהדהדות יותר חזק. ובד"כ גם ליותר מרחק.
ולא שאני אגב חושב שהצעקה שלי היתה טראומה. לדעתי לא. אבל נניח. אולי בקטנה.
והיא תעבור לצערי טראומות. כמו כל אחד. אחת יותר. אחד פחות.
והעניין הוא לא לדעתי איך לנסות להימנע מהן אלא איך לדעת להתמודד איתן. איך שלא תסתכלו על זה כל אחד נמצא איפה שהוא נמצא אודות/בגלל אותם טראומות.
וכמו שיש כאלה שנמצאות על משבצת ה'נאנסת משומרת' על כל הזעזוע מסיפורה.
ויש כאלה שימנפו את הטראומה למקומות אחרים. טובים יותר.

ומצד שני, אם הקטנה תצייר לי על מסך הטלוויזיה, סביר להניח שגם אז אצעק עליה.




ולא.אני לא שם את השיר של פורטיס.