שוב התבלבלתי בדרך.
כמו מידי פעם.
ואולי זה באמת היה יכול לעזור.
שתהיה לי המפה לראש שלך.
אבל את מכירה אותי.
אולי אני באמת אוהב לטעות.
וללכת קצת לאיבוד בדרך לשם.
הרי כל שתיקה שלך היא תמרור.
וכל התעלמות היא דרך ללא מוצא.
כל הרצאה היא רמזור.
והציניות היא כל המהמורות בדרך. כל פסי ההאטה הענקיים בכניסה למושבים. כל הנקיקים
בכבישים משובשים.
אבל אני מנסה.
הנה. אני אפילו אעצור ואשאל מישהו.
לפעמים אנחנו סתם אוהבים לסבך את זה.
ובסוף אחרי כל כך הרבה פיתולים,
מתפעמים שזהו? כל כך מהר הגענו?
זה לא היה כל כך קשה. כל כך ארוך. כל כך מסובך.
ולמרות שזה היה יכול להיות מאד נחמד קורינה,
שתהיה לי המפה לראש שלך,
אני עדיין מעדיף למצוא את הדרך לשם בעצמי.
אני אודה לך אם תעירי אותי כשאני נרדם על ההגה.
מעירה לי כשאני נכנס לדרך ללא מוצא ולא שמתי לב.
מזהירה אותי כשהבריות חוצות את הכביש.
אבל לא אומרת לי איך להגיע.
ואם שוב התבלבלתי.
אולי עייפתי מעט. הדרך ארוכה לשם.
אעצור ואתרענן.
ואנסה שוב.
