ייסוריה של המידה הטובה

לפעמים-לא הרבה, אבל גם זה קורה-יש לי רגעים של שנאה עצמית. של כעס. של גיחוך ורחמים עצמיים. שאני רוצה לפטם את עצמי באוכל ומין ולקחת סיכונים בלי לחשוב צעד קדימה. לקחת את עצמי לקצה כי מגיע לי. אני אני לא אחראית. ואומרת כל מה שבלב. לפעמים רוצה להחטיף לעצמי. לחתוך את עצמי. למשוך בשיער להצליף ברגליים. להעניש את עצמי על דברים שעשיתי ומחשבות שחשבתי ועל אי הבנות ותמימות. רוצה לשיר לעצמי שהכל יהיה בסדר. שכבר בסדר ואני מעולה. ורוצה להאמין בזה. די להסתכל הצידה ולהשוות את עצמי לאחרות. זה מעציב אותי. לפעמים כשאני מדברת אתך אני מרגישה הכי טובה. לא מושלמת. טובה. ראוייה. בגלל ולמרות מי שאני. העולם הזה.. החיים האלה הם חיפוש תמידי אחרי הלא נודע. אני מפחדת ממה שאני מסוגלת כי יודעת שמסוגלת יותר משמפחדת.