אומרים שלים אין זכרון. אתה מגיע לשם ושוכח את כל מה שהיית לפני. אתה מגיע אליו נקי. ויוצא ממנו טהור. גם למדבר אין זכרון. יש משהו בראשיתי שם . משהו במפגש בין המדבר והים. אתה בורא את עצמך מחדש. אתה משחרר טראומות. משחרר חוויות שליליות. משחרר עכבות.
כמה כיף כאן. שעת ערב מוקדמת. זה רק סמלי שאנחנו נמצאים בחניון לוט ופונים לעבר סדום וכשאי שם מתחתינו נמצא ים המוות.
הכל היה שם. בין היין הלבן והבירות. בין הכנפיים לסינטה. בין הסטרפאון ותיק הצעצועים. בין הגניחה, הצעקה וה'קלמרה'. מאוחר יותר בשעות הקטנות זה היה נראה כמו תזמורת מתואמת בין אוהל לאוהל. בין הצעקות והאנחות והגמירות. וכמו תמיד . טיזינג ייענה בטיזינג. זה לא הזמן והמקום לעונשים.
ובאוהל אחד מסוים מתחיל משהו חדש. שונה מכל מה שהכרתי . תודה ענקית לזו שהיתה איתי ושמעט שנותיה לימדה אותי על '2000' שנותיי בבדסמ כמה דברים חדשים. בין השאר את הסטייה הכי מפחידה מכולן. את זו שרק איתה העזתי לחקור. מחדש. הסטייה שלא מדברים עליה. אינטימיות. אז אולי גם לשולטים כמוני מותר להיות קצת בדום ספייס.
לא רחוק מאיתנו אוהלים אחרים שספק שומעים וספק מתעלמים. מבחינתנו אף אחד לא היה שם. רק אנחנו וכל המדבר לרשותנו.
כמה כיף כאן. באוהל אחד גדול. שלושה זוגות מתחילים להתערבב. הגברים עוברים מחור לחור. מפלח לפלח. מעכוז לפטמה. והנשים המדהימות ברגע אלוהי אחד ובלתי נשכח מתנשקות נשיקה צרפתית משולשת . הזמן עצר מלכת. יש דברים שנשאיר שם למדבר.
בוקר. בעלייה להר סדום נעצרים לידינו שני ג'יפים וארבעה גברים יוצאים ממנו. קאמלוט יוצא אליהם. פגישה תמימה לכאורה בין ג'יפאים. חדת העין שבחבורה שמה לב שהקעקוע של קאמלוט זהה לאלה שבג'יפים. יש דברים שלא שואלים. רק תמסור להם תודה רבה על הקפה.
ארוחת צהריים מאולתרת ביום המחרת. עוד מחליפים חוויות וממחזרים בדיחות בשבע שקל. אנחנו מותשים ומטונפים ומלאי אבק וחול אבל יש לכלוך שאנחנו לא נשיל מעלינו. את הטינופת הזו אנחנו נישא משם למפגשים אחרים. סוערים יותר. צנועים פחות. מנסחים בדיחות מתחת לאף מול שלושה צעירים שפגשנו בדרך. מסיימים את היין האדום ומחליפים ללבן. עוד סיגריה של אחרי. מחליפים מבטים שרק אנחנו מאותו רגע נבין. אנחנו כולנו לא דף חלק ורק סך החוויות שצברנו. ועדיין יש מחשבה אחת שכן שותפה לכולנו. מאותו היום והילך. כמה כיף כאן.