כשכל מה שתראי הוא צל שחור ומאיים.
לשנייה הראשונה. לרגע הראשון.
לפני שהתודעה וההיגיון מתפשטים בגוף.
השכל הישר עדיין קבור במחילות של אליסה.
מחפש את הדרך החוצה.
או אולי פנימה. עמוק יותר. למטה יותר.
הוא היה שם או שהוא לא היה שם?
זוהי השאלה.
את לא תדעי מתי. את לא תדעי היכן.
אולי נתת לי את הלוז שלך אבל לא נתת לי גבולות.
אולי שכפלת לי את המפתח לדירה, למכונית,
אבל לא נתת לי גבולות.
אולי נתת לי את כל הסיסמאות שלך.
אבל לא נתת לי גבולות.
והאימה המבעיתה ביותר היא זו שלא קיימת.
האימה המבעיתה אפילו יותר ממנה היא חוסר הוודאות.
אני אפילו לא חייב להעיר אותך בשביל זה.
לא להתנפל עלייך ולדחוף את הזין לפה שלך כשתפערי אותו בהפתעה גמורה.
אני לא מתכוון לעשות את זה.
הרי מה הטעם.
לשנות דברים קטנים בדירה.
הפון שבטעינה יהיה הפוך. ועל שקע אחר.
אם המים בקומקום היו מלאים בבוקר תמצאי אותם חסרים.
עציץ הפלסטיק שהדודה שלך תמיד ממחזרת מחנוכה לחנוכה ימצא את מקומו מטר ימינה.
לשנות את סדר הקולבים שלך בארון.
להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה...
האם תשימי לב. האם תדעי.
את מכירה את ההרגשה שאת חייבת להרוג אותו כי אחרת את לא יכולה לישון?
במקרה הטוב תחזיקי את הנעל הכי מיותרת שלך. זו שלא אכפת לך למעוך אותך עליו.
ביד השניה תחזיקי את הקיי300.
במקרה הגרוע תקראי לשכן ההוא. שמעון משהו...
האם תוכלי לסבול את הפורץ הזה? שנכנס ללא רשות.
אולי לא עושה יותר מידי נזק.
אבל התחושה שהוא שם. מסתובב.
אבל אותו אי אפשר להוציא.
ואז אתחיל לשחק עם חוסר הוודאות שלך.
עם חוסר הידיעה.
הוא היה שם או שהוא לא היה שם?
הטפטוף המונוטוני בברז. זה שהפעלתי רק אחרי שנרדמת אבל נזרק למרתפי סיוטייך בשעות הקטנות של הלילה.
טיף.
טף.
טיף.
טף.
את תתעוררי בידיעה שהייתי שם.
אבל מה עשיתי הפעם.
אני הולך לקפוץ אליך מהארון?
אולי באמת הסתרתי נחש שם או רק צפרדע מכוערת?
אולי רק עמדתי שם מעל הראש שלך ואוננתי מעלייך.
אולי גם שפכתי במקום שתגלי במקום הכי לא צפוי. בפומבי. מול אנשים שלא אמורים לראות.
השפיך שמרחתי אז על ההגה שלך.
שמת לב או לא?
תוכלי לחיות עם התחושה שאני תמיד שם.
בעיקר כשאני לא.
לדמיין אותי שם גם כשתדעי שאני בטיסת עבודה לאנשהוא.
ולדעת בבטחון הסורר שלך שהייתי גם הלילה שם כשהאליבי שלי הם מאתיים אנשים בעוד כנס משעמם.
ואולי שלחתי מישהו אחר?
הוא היה שם או שהוא לא היה שם?
כמה זה יערער אותך בטווח הרחוק?
להזיז משהו אולי רק פעם ב...
אבל את תדמייני איך החפצים שלך זזים בכל לילה ולילה.
האם תוכלי לישון?
תתעוררי כל חצי שעה?
ואני עומד שם מולך.
החלונות אטומים.
אם תתעוררי בשנייה הראשונה את תראי צל שחור ואפל עומד שם בקצה השני של החדר.
בדיוק שהצלחת להשתכנע שאין באמת מפלצות מתחת למיטה.
עוד לפני ההכרה וההיגיון.
אני מת על השנייה הזו.
לשמוע את הצווחה שלך.
רועדת מפחד.
מסרבת להירגע גם אחרי שהאור דלוק והידיים המאיימות שמחבקות.
וחיוך של הג'וקר מאחורי הכתף.
הוא היה שם או שהוא לא היה שם.
האם תצליחי לחזור לישון באותו לילה?
האם בכל לילה מאז אותו לילה?
האם תצליחי להתנתק מהפחד הקיומי הזה שלך?
שנים אחרי שאנחנו כבר לא.
אבל אני עדיין שם.
במרתפים האלה שלך.
הכובען המטורף.
את שומעת אותי שורק לך.
קבורה במחילות העמוקות של אליסה.
את כבר גדולה מכדי לצאת.
והמחילות צרות מידי עלייך.
תקועה שם לנצח.
ושוב את שומעת אותי שורק.
חושבת שאני מנסה להראות לך את הדרך החוצה.
כשאני בעצם רק מושך אותך יותר למטה.
הוא היה שם או שהוא לא היה שם.
הוא היה שם...
