סרטן הגדי

PLAY ורק אז לקרוא.

כלום. לפחות תריסר שורות פתיחה היו לי.

ואולי זה יבוא בהמשך.

ככה זה כשמפסיקים להרבה.

לוקח קצת זמן עד שמתרגלים שוב לדווש.

מהצד זה נראה ממש כמו דיסק און קי.

אבל זה מקליט.

8 ג'יגה. הפעלה בכפתור דק. זעיר. איכות סאונד מעולה.

כן...דבר...אני מקשיב...

אני הוא המכור לחיים הקשים ולתחייה.

חיים קשים בעבודה. בזוגיות. בשגרה.

בלבחור את שאהבת לעשות.

הייתי חייב לנסות כדי לדעת.

כבר דובר כאן רבות על היותי דור שני .

על אבא שלי ועל כל משפחתו שגזרו על עצמם חיים שלמים של שתיקה.

בניגוד לאלה שמספרים. זוכרים אנשים. סיפורים קטנים. אנקטודות שלא קשורות לכלום.

משפחתו של אבי בחרה לשתוק. לשגר ולשכוח. היה היה.

ואני נותרתי עם חיי תענית.

גם למלחמות שהיו הוא לא בדיוק קורא מלחמות.

ואלה לא המילים שבהם השתמש.

המנטרה החוזרת שהשתקפה בתיקים רפואיים דלים.

רק שפעת והצטננות קלה במעברי העונות שבין הסתיו לחורף.

שבט שלם של גיל מופלג.

חוץ מאלה שלא שרדו.

ואותה המנטרה המהדהדת עוד מימי עלומיי.

אנחנו כמו האבן. אי אפשר לשבור אותנו.

אז איך אומרים אבן ביידיש אתה יודע?!

ראיות לכך עוד גוססות לאיטן ומתמידות בשתיקתן הרועמת.

מבטו השבע מלחמות על חיי המותרות שהנחיל לי אינו נותן לי מרגוע.

המבט של האיש שראה הכל .

תחושת הללא פחד מתוך זלזול בחיי השפע והבחירה החופשית.

הצורך הקיומי הבסיסי שאינו הפסיק מעולם.

והחוצפה להשתמש בזכות המותרות.

חופשות?!  סרטים?!  בילויים?!

זה רק הביא אותי למסקנה.

שגם ניצולי המלחמה הקרה צריכים לקבל פיצויים.

ושוב. אלה לא המילים שבהם השתמש.

אבל זו תחושת העליונות.

האדם הקטן שניצח את הגרוע מכל.

כל היתר לא שווה כלום.

אין לך זכות להתלונן כל עוד לא היית במצבי.

ומאז אני לא מתלונן.

על כלום.

על דבר.

ויותר מכך.

אני חושב שצוואתו עוד בחייו, מבלי שיהיה מודע לכך,

היא להנחיל לי את תרבות החיים הקשים.

הרי שלעולם לא באמת אוכל להיות במצבו.

אך התחושה המקננת והמעכלת כל בריה.

צורך ילדותי משהו עדיין לנסות לגרום לו להיות גאה.

במשהו. בכל דבר.

בי?!

האסימון נפל רק מאוחר יותר.

הייתי צריך לזמן לעצמי את תרבות החיים הקשים כדי להרויח ביושר את התחיה.

את ההישרדות.

לא בשבילו.

בשבילי.

אני חייב לחפור את זה החוצה.

להוציא את זה אחת ולתמיד.

אולי לא להפטר מכל השדים,

אבל לפחות להגיע איתם לדין ודברים.

ספר לי... והמכשיר ממשיך להקליט.

נכון. זה קצת קשה בהתחלה.

אני לא באמת מרגיש שיהיה נמוך מספיק כדי שאוכל לעלות.

אני חייב להפסיק לרדת עכשיו.

אני חייב להוציא את הכל החוצה.

לדעת הכל.

רק כך אני מרגיש באמת אוכל לשרוד.

לקיים את צוואת התחייה.

עוד משחק שחמט כזה ולא יהיה על מה לדבר.

אני חייב סוכר בקפה השחור שלי איתך.

זוכר על מה דברנו אבא?

מכוון אליו את מכשיר ההקלטה.

זה ניצב על השולחן ביננו כמקשר ומגשר על עשרות שנים שאבדו.

כן...דבר...

אני מקשיב...