ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מבבלגת לעצמי את השכל

על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.
לפני 19 שנים. 25 בינואר 2005 בשעה 22:10

וואו,אני מרגישה כמו ממטרה מפוזרת עכשיו,יש לי פתאום שטף מיסתורי שפוקד אותי (טוב,אולי גם בישמתי את עצמי קצת בג'וינטיל שבהחלט תרם..)
חוזרת מחברים,אחרי למידה למבחן עם חומר די פילוסופי,והמח פשוט גולש,מישהו שכח לכבות את השאלטר ויש פרץ מחשבות שנולדות,נוטעות בתוכי רעיונות שאולי (אם בכלל) יובנו כשהאביב יגיע וינביט את הזרע הנטוע.
אני פתאום נכנסת לכלוב,קוראת כאן פרופיל שפשוט הכה בי פתאום,תובנה די ידועה,אך הפעם התבוננתי בה בעין מיקרוסקופית שפשוט נותנת עוצמה גם לדברים הכי קטנים....ואל תדאגו-אני אסביר.. (מביאה את הבדידים-גם לעצמי..)
אז ס ק ס ! ! !.....
או שמא... מ ש ג ל...
או כל חיבור פיסי בעצם בין שני אנשים הוא בעצם אקט של ביטוי פנימי שמשליך על החיצוני...
(וכן,יודעת שזה ברור-וגם אם לא...פתאום זה הכה בי..) ,בעצם...כל סטיה או אי סטיה היא ביטוי לנפש..

לא בכדי המילה חיים והמילה חוויה דומות...
אני צריך חיים על מנת לחוות,ובכדי להרגיש את החיים אני צריך לחוות... כמו שבעצם קוראים לחוה -חוה.. :היא חוותה את החיים דרך אכילת התפוח מעץ הדעת,שם בעצם היא ויתרה על חווית האלמוות -מה שהבדיל בין המושגים-חיים ומוות- רק אם אני חווה מוות אני יכולה לחוות חיים... ,ורק אם אני מרשה לעצמי לחוות אני באמת חי-אחרת הכל נשאר בגדר דמיון.... ,ובעצם-האתר הזה,מוביל כל אחד ואחת מאיתנו לחיפוש אחר החוויה המושלמת (מעצם המבחר והמססנת שאנחנו עושים ע"מ להתאים) ע"N שנוסיף חיו?ת לעצמנו...ומי שמוכן להתמודד מול עולם הבדס"מ-מרשה לעצמו לחוות את החיים בצורה מלאה יותר-כיוון שיש התמודדות מול "השדים" מול אותם פחדים קריטיים כמו הפחד מאיבוד שליטה..או ממצב של חוסר אונים מוחלט.. (מקווה שאני לא כבדנ מדי,ובעצם אין לי מה להתנצל-מי שנשאר עד כאן בטח מבין אותי 😄 )
אם אני מסתכלת על עצמי...בחרתי כרגע להיות בשקט-לא בגלל שאני רוצה להיות בשקט-אלא בגלל שאני מפחדת לחוות את הצד הזה שבי...והוא בעצם הכי יכול לחבר אותי לחווית חיים מלאה באמת,ואולי דווקא בגלל שהוא יתן לי להרגיש את העוצמה של החיות. (מן ביצה ותרנגולת ואולי אפילו פרדוקס..)

אמממ...
מחייכת....
יוצאת מתכסית התובנה,ומנסה לעכל 😄

לילה לילה לילה חמים לכולנו..

לפני 19 שנים. 4 בינואר 2005 בשעה 20:47

אפור בחוץ וקר....
יושבת בכיתה....,מביטה אל החלון,רואה אותן עפות..נודדות להן...מחפשות מקום חמים יותר...,להקות להקות,כולן כמו ענן אחד,לכל קבוצה יש מנהיג....,בלופ! חוזרת ללוח,מתאימה את הנהוני ראשי לקצב מילותיו של המרצה...,בלופ! חוזרת לחלון -הפעם לחלון דמיוני...רואה אותו שוכב על מיטתי ,מחויך...מחייכת לעצמי... מריחה את ידיי -אולי הותיר את ריחו עליהן....בלופ! מתעוררת לכיתה,יושבת על כסא,מביטה על עצמי מלמעלה...ילדה עם שכבות של חצאית,צעיף חורפי ותוהה לעצמי איזו צוענייה אני היום...
מחכה להגיע הביתה...,רעבה..<לא לא רעבה כזאת>,רעבה לאוכל חם שבישלתי אתמול...
מגיעה הביתה,פותחת את הדלת,החתול מקבל את פניי..מגרגר....זו הדרך שלו לומר לי "הו בעלת בית יקרה...איפה היית כל היום?? חיכיתי לך עם תקתוקי שעון הגעגוע שלי"...
מורידה את התיק,...
מריחה את הבית שלי...ריח קטורת קלוש שעוד מפוזר לו בחלקיקיו הקטנטנים עוד מהלילה שהיה
שורר שקט...
ניגשת לחדר....
מדליקה את האור-רק בכדי להעלים את הדממה החשוכה....
ניגשת למוזיקה שלי....ממממ....תוהה לי באיזה מוד אני... -דווקא מתאים לי שבילי הולידיי תופיע על במת התווים באוזניי עכשיו...קדימה play !
אוכלת....
נהנית לי מחברתי....
מורידה את החצאית...
השיער כבר פזור...ובילי רק בשיר השלישי שלה..
ואני בהתנצלות מנומסת אומרת לה שהיא תאלץ להמשיך את ההופעה בפעם אחרת.
ושוב...ניגשת לדיסקיה שלי...הפעם במטרה ברורה ונחושה.....
קצב.... קצב...ועוד קורט ענקי של קצב....
מדליקה לי נר...
נעמדת מול המראה ומתחילה...
מחייכת לעצמי- "אהלן sera מה קורה איתך? התגעגעתי אליך..."...המראה מדברת אליי?
מי זו שעומדת בתוכה? מה היא עושה שם בתוך??
והנה,הקצב אט אט מתחיל....עולה במדרגות אינסופיות,נסנה כמו קן של נמלים....לאט לאט מרכיב פיסה ועוד פיסה...
מתחילה להתמזג איתו...
מתקרבת לדמות שבמראה,שולחת יד,מלטפת,ושוב מחייכת...,אני אומרת להיא שבתוך המראה שהיא צריכה לישון,העיניים שלה ניראות עייפות,אבל היא בשלה,כבר נטרפה ע"י המוסיקה,לא זזה משם...
ואז..אני מחליטה להצטרף אליה,כן,להיא שבמראה<אפילו שהיא עייפה>..ושתינו מתחילות לנוע,תנועות עדינות,נשיות...
הידיים מתרוממות,מזדחלות לצדדים,הראש גם רוצה,אבל הוא מצהיר שהוא יזוז בעדינות-כי בכל זאת-הוא ראש...,והשיער שמחמם את "אדון ראש" נענה לבקשתו ומלטף אותי עד אגני...
הבטן....גם שלי וגם שלה זזה בצורה מתואמת..כמעט מושלמת...
אני אומרת להיא שבמראה-וואו,כמה את יפה כשאת רוקדת...ממש ילדה אישה...
והעיניים,העיניים..
העיניים..
מרצדות,לא עוזבות את חברתי שבתוך הדבר הזה שנקרא מראה..
מתבוננות,חוקרות....שותות כל תזוזה,כל תנועה ולו הקטנה ביותר...,והן לוחשות לי בשקט בלאט בלי שאף אחד שומע <גם לא ההיא שם שבתוך המראה> "תסלחי לי על הבהיה,אבל זה מחזה שאני בקושי רואה,אני חייבת למצות אותו עד כלות"..
ואני מחייכת אליהן-והן כבר לא כ"כ עייפות...הן עכשיו מאירות...
והמוסיקה סוחפת..
כמעיין המתגבר...
הכל זז...
הקירות רוקדים סביבי,הוילונות שמחים,המיטה צוהלת,ואומרת שגם היא הייתה רוקדת-לו רק יכלה ..
ואז הם מתחילים...
הדגדוגים...
שמתפזרים בעורקים...
בורידים...
הנשימה...הנשימה מתמלאת...
אני..
אניייייי
חיהההההההה

לפני 19 שנים. 2 בינואר 2005 בשעה 20:04

כן...זו אני...
כשנולדתי...נתנו לי מכסה של דמויות....
לאט לאט חשפתי עוד דמות ועוד אחת ...
יש כאלו שאפילו הופתעתי לגלות...
זיקית ...
דמויות בצבעים של רגשות,דמויות מחויכות,יש גם את ההזויות,ויש את המופרעות...
יש דמות אחת שנעלמה לי במקצת...
ההיא עם הקוקיות והסוכריה ביד-שהייתה צוחקת מכל שטות ואפילו ממבט...הילדה...
היא פשוט מתחבאה לי,משחקת איתי במחבואים השובבה...-היא פשוט קמצנית-היא מראה לי ממנה רק לשנייה...רק כדי שאזכר שהיא עדיין קיימת,
היא רוצה להיחשף מחדש....אבל יש את דמות "העצבות" שבתוכי...שהיא השדונית-שקצת מתעתעת את הילדה ומשאירה אותה במחבואה.
אני רוצה לפרוש ידיים אל על...בחיוך אינסופי ולצרוח את הצרחה הכי שקטה שיכולה להיות,רק למי שחד שמיעה יהיה את הסיכוי לשמוע אותה... לא רוצה לצרוח בקול...ככה רק החרשים ישמעו אותי..
רוצה זוג אוזניים ספציפיות...שיושיטו לי את היד...ויוציאו בחזרה את התמימות ,את השמחה ביחד עם ה ילדה שמתחבאה...
יש לי דבש על הלשון,אבל כשאני רוצה שישמעו את מתיקותו-הוא הופך להיות כמו שוקולד מריר..
הדמות הפחדנית שבי גורמת לדבש להפוך למרירות...
יודעת שאני צריכה להשיל מעצמי עוד שכבות,יש לי עוד הרבה מה ללמוד<וטוב שכך...> ולכשאשחרר יגיע גם המתוק....

ועד אז...

שתהיה שנה מופלאה לכולנו..
שנה של ממתקים.

לפני 19 שנים. 26 בדצמבר 2004 בשעה 17:45

היא אמרה לעצמה "את פאקינג מזוכיסטית!"
פתאום היא הבינה...
היא שמעה את האסימון הכבד נופל עמוק לתהום..
היא הבינה שהיא רוצה לחוות כאב,כאב שיזכיר לה שהיא מרגישה..
היא עושה את זה לעצמה בכוונה..
כן-היא ילדת דווקא!-היא תמיד הייתה.
כשהיא שומעת את המילה "לא"-עיניה נפקחות לרווחה..
היא מתחילה לנשום...היא חיה.
היא רוצה להרגיש שהיא לא לבד..,אבל היא תלושה..
היא מרגישה את עצמה בשעת כאב,לכן היא גם נותנת לו להגיע. ...היא עד כדי כך מזוכיסטית??!!!!
ואולי פשוט בא לה להיות עיוורת?
אבל היא רןאה את הכל...-כל הזמן מתבוננת-אבל רק בגלל זה היא מטשטשת לעצמה..
רואה את הכל מרחוק..,לא מתקרבת,נאטמת,נאלמת..
מפחדת.
היא יודעת מה הפתרון...אבל היא לא רוצה כרגע.
אבל היא הכי רוצה בעולם.
כרגע היא לבד...,בתוך צינוק של הצגה..
היא רוצה להגיף את הוילון...,להיחשף..
לא כרגע!
כרגע היא מזוכיסטית...
רוצה לחוות את הכאב.
ככה לפחות היא מרגישה את הלב.
ככה היא יודעת שהיא חיה.

לפני 19 שנים. 26 בדצמבר 2004 בשעה 9:18

ומה הכותרת הזו אמורה להביע??!!
כבדה..
אני לא כבדה!! <בטון קטנוני של ילדה בת ארבע>

נכון שתמיד מרגישים הרבה יותר טוב בבוקר? <ככה לפחות ההנחה הרווחת>,אז הנה-הציפורים כהרגלן משכימות קום ומספרות לשמש את מה שעבר עליהן בלילה ,אנשים קיים לחיים,אחרי תרדמת של כמה שעות,והמוכר של המכולת מסדר את הלחמים בארון.
אז הכל תקין,לא?...
חה! הכל תקין...
כשיש סתימה בכיור-אנחנו יודעים לקרוא לשרברב
כשאנחנו רוצים להתחדש להשתנות ולהתנקות-אנחנו קוראים לצבעי (בשביל הקטע-הרי ברור שאני צובעת בעצמי!-או יותר נכון אבא שלי צובע לפי חליליי...אבל זה כבר פוסט אחר>
כשהמחשב אפילו מתקלקל -אותה קופסא שבמקרים מסוימים פשוט משתקת אותנו אם היא מחליטה לשבוק חיים ולהלחיץ אותנו-אנו קוראים לטכנאי. <שלפעמים מוציא ת'מיץ ומגיע לפי שעון משלו>
אבל מה קורה כשמתקלקל משהו בפנים?
איזה בפנים אתם שואלים? ......אי שם בממלכת הבטן התחתונה ...ובאיזור החזה המהולל.
אתם לא יודעים על איזה שרברב,או צבעי,או טכנאי שיכול לתקן את השבב שהחליט לעשות לי בלאגן פתאום בכל חלק בחיי?.
לא,וגם אם כן,אתם מכירים רק את איש המקצוע שלכם-שלכל אחד יש כזה,וכל אחד מתקן לפי איך שהוא יודע,לפי איך שטוב לו.
אז גם לי יש אשת מקצוע-היא שולטת על גבולות מח-לב... ,אבל נראה לי שהיא קרסה,לא בא לה לעבוד,היא לקחה חופשה חורפית <היא תמיד עושה לי את זה בחורף!> ואני קורסת בגללה!.
והיא....זו אני....<בנוסף לעשרות האלפים הדמויות הנוספות ששכונות בתוכי >.
אז מה אני עושה עכשיו? ולמה כ"כ קשה לי לשמוח?
לפעמים אני תופסת את עצמי חושבת על דברים שהם כ"כ עמוקים לי,עד שאני נבהלת מעצמי,נבהלת עד כדי כך שאני לא מעזה לדבר על זה בקול רם,ואפילו כאן בבלוג אני כבר מתחילה לפחד לדבר על הדברים,עצם העובדה שאני מבקרת את ע צמי בכותרת של הפוסט,כבר מעידה על איבוד מטרת הבלוג שפתחתי כאן-רוצה לשחרר....-במקום זה מתכווצת,
רוצה לדבר.....-במקום זה נאלמת
רוצה להתגלגל מצחוק...-במקום זה בוכה..
רוצה לאהוב......-קודם כל את עצמי.
ושלא תבינו לא נכון,במכלול הגדול של חיי הכל טוב...
אבל מה לעשות שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים? שהם הגדולים? שהם בעצם אני?
בקיצור...נמאס לי לרצות להפוך לרואה ובלתי ניראית..
נמאס לי לחשוב יותר מדי..
נמאס לי להקיף את עצמי באנשים שפשוט גורמים לי להתרוקן עד כדי קשיי נשימה...
נמאס לי לחפש מילים שלא יוצאות לי.....-תמיד אהבתי את השתיקה,השתיקה המתוקה-...-אחרי הכל מהן המילים אם לא השתיקה?
אז בינתיים, אני לוקחת שאיפה...למלא את הריאות,להכניס אויר חדש,שימלא את מקומו של הישן..
ארגע אחרי הסערה שאפפה אותי בתקופה האחרונה..

ואלך לענטז לי לצלילי המוסיקה המקפיצה....
כי אחרי הכל....
אני לא כבדה!

לפני 19 שנים. 26 בדצמבר 2004 בשעה 1:40

"יש לי בלוג"....לחשתי...
הוא התקרב אליי לאט ולחש לי באוזן..:"תגלי לי איפה.."
ואני בחיוך זדוני,עוד מוחקת את הדמעות של מקודם ,עונה לו:"איפשהו"...
"תגלי לי איפה" הוא לוחש שוב,תוך כדי נשית התנוך שלי...,ואני בחצי התנשפות לחישתית,חצי כואבת...שוב משאירה ערפילית של מיסתורין ונשארת אנונימית.
ככה בערך היו חמש הדקות האחרונות לפני סיום כל הסופ"ש ההזוי הזה.
ועכשיו אני כאן. הכל עף,המח שלי על סף התפוצצות אוכלוסין של מחשבות,ממש כמו מיליארד סינים קטנים שאוכלים צרצרים רעשניים על שיפוד באמצע שוק סואן.<מישהו הבין משהו?>.
אז ככה....עברו עליי שבועיים-איך לנסח זאת בצורה עדינה? שבועיים של כאפות מכל עבר.
עם כל התובנות שהסקתי על עצמי אני יכולה לכתוב ספרייה שלמה...,הבנתי את הפחד שלי להרגיש טוב-לכן אני מתמסרת לכאב-מכאיבה לעצמי בכוונה,רק בכדי שחלילה-לא יהיה יותר מדי טוב...-מזוכיסטית קטנה-גדולה,הבנתי שהלב שלי התחזק ....אבל התחזק יותר מדי...,הוא נהיה קשה,הוא מרחיק אותי מלהרגיש,הבנתי שאני מפחדת להתמודד-לכן הרצון לפוגג את עצמי כל פעם שאני מרגישה רע-פשוט רצון להמציא קסם שמעלים אותי בעזרת נצנוצים..,אולי אפילו להזדחל מתחת לשולחן הגדול שיש אצל אמא ואבא בבית כדי שהמפה תכסה את הכל ואף אחד לא יראה את הילדה שיושבת בשתיקה ובוהה בעיניים ריקות. הבנתי שריק לי.,הבנתי המון,אלו רק דוגמיות..
אבל בעיקר הבנתי שאסור לי בתכלית האיסור לעשן סמים. זה מה שקורה לי כשהאשליה מתחילה לחלחל בצורה של ג'וינט ומתחילה לחולל חדות וסערה שאני לא תמיד מוכנה להתמודד מולה.
עייפה נפשי מתלאות היום,והכל רגע מבולבל...
הפוסט הזה הוא באמת בשבילי...לפרוק...אחרי הבכי ששטף,שהעיר,שהאיר וגם כיבה.
הולכת לי לישון.
לילה טוב לי.
ולכם.

לפני 19 שנים. 16 בדצמבר 2004 בשעה 18:58

חוט המחשבה

יש לי מכונת תפירה
מכונת קסמים - יודעים למה?
היא תופרת מחשבות...
לפעמים היא תופסת יוזמה ותופרת בעצמה-זה מה שנקרא "חוט המחשבה"
חוטים של צבעים,חוטים עצובים,חוטים מחברים
לפעמים הם גם מסתבכים.
כשנולדתי,לימדו אותי מה אסור ומה מותר,
לימדו אותי לדבר עם מילים
הראו לי איך אנשים מבוגרים כביכול מתנהגים
אבל אף אחד לא לימד אותי לתפור
בייחוד לא בגדים של מחשבות.
אז תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי לתפור בעצמי,
אפילו בלי לדעת שאני תופרת!
כשעברו להן כמה שנים,והפכתי"לגדולה"-כמו שהם אומרים,החלטתי ללמוד מחדש את עקרונות ההתפירה
שהם העקרונות האישיים שלי
והיום אני משתדלת לבחור באיזה חוטים לתפור לי יצירות,
עיצובים חדשים שלא הכרתי מעודי,
יש לי כבר קולקציה חדשה של מחשבות,
קטלוג משל עצמי!
והוא כל הזמן מתחדש,
היום אני מעצבת מתלמדת
הייתי יכולה להיות מוסמכת אם המכונה הייתה פחות שובבה-שעושה הרבה פעמים רק מה שהיא רוצה
כשאני לא שמה לב-היא פשוט תופרת בעצמה-החצופה!
אבל לי יש סבלנות,וגם לה-אפילו שהיא ילדה
לפחות ידי על העליונה-כי רק לי יש את הבחירה

😄

לפני 19 שנים. 13 בדצמבר 2004 בשעה 16:38

בא לי לכתוב....
לא יודעת מה יהיה הנושא,לא יודעת הרבה,מה שכן סקרנית לדעת מה יצא בסוף. כנראה שאני צריכה לפרוק-כמו כל בעלי הבלוגים כאן.

מגלגלת עיניים,בוהה במקלדת,לא רוצה להתבונן פנימה,מאשימה את השפעת שפקדה אותי בירידה המרפרפת במצב הרוח שפוקדת אותי....,ואם אני כנה עם עצמי ומסיתה את הוילון המכובד-ובאותה נשימה כבד-אני יכולה לומר כי חסר לי.... חסר לי מה?? הרי אני עושה מה שאני אוהבת,תופסת את עצמי מחייכת הרבה במהלך היום,אבל בלילה....,בלילה אני נרדמת איתו? עם אותו חיוך שמריץ מחדש את היום שעבר ונאנח קלות בתחושת סיפוק-...זה לא קרה לי בזמן האחרון. והרי זה ברור לי שאותו אושר נכסף מגיע במנות קטנות ,מתפוגג ומשאיר חותם מתקתק שגורם לנו להניע את עצמנו מחדש למתקתקות הבאה....
ובין לבין יש את ההתנקות,לעיתים כעס,עצב,שקט רועש ונשימה שמזכירה לי שאני חיה...(תוך כדי שאיפת עשן סיגריות),
אז דיברתי על חוסר. החוסר שלי הוא חוסר מלא,חוסר שאני מודעת אליו,מקבלת אותו והוא הכח המניע שלי לחיפוש..... ומה חסר לי? הוא חסר לי...אותו אחד שלו אני מחכה-האבסורד הוא שאני אפילו לא מכירה אותו,אין לי מושג באיזו דרך הוא יגיע אליי,מה שגורם לי לשים לב,להיות עירנית.
במילה אחרת אפשר לתרגם את זה לאהבה.... ,שבן זוג זה הנגזרת שלה. אנחנו כ"כ אוהבים לאהוב,כ"כ מחפשים את זה,ובאותה נשימה כ"כ פוחדים מלהרגיש אותה-כשטוב לנו מדי אנחנו לא תמיד תופסים את זה ומרימים גבה.... ,מפחדים לאבד שליטה. אחחח השליטה הארורה הזו מנהלת אותי.....כמעט בכל דבר בחיים,אני חושבת שמהמקום הזה יש לי את המשיכה לבדס"מ....לתת לה לפרוש כנפיים לקמצוצי רגעים ולהסתכל לה בעיניים במבט של :"אכלת אותה מותק,הצלחתי לשים אותך בצד לכמה רגעים." יש לה חדר מכובד אצלי בעורקיי,במוחי,במחשבות שלי...-היא מתעתעת בי ומופיעה בתור שדונית תחת מעטה פייתי. כשאני חזקה ומאושרת-השליטה נחלשת וידי על העליונה...אבל ברגעי חולשה היא כובשת אותי...אולי אני צריכה לחתום איתה על הסכם שלום? או שפשוט אעשה לה טרנספר ואזרוק אותה לים...לשקוע במים שימיסו את ליבתה. שמתי לב שכשהשליטה מלבלבת בנבכי נשמתי יש בי משיכה יותר חזקה לבדס"מ...כי זה מקום אפלולי שמאשר לי להיפטר ממנה. ועוד לא אזרתי עוז להתנסות בעולם היפה הזה.... ואני מבינה שתכלס כל מה שאני רוצה זה אהבה...פשוט כך...בדס"מ לא בדס"מ....בשורה התחתונה -מילה עם ארבע אותיות היא המובילה-אהבה. וכשאני מאוהבת אני לא מנתחת כלום,פשוט משחררת את כל הפחדים שלי,פשוט חיה.
בלה בלה בלה....

מקווה שהגשם השוטף של החורף המכרבל יביא איתו את אהובי הנעלם הישר אל זרועותיי העוטפות.

שבוע של אור לכולנו.

לפני 20 שנים. 21 באוקטובר 2004 בשעה 23:34

כן כן....עינכם רואות נכון...
כתוב שם בשחור מודגש "ידיים"...
יש ניחושים? לכתוב פוסט שלם על ידיים...
תעצרו לרגע בשורה הזו ותחשבו מה אומרות הידיים?
מהו כוחן?
האם הן מדברות?...
י ד י י ם.
ידיים הם האיבר האהוב עליי אצל אנשים,אנשים בכלל..
אחרי העיניים,אני שולחת מבטים לצידי הגוף,במודע או שלא,ופשוט לומדת אותן..,על המבנה,מתבוננת על האצבעות,מסתכלת מה מצב הציפורניים,על הכריות ..על האמה....עד לכתף..
ידיים בשבילי הן הזרועות של הלב.
כמו עץ שנמצא במרכז והידיים הן שלוחותיו,הן מדברות גם כשהפה אומר אחרת,הן מדברות ללא צורך במילים....הן מראות באמת.
כבר אמרתי שאני אוהבת אמת? :)))
הן כל הזמן רוקדות ,יש כאלה שמרקידים אותן בגמישות,ויש את אלו שמחדדים את תנועותיהן,יש כאלו שפשוט משאירים אותן צמודות לגוף,יש את אלו הפתוחות-המזמינות,ויש את אלו התקיפות,שטיפטיפונת מרתיעות... ,יש מלאנתאלפים סוגי ידיים,כמס' היצורים,וכל זוג אומר משהו,מדבר עם הלב (או במקומו)...
אני אוהבת את אלו שנוגעות...שלא מפחדות..-אבל גם מגששות,לבדוק אם מותר להן לגעת כמו שהן רוצות :)?(כן,יש להן רצון משלהן,ולפעמים קשה להן להתאפק...או שלפעמים הן מתאפקות מדי-הכל תלוי בסוג הלב)
אומרים שהעיניים הן ראי לנפש...,אז אני אצרף לביטוי הזה את דעתי....ידיים הן ראי ללב.
אני אוהבת ידיים,הן מראות לי הכל.
ידיים...
כשאני רוצה להראות משהו...יש סינכרון של השתיים עם ההוא שם בפנים,שכל הזמן מזכיר לי שאני חיה..,נו-זה שפועם,לעיתים הולם,ולעיתים מנמנם.... אותו קיסר,קיסר הלב נותן לשתי החברות -את הפקודות..ושתיהן מצייתות-גם אם קברניט "מח" מבקש אחרת..-הן בשלהן...לא משחקות משחקים.גם אם המח חושב שהוא המפקד,הן "משחקות איתו את המשחק"..אך ישנו מסך שקוף סביבן..שאומר ש...-הן משקרות,שאומר ש...הלב לא אמר את דברו.
ידיים...
מגע...
תראפיה..
אינטימיות..
יחד...


ועוד קצרה היריעה


מוקדש בחיבוק עוטף ל-.א. תודה.

לפני 20 שנים. 21 באוקטובר 2004 בשעה 21:42

פעם...
פעם זו מילה שיכולה לכלול בתוכה כ"כ הרבה פעמים,כ"כ הרבה פעם יש...אפילו לפני שעה זה כבר "פעם" בשבילי.... זו מילה כ"כ גדולה שיכולה להכיל בתוכה עד אין קץ,ממש חיים שלמים.
פעם...
כשהייתי ילדה
פעם...
כשהייתי נערה מתבגרת
פעם...
כשסיימתי תיכון
פעם...
כשהייתי חיילת
פעם...
כשעברתי את השינוי הגדול של חיי
יכלתי לבכות,בכל רגע נתון. עד השינוי שפרץ אל חיי.
יש להיות רגישה ויש להיות רגשנית -אז אני יכולה לומר שאצלי הרגש תמיד פעל שעות נוספות,ויכלתי להשתייך לקולגה של קריסטל הבכיינית משושלת ..
זה היה להיות רגשנית -כל דבר גרם לי לבכות.
בדיעבד- אני יכולה לומר ש...פשוט בפנים שמרתי כ"כ הרבה-שלא במודע,וכל פיפס ולו הקטן ביותר גירה את כל מה ששמור עמוק עמוק שם בבטן..וזו הייתה הדרך שלי לשחרר .
אחרי השינוי שעברתי,אותו שינוי שחיבר אותי לעצמי מחדש,אותו שינוי שהראה לי אותי,במלוא הדרי,יפה,יפה מבחוץ ומבפנים (פעם לא העזתי לומר דבר כזה!) הבכי נהיה משימה....
כמעט בלתי אפשרית.
איפשהו התחלתי להתמודד מול השדים שלי,מול הפחדים,מול כל היופי שיש לי להציע ולא להתנצל עליו..מה שגרם לבכי שפעם הגיע בלי שום מעצור להתעכב,ואולי בזבזתי את כל הדמעות שהיו לי באותו "פעם" נוסטלגי?...
היום הפורקן שלי הוא דרך צחוק,אבל זה לא משתווה לבכי שפשוט שוטף את הכל...ואולי אין מקום להשוואות בכלל-גם אם האפקט דומה..באחד יש כאבי בטן,ובשני עיניים אדומות.
לפעמים אני תופסת את עצמי בוכה מאחורי חיוך..
וזה לא שאני עוצרת,הוא פשוט ממאן להגיע.
תהיתי,אולי בגלל שבאיזשהו מקום אותה תמימות של ילדה הלכה פרחה לה,הילדה הזו כבר אישה,והאישה הזו חזקה...אבל מי אמר שהחזקים לא בוכים???...ההפך...לא לפחד להראות חולשה (וחלילה,בכי רחוק מלהיות חולשה...מוטעה לחשוב כך.) זה רק מעיד על חוזק...כי כשבנאדם מראה את כולו...הוא מראה כי אין לו ממה לפחד,הוא שלם...-במקום כזה הוא חזק....ולא צריך שיריון..
אפילו דוד המלך נלחם בגוליית המשורין ברוגטקה..

היום זה יום ש...
אני זועקת אל הבכי,רוצה שהוא יבוא...
מרגישה את הגולה המצטברת הזו בגרון,והיא כ"כ תקועה..כמו איזו סתימה בכיור.(..אולי אני פשוט צריכה שרברב? בעצם פומפה..),ואין,כלום, נאדה! גורנישט!.....
צריכה גירוי שיוציא לי אותו...

נראה....
הלילה עוד צעיר...

ומקסימום..
תמיד כשהשמש נולדת ליום חדש התחושות הרבה יותר... קלילות...

לילה נעים לי...,ולכם...