העיניים שלי עוקבות אחרי כל תנועה של האדון. אחרי שהוא ריתק אותי לכיסא, סגר על צווארי את קולר המתכת וטחב את הגאג לפי, זה כל מה שאני יכולה לעשות – להביט. הוא מלפף את החבל סביב שדיי, מהדק אותו עוד ועוד עד שהם מאבדים תחושה (כמעט יותר מכמה שאני אוהבת להיות קשורה, אני אוהבת את אקט הקשירה עצמו. תחושת העיטוף, תשומת הלב שהגוף שלי מקבל והסימטריה גורמות לי להרגיש כמו קנבס ליצירת מופת).
מבלי להזיז את ראשי, אני מצליחה לראות את עטיפות המגבונים האלכוהוליים, והמחשבות מתחילות להתרוצץ. אני יודעת מה מגיע, הוא הכין אותי מראש, ובכל זאת אני מחפשת כל סיבה אחרת שהוא יביא את המגבונים.
האדון שואל אם אני יודעת מה הולך לקרות, אני מהנהנת ונותנת בו מבט מלא פחד. משונה, בימים לפני שהוא שאל אותי על המחטים, המחשבה עברה לי בראש לא פעם. לא חשבתי על זה לפני, אך כשהוא אמר שננסה דברים חדשים – המחשבות נמשכו לשם. "את חושבת שאת מוכנה?" הוא שואל, ואני יכולה רק להניד בקושי בראשי. אני רוצה להגיד "רק עוד רגע" או להבין כמה בדיוק מחטים הוא מתכנן להחדיר לתוכי, אבל הפה שלי חסום, אז אני מנידה לשלילה.
אני מעט מאוכזבת מעצמי, לכן כשהוא מציע "רק מחט אחת בכל שד" אני מסכימה. האדון מנגב שוב את השדיים שלי, שכמעט איבדו כל תחושה, באלכוהול ואחר כך את ידיו. לבחירתי, העיניים שלי פקוחות כדי שאני אוכל לראות מה הוא עושה, עד כמה שהזווית מאפשרת לי. פתאום שורה עלי שלווה, אני יודעת בדיוק מה אני אמורה לעשות. אני נזכרת בטיפולי השיניים שעברתי בקיץ, איך נשמתי עמוק במקום לחשוב על הכאב, וזה לא היה כל כך נורא. אני יכולה לעשות את זה, אני חושבת וממקדת את כל תשומת הלב שלי לבטן שמתנפחת ומתרוקנת מאוויר.
כל השרירים שלי נדרכו כשהמחט הראשונה חדרה לעור הרך של העטרה, אך תודות לקשירה ההדוקה, אני בקושי מרגישה אותה כשהיא מתמקמת מתחת לעור שלי. כשהאדון שואל אם הוא יכול להחדיר מחט נוספת אני מסכימה בלי היסוס. הוא יושב כל כך קרוב אלי, הפעם העיניים שלי מכוסות ואני מתמסרת לחשיכה ולטיפול הקפדני של ידיו. אחר כך נהייתי רפויה ושלווה, עדיין מרותקת.
האדון מספר לי שיום אחד הוא יתקע בי מחטים בכל הגוף, ושבלי הקשירה ההדוקה זה יכאב יותר. "גם בכוס אני אתקע לך מחטים", הוא אומר ואני כמעט מתפקעת מצחוק, אני רוצה להגיד לו "נדמה לך", אבל אני מתאפקת. עד לפני כמה ימים לא הייתי בטוחה שאני אתן לו להחדיר לי אפילו מחט אחת, אבל הוא חשב שאני מסוגלת – והוא צדק. המחשבה על המחטים בכוס מלווה אותי מאז, מעוררת בי בעתה מוחלטת והתרגשות (שהם בעצם אותו רגש). עכשיו אני לא מוכנה, וזה בסדר כי לאדון יש כל כך הרבה סבלנות אלי. המסע הזה מפחיד אותי כל פעם מחדש, וזה מה שכל כך מרגש בו.
