סקרנות מאוחרת

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב

לדבר כל מיני פינות בנשמה שלי

והמילים לא יוצאות

ואז מגיעה איזו שהיא אמירה שלי 

שהתגובה עליה היא כזו לא צפיתי.

כזו שהבנתי שלא אמרתי דברים ברורים.

שהתפתלתי.

ואני מבינה שזה מה שקורה לי בלא מעט סיטואציות.

אני מתקשה להגיד ישיר

מדוייק

חץ למרכז המטרה

ואז החץ חוזר אלי ומפוצץ את הבועה שבה אני מגדלת את עצמי.

הוא לא מוותר

הוא לא מתרגש.

אני יוצאת מדעתי מקור הרוח וחום הלב.

עוד מילה, משפט ואני יודעת שטעיתי בהבנת עצמי.

איך אני חוזרת במעגלים כל פעם לאותה נקודה בה הקושי שלי כלכך גדול

עד שמערכת היחסים מתערבבת לי

כאילו טרפתי ביצים לקמח.

דונה פלור נשואה לשניים בהיררכיה המסויימת שלנו 

זה לדעת גם מתי לעמוד רק מולי

זה לדעת מתי לקחת נשימה ולשתוק.

להקשיב.

לתת לעצמי עוד רגע להתרגל למה שזה לא יהיה גם אם זה בא פתאום.

שבוע טוב אנשימים

כשאין סימנים כחולים
אני לא יודעת
אם ראית
שהרגשתי
עד הנגיעה הבאה.

אבל ....

דַּמְיֵן לְךָ יֶלֶד קָטָן שֶׁנִּכְנָס לְאָמוֹק
בּוֹכֶה וּמִשְׁתּוֹלֵל
הַהוֹרֶה שֶׁלּוֹ מְחַבֵּק אוֹתוֹ חָזָק
וְהַיֶּלֶד מַכֶּה בּוֹ בְּאֶגְרוֹפָיו הַקְּטַנִּים
עַד שֶׁנִּרְגַּע

מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּךָ
זֶה הֲכִי מְרַגֵּשׁ אוֹתִי -
אַתָּה פָּשׁוּט יוֹדֵעַ אֵיךְ
לַעֲצֹר אֶת הַמְּשֻׁגַּעַת שֶׁבִּי

~גלי~

שלא תהיינה טעויות
אני אוהבת את המשוגעת שאני
זו שלא תמיד אפשר להבין מתי היא נוכחת
את הילדה שאני 
למרות גילי המאד לא ילדותי
אבל כשמישהו אחר מלפף בחבלים קרוב אל גופו וליבו
גם את הילדה המשוגעת שאני
זה לאהוב את כל המתנה שניתנת
הוא מרגש אותי


קצת משוגעת - שרית חדד

כדי ליהנות מהפתעה אני צריכה זמן לפרום את הסרט שקושר את המתנה שאני או שהובאה לי.

אני זקוקה לרגע, שהוא יותר מכמה שניות, כדי לנער מעצמי את היום והחיים שהתנקזו עד לאותה נקודה בזמן.

יש קופסאות הפתעה שנפתחות מעצמן. הן לא שואלות את היד הפותחת, לא שואלות את קירות הקרטון, פשוט נפתחות מאליהן, "בוא, קח את הבפנוכו."

ויש כאלה שמתרככות ומפשירות במהירות מבפנים אבל העטיפה, אוףף העטיפה, קשה לקריעה.

והוא

יש לו דרכים משלו להפתיע.

לסדוק את נייר העטיפה

לפרום את הסרט

ולגרום לארגז ההפתעות להיפתח ולהיות

שפתיים רעבות.

בוקר רטוב כבר היה פה? 🙂

רכב קטן,

הרבה חול.

תכנעי לרצון, תתמסרי לצורך

תשחררי את הפאקינג מחשבות לצמרות העצים.

תני לדפיקות הלב להוביל.

תפתחי את הפה.

תסגרי עיניים

תרגישי, תרגישי, תרגישי

תבלעי בו.

ראש מכופף לאחור על ידית הילוכים.

זין בפה.

זין בכוס.

צחוק משחרר, הידעתם? 

קולות בלתי ברורים שדים ורוחות

וגם אנחנו.

בוקר טוב אנשימים 💙

אבל תחנת עגינה אני אוהבת יותר
למה?
כי זו תחנה בה פורקים, מתרוקנים ומתמלאים - וזה לחלוטין שימוש שמספק ביותר גם אותי :).

לא פעם אני תוהה בקול מול עצמי על הרצון הזה שהוא ישתמש בי.
מה זה בעצם ההשתמשות הזו?
אני רוצה בזה זו עובדה.
זה עושה לי כל מיני דברים בגוף ומעביר לי כל מיני מחשבות בראש
ועדיין אני תוהה עם עצמי איך זה שהסיטואציות בהן אני לגמרי משומשת הן מקומות שמחייכים אצלי.

האמביוולנטיות הזו לרצות להיות לא מורגשת, שפחה, או אפילו חור מצד אחד ובאותה מידה לדעת שהשימוש הזה בי דווקא כי יש שם רגש ורצון במי שאני, מטריף אותי לפעמים.

שתי הקצוות הללו נפגשים, וכן הן קצוות עבורי, ויוצרים טורנדו, צונאמי ובעיקר מחשבות.

ואני, אני חושבת יותר מידי, כבר אמרו לי את זה יותר מידי אנשים. 😎

אבל בדיוק כמו המחשבות, כך אצלי גם הרגשות

אני מרגישה יותר מידי.

בכלל יש דבר כזה יותר מידי???

ואז מגיעה השליטה (אפשר לשלוט ללא רגשות כלפי האחר\ת, אנחנו רואים את זה במָקרו) וכשהיא נעשית באהבה השימוש נעשה מתוך היצר החייתי לנכס ולהתנכס.

ובעילה נעשית מתוך מקום של הרצון לסמן ולקבע רגשות ורצונות

אז אני נרגעת.

שם אני מתמסרת.

אני מרגישה את הלב, את הבטן, את המוח גם כשהעיניים שלי עצומות, לרווחה.

לפעמים, כן לפעמים

אני צריכה שישתמשו בי רק בשבילי לא בשביל אף אחד אחר

בשביל הצורך הפרטי , האישי והעמוק שלי.

זה גם העונג שלי.

וכשהוא משתמש בי אני יודעת שהוא שולט  בעצמו, שכל מה שמלא אצלו לא יעלה על גדותיו. 

הוא לא אוהב שהחול והקודש מתערבבים.

חמישמח אנשימים 

כן כן אני אוהבת להתפלסף  (בעיקר איתי הרבה אתו וגם אתו)

כמה שעות

בו אני מפקירה את גופי

לרשותך ורצונך

ידיים אחרות עושות בו כרצונן.

ידי ורגלי פרושות לרווחה לצדדים

בטני מתמסרת לסדין שמתחתי

כל כולי קשובה ודרוכה לקולך

ולמגע העור שלך.

פני מביטות מטה

מקבץ ידיים נשיות, גבריות על העור שלי

והן לשות, חובטות, מלטפות

מצליפות, מעסות

נעות עלי ובי

על פי קצב מילותיך

מקפידות שכל שריר בי ירפה.

עד

שנשמתי תעופף לעולם אחר.

אתה נעמד כמו שוער בשער

שומר על שריר הלב שלי

שיתכווץ ויתרחב לרצונותיך,

להוראותך, לצרכיך.

וכשאני מגיעה לחלל

אתה מושך לי בורידים

"תרחפי אלי"

כל השפתיים שבגוף שלי נפערות

מכירות ויודעות טעם אחד

ואני  

פתוחה ומסורה לכל מה שתרצה
שיקרה...

בדחיית הסיפוקים או יותר נכון היא שואפת לאפססס.

לפעמים השפתיים שלי לא מצליחות להדביק את לשוני לחיכי
ואין אף אחד, באותם רגעים,

שיקשור חזק והיטב, יתפור או יאזוק את המחשבות, הרגשות והמילים שלי

לעמוד השדרה שלי.

תסתמי, אני אומרת לעצמי.

סבלנות - שמתם לב שסבלנות וסבל משחקים באותן האותיות??? 🙃

אבל

זה כמעט אפעם לא יותר חזק מהרצון שלו לשמוע את כל מה שמתרוצץ בתוכי

לטוב ולרע

לשמח ולעצוב

תסכול ושחרור

ואז אני משחררת את הטורנדו שבתוכי

המילים לא יודעות לאן לעוף קודם

הכל נשאב ומתערבל 

והלב שלי מתבהר

הסערה קצת שוככת, עד לעונג הבא.

למדתי שחשוב שהיא עוברת בזמן באמת ואז היא מזיזה אצלו את השוט או השפתיים 😎

(גם אם קוראים אותה הרבה אחרי אפשר להרגיש מה היה באותום רגעים)

וכשזה בחוץ אי אפשר לשפשף את המנורה שאני ולהחזיר הכל פנימה.

הכל חשוף, פרוץ, פתוח, ערום.

אפשר לאהוב אותי ככה?...

אולי אני בכלל הג'יני??

בוקר טוב 🙂

זה השָד שלי
הכרות מחודשת אתו עשתה לי טוב.
כשהגיע הסרטן לבקר אותי
הוא החליט שהשד שלי הוא המקום הנכון לו
שם זה יטלטל אותי בכל מיני אופנים.
לא רק החשש לחיי יעמוד מולי
אלא גם הדימוי העצמי שלי כאישה
כאדם ממין נקבה, נשית, סקסית
ולא רק בגוף אלא במוח ובלב .
התיידדתי עם הבחור הסרטני
והבנתי שחלק מהדרך להחלמה שלי
חלק משיחות הנפש איתו יעברו דרך למידת המיניות שבי.
חלק ממסלול ההחלמה שלי היה ללמוד שאני לא רק אֵם, בת זוג, אישה יוצרת ועוד.
אני אדם עם הרבה תשוקה בחיים ולחיים.
חלק מהפעלת ושמירת התשוקה נמצא בחלק המיני שבי. אז פתחתי לעצמי את החדר ההוא,
הפסקתי להתבייש מעצמי .
הפסקתי להזכיר לעצמי את האסור אלא רק את המותר.
החלק הזה שנפתח ופרץ השאיר אותי באדרנלין של החיים ואִפשֶר לי לחשוק ולרצות בכל מאודי להשאר כאן ועכשיו.
למדתי שאם אני חיה מתוך תשוקה איכות החיים שלי גדלה ומתרחבת, היא מגבירה את תחושת החיות
כי בעיני,  תשוקה היא החלק שמגדיר את איכות החיים שלנו, ההבדל בין להיות כאן לבין לחיות את החיים.
החלק המיני שבי העצים בי את התשוקה להיות
ואני התאהבתי בהבנה ובהמשך בלמידה שהמיניות שלי היא חלק מהותי בחיים שלי
חלק מופלא מהבריאות שלי ומהבריאה שאני חלק ממנה.

https://albums.thecage.co.il/88409/normal_p5da7f76c3355e6.76305840.jpg

שיהיה לכולכם קצת ורוד בעיניים 😜 כי אוקטובר וזה
כשאתן נוגעות בעצמכן, תזכורנה שזו גם הבריאות שלכן שמורגשת בנגיעות :)

סטירה,
חצי סטירה..
מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די
ושוב הציף הכל,
ושוב הכל הסעיר
משבר האושר והדוי.
{סליחה חנן יובל}

הפוסט הזה של פרלין 
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1059534&blog_id=21114
והשיחה שלה בתגובות עם מאדים, הציף בי את כל ענין הסטירה
אז התחלתי לכתוב תגובה והראש המשיך הלאה.
גם אצלי בתחילת דרכי היה גבול.
אני לא נשואה לשולט שלנו 😄 אבל אנחנו ביחד כבר הרבה זמן.
בעצם ההגעה שלי למפגש אני אמורה להגיע כבר ממוקמת במקום הנכון לי .
אז אני אמורה!!! קורה, ולא פעם אחת, שאני מגיעה לסטירה לא לגמרי מוכנה. או שהסטירה מגיעה ואני עוד לא ירדתי למקומי.
ואז במס שניות שלפעמים מרגישות כמו דקות, כל הרגשות, המחשבות, התחושות מתעוררות.
כל ההתנגדות, תחושת ההשפלה שמגיעה מפלשבקים לא צפויים, כל מיני לחשושים בגוף שמבקשים להתקומם, הכאב הזה שלא צפוי   
הכל מרים ראש ולפעמים גורם לביצבוץ של דמעה. 
הכל מתברדק אצלי בפנים לכמה שניות ואז אני נוחתת למקום שלי.
כאילו הסטירה הזו מנערת אותי מכל מה שלא קשור אלינו ומכניסה אותי בדיוק למקום בו אני מבקשת להיות.
לפעמים אני ממש רוצה לבכות ממנה, רוצה שכל המערבולת שקוראת בשניות האלה המוח ובבטן שלי תצא בנהר של דמעות שישטוף אותי
ויאפשר לי להיות סחוטה ונקיה מעצמי
סטירה עבורי היא השפלה, העלבון הזה מזכיר לי כמה אני רוצה להיות למטה מולו.
מזכיר לי שכשאני במקום ההוא למטה שאני רוצה בו אני גאה ושמחה
אז לפעמים סטירה
חצי סטירה
ואז אפשר להמשיך...

:)

שבת שלום
וחג שמח
אנשימים
💜