Clotted Blood

ופתאום, בין מלחמה למלחמה, אני לא רוצה לחזור אל המקום, לו פעם קראתי בית. למדינה, עבורה סיכנתי את חיי. אני רוצה לחיות כאן, תחת עצים שמשירים את עליהם בשלכת, היכן שילדיי לא יאלצו להסתיר את לאום אמם.

הלב כואב ונקרע לאלפי פיסות והדמעות זולגות בפנים, כשהיא משקיעה את עיניה בעיניי ומבטיחה לא לנטור על מה שנטלתי ממנה – כשבחרה למחוק את מי שהייתה לפניי, כדי להקל עלי את חיי.

אלו לא החומרים מהם מורכבת האהבה, לא כפי אני מבין אותה – לוחש, כשמניחה את ידיה על פניי ועוצמת את עיניי. אני לא אמור לכבות את זו שאני אוהב, אני רוצה להאדיר אותה.

בחדשות מספרים על ילד ערבי שהוברח מארץ הקודש בגלל איומים על חיו כי העיד על עצמו כאזרח של מדינת ישראל. בזיכרוני אני עדין רואה את אנשי השמאל צורחים על אנג'לינה כי בגדה בעמה כשנישאה לטרוריסט יהודי. העולם שלי מתפרק לי מול עיניים. כל מה שהאמנתי בו, מתהדק ללא-כלום ונעלם כשאיבריו הפזורים סביבי מפרכסים אל מותם.

היא מזכירה לי שלפני יומיים התקשרה אלי בעודה ישנה על חזי. תפסתי את הטלפון בידי, על המסך הופיע שמה. חשבתי שאני בשדה הקרב. עניתי. שקט ענה לי מצדו השני של הקו. נגעתי בה. היא הייתה אמיתית. שלפתי את הטלפון מידה והערתי אותה. היא חלמה שאינני. גם בשדה הקרב, וגם בבית, אני חולם שישנה.

"תינוקי", לוחשת באוזני, בטון שקט ורווי השלמה, מוצצת את התנוך של אוזני אל פיה, "אתה, שלי. אני שלך."

אני לא מפיל אותה מחזי כי כשהסיוטים מעירים אותי משנתי, אני פוגש בעיניה הפקוחות. היא בועטת בשערי לבי וכשרגלה שוקעת ברכות של כאב, אומרת: "תישן תינוקי, בוא נספור את הכבשים – וַאחַד, תְ'נֵין, תַלַאתֵה, אִחְדַא עַשַׁר, תִסְעֵת עַשַׁר..." נוגעת ברקותיי והופכת, בשפת אויב ובאצבעותיה, את הסיוטים לחלומות.

ואני נרדם.

.

למרות שהיהודים שבינינו קיבלו חופשה, תכננתי ללמוד ולהשלים את החומר, אבל כשרוח צוננת נשבה מבעד לחלון והביאה עמה את ניחוחו הרחום של הסתיו, קראתי בשמה, בדרכי המורכנת והשקטה. ארך זמן עד ששמעה את קריאתי ועלתה אל עליית הגג. היא שאלה מה קרה (תינוקי) רק אחרי שחיבקה את ראשי בזרועותיה ונשקה לקרקפתי הגלוחה. פיזרתי את שיערה בידי והסנפתי אותו אלי.

"אני צריך מרחב," לחשתי, "אני מרגיש לכוד."

עצמותיה התקשחו לרגע, צוברות בלשַׁדּן את הגורל ואת הכניעה, ואז חזרו והתרככו בידיי. הרגשתי את המלחמה שניהלה עם עצמה, עד שאמרה: "סע, תינוקי."

כמעט התפתיתי לבקש ממנה לעזור לי לארוז כדי לראות אותה מוותרת עלי; כדי להרגיש את אהבתה אלי במלוא עצמתה ורק אחרי שאֶשְׂבַּע, לספר לה שהתכוונתי לטיול משפחתי. ויתרתי כשבעיניה חלף עדר של פרות קדושות: בדיחות חול אחרי מלחמה נועדו לאזרחים, לא לחייל. 

"התכוונתי למרחב משפחתי," חייכתי, והוספתי מתוך צורך וללא רצון: "אבל לו הייתי מבקש מרחב גם ממך, היית מבינה, נכון?"

לקחתי אתי את הספר האחרון שגידי שלח לי: עונת המשוגעים של שבא סלהוב. קראתי אותו מכבר, כשערם כהרגלו את הספרים, אותם מניסיונו אוֹהַב, על הדלפק. את הספרים שערם אז החזרתי לו, כמובן, אחרי שקראתי אותם, וחלקתי אתו את חוויותיי האינטלקטואליות בהתאם. באוגוסט (בזמן שהייתי בעזה), גידי שלח לי עותק חדש, עם דפים דבוקים בצד העליון. "מתנה לחייל, שלא משנה כמה זקן ושועל יהיה בשדה הקרב, תמיד יישאר ילד מול אגדה" – כתב בפתק ששתל בין הדף הראשון לבין הכריכה.

כשישבתי על הספסל בזמן שאנג' שיחקה עם הילדים בפארק, והפרדתי את הצד הדבוק של העמודים באצבעותיי בכל פעם שסיימתי עמוד, אבדתי את היכולת לנשום. היה לי הכל: ספר שאני אוהב, הצלילים הנבלעים בהוויה העדינה והנקבובית של עלי השלכת תחת רגליי, ואשתי שמוכנה לוותר עלי כדי שאהיה מאושר. ואפילו את סאן פרנסיסקו פרושה על כף ידי, את האנשים העדינים שחיים בה ואת הפרחים השזורים בשערות ראשם (חלק ממילות השיר הנאמנות לאמת).

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28530848.jpg

כשניצבתי בפאתי האוקיינוס, היא שאלה אם היא יכולה להישאר לידי או שמא אני מעדיף שתלך כדי שאוכל להיות לבד. לולי שאלה, הייתי בוחר להיות בלעדיה; לו סובבה את גבה והלכה, הייתי מרגיש הקלה. אבל כיוון ששאלה ונשארה, חיבקתי אותה אלי ולחשתי באוזנה "תודה".

תודה על הרגישות, על היכולת שלך לוותר על עצמך עבורי. תודה על אהבתך אלי. תודה על כי את בוחרת להיות שלי בכל בוקר מחדש.

רק כדי לסגור את המעגל עם היפה ביותר. ככה הוא נראה הבוקר:

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28510572.jpg

.

האור העז מהסלון הציף את גומחותיו האפלוליות של חדר השינה. היא ניצבה על רקע האור והסתחררה מולי בשמלתה התכולה. גלגלתי את עיניי, ופורש את הגפיים לצדדים, נפלתי לאחור ועשיתי את עצמי מת או לפחות מעולף.

"אתה אוהב?" שאלה.

"אני לא יכול לענות עכשיו. התעלפתי, את לא רואה?"

היא התיישבה בפאתי המיטה, סידרה את שמלתה כך שלא תתקמט ובתנועה רכה הניחה את כף ידה על פניי. אצבעותיה הדקיקות חדרו את שפתיי ונגעו בלשוני.

"אתה אוהב?" שאלה, יודעת שאני לא יכול לענות בזמן שאני מוצץ את אצבעותיה.

דחפתי את ידה עמוק יותר לתוך פי והרגשתי את הדמעות, שגאו מעל ריסי עיניי, חולפות על הרקות ונוחתות על הכרית.

אחרי שסיימנו להגיש את המנה הראשונה וחברים שמיצו את הרמות הכוסיות לכבוד חזרתי התחילו לאכול, היא אחזה את ראשי המגולח למשעי בידיה, וקירבה אל אוזני את שפתיה.

"אתה אוהב?" לחשה.

מילאתי לעצמי כוסית נוספת ולא השבתי. לא השבתי גם אחרי שהעריתי אותה לתוך גרוני, וגם לא אחרי שהנחתי אותה על השולחן וקינחתי בסלט את השריפה שפילחה את הושט. שתקתי במשך הערב כולו כי פחדתי לפתוח את פי, פן עם פתיחתו אשיל מעצמי את כל המגננות ולעיניי-כל אפול על ברכיי, אטמון את פניי בברכיה החשופות ואספר לה עד כמה... עד כמה אני אוהב. 

"אתה כנראה לא אוהב אותי," לחצה את כף ידה אל מפשעת מכנסיי. 

אחרי שווידאה שתפחתי תחת ידה וראתה אותי מנגב במפית את הזיעה שנקוותה על מצחי, היא הגישה את המנה השנייה. אני, שלא עזרתי לה מסיבות מובנות, נשארתי לשבת במקומי בחוסר הבעה רק בזכות מאמץ של כוח רצון. הקולות הגיעו אלי מרחוק. לחלקם עניתי, לחלקם לא. רציתי לכתוב שהם חשבו שאני שיכור ולכן ויתרו לי. ואכן, עד רגע כתיבתו של הפוסט, האמנתי בכך. אבל נדמה לי שכיוון שמדובר בחברים שמשרתים אתי, הם הבינו את מה שעובר עלי. עד כמה שזה אולי יישמע מוזר, דווקא בין אנשים שרגילים להרוג, אני מרגיש הכי בנוח לאהוב. אולי כי הם, שאוהבים כמוני מבינים אותי מבפנים, ואולי כי יצרנו לנו שפת אהבה משלנו, אותה "אחר" לא יבין. 

אנג' הביאה לי עכשיו כוסית ויסקי (כן, אני תמיד כותב בשידור חי) והתיישבה לידי. היא מסתכלת על המסך בזמן שאני מקליד. פניה נקיות מאיפור, לשפתיה התפוחות צבע דובדבנים. עורה השחום קורן בזהב חיוור ולשיערה ניחוח של תותים. גופה מרגיש כמו כרי מרעה בתוליים כשהיא מנסה לא להפריע, ולכן מחפשת לה מקום צמוד אלי בלי להסתיר את המסך. אני לומד אותה, נדהם ממנה, צמא אליה ומתגעגע גם כשהיא לידי. לו יכולתי, הייתי מוותר על נשימה ונושם דרכה ולמענה, כדי שתדע שלא משנה עד כמה אני רחוק לפעמים, ולפעמים מנותק, אני תמיד ולנצח קודם כל שלה. 

באור קטיפתי של שעת הערביים, הבוקע מעליית הגג בלוס אנג'לס, אני כותב יומן ומספר לאהובתי על אהבתי, מתקשה לעצור את הרעד בידיי, קם ורוחץ את פניי כשהדמעות חוצצות ביני לבין המסך. קורע את הטקסט מעצמי ומלקק את הפצע ממנו נקרע, ואוהב. 

את עלי לזניה אני מכין מביצים, שמן זית, מלח, מים/חלב. ככה נראים העלים:

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28508250.jpg

 ככה נראית הלזניה המוכנה:

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28508251.jpg

 סלט קולסלאו אמריקאי (כרוב, גזר, חומץ, מיונז, חרדל). סלט נוח כי רצוי להכין אותו יום מראש. 

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28508252.jpg

לנדודים ריח של בדידות. אני מכיר את שניהם מעבר, מהווה ואפילו מעתיד. כל מי שנקלע לפאטה-מורגנה ולו פעם אחת בחייו, לא יאמין לנווה מדבר, כי משינחל את האכזבה הצפויה, ילמד ויאכל את שכר השתטותו. 

היא: תינוקי, מה אתה רוצה לעשות היום?

אני: סקס.

היא: אבל סקס זה כל מה שעשינו מאז חזרת. אולי תרצה לעשות משהו נוסף?

אני: כן! סקס נוסף!

היא: אתה רוצה שאבשל לך משהו שאתה אוהב?

אני: סקס.

היא: גורוני, בוא נתקשר לבילי ג'יין ונשאל אותה אם היא מכירה מקום כלשהו בעיר אליו כדאי לצאת.

אני: נוכל לעשות שם סקס?

היא (נאנחת): אנחנו לא יכולים לעשות רק סקס, אנחנו חייבים לגוון.

אני: חייבים לגוון סקס! 

היא צוחקת, שופכת נשיקות לוהטות כמו גחלים על פניי, מניחה את ידה על המצח ומיישרת את הקמטים שנחרשו בין קפלים של מחשובתיי. עוצמת את שמורות עיניי ומרפרפת בכריות אצבעותיה על הריסים. היא לוחשת באוזני מילים רכות וחותמת אותן בהבטחה שלעולם לא תעזוב. היא יודעת שלא בסקס מדובר, אלא בקרבה. שאני מכור אליה ולה, וחייב למלא את המצברים אחרי ההיעדרות. אני רוצה המון סקס בלי להפסיק. בידיים, בנשימה, במבט, בזוויות שפתיים מהול בחיוך, בזוויות עיניים בורקות באגמי דמעות, בזיכרון מימים בהם לא הייתה. אני רוצה אותו עכשיו, מחר ובדיעבד. 

טומן את פניי בשערה ומסניף את ניחוח התותים. אני גומר, אנג'ל – לוחש – בבקשה, תגמרי אתי. 

יש בה את כל מה שאין בי. יש בה את כל מה שאני עורג אליו. אני מסטול מאושר ואהבה. כן, תגמרי אתי אנג'ל, בעודי מביט בך בעיניים ריקות כמו רסיסי זכוכית שבורה ויודע, זוכר ומבין, שכשאני עוזב אותי, את אני ולא רק את.

מכתב לחבר.

אני רוצה עוד ילדים והייתי מעדיף לעשות אותם כבר לפני שנה, אבל מסיבות שכרגע אין זה הזמן לדבר עליהן, איננו מצליחים להביא ילדים נוספים לעולם. לא נורא. יש לנו שני ילדים משותפים ולי יש ארבעה מנישואיי הקודמים, אני חושב שמילאתי את חובתי למצוות פרו ורבו. בכל מקרה, עד כה אנג' רמזה על טיפולים אבל לא לחצה יותר מדי ונתנה לי להרגיש שההחלטה נמצאת בידיים שלי. החלטתי שאני לא מעביר אותה דרך הגהנום של הורמונים והפריות, אלא אם היא תביע רצון להיכנס לשם עבור עצמה. היא יקרה לי מדי. יותר יקרה לי מהרצון שלי לעוד ילדים.

אני מכור לה ומתמכר לה בכל יום קצת יותר. לא האמנתי שככה יהיה. חשבתי שההתמכרות נובעת מהיעדרויותיי הרבות ומהמתח התמידי בו הייתי שרוי: תהיה הקפצה לא תהיה קפצה, יתזזו אותי לצד אחר של המדינה לא יתזזו, אחזור הביתה ברכב צבאי או בארון. והנה, פה הכל על מי מנוחות. הולכים לישון ומתעוררים ביחד. כשמצופה תרגיל בשטח, אנחנו יודעים עליו חודש מראש ואף אחד לא חוזר משם בארון. להפך, עוד מקבלים יום כיף בסוף. חשבתי שבנסיבות רגועות היא ואני לא נהיה תפוסים ככה זה בזו, שנרפה כי אין מה להיות בלחץ. אבל התבדיתי. אנחנו מחוברים דרך חבל הטבור. ומתחברים בכל יום שחולף יותר. הטבור מתעבה, המיניות משתכללת ואתה הקרבה והרצון לחשוף את הסודות האינטימיים ביותר, הופך לחלק בלתי נפרד מסדר היום. לא נשארו לנו סודות אינטימיים יותר, אנחנו יוצרים חדשים, משותפים לנו, עליהם לא נספר לאף אחד. העזיבות קשות יותר. הדאגה לאיך הצד השני מסתדר בזמן שהאחר נעדר, מחניקה.

בסוף היא נסעה אתי לקניות. רציתי להקל עליה ולקחת את הקטנים כדי להעניק לה מספר שעות מנוחה, אבל בסוף נסענו כולנו ביחד. אפילו ביקור בסופר הפך לבילוי משפחתי. היה לנו כיף, צחקנו, דמיינו מה נבשל עם מוצר זה או אחר, קנינו לילדים שטויות והתנשקנו כל דקה. כל דקה אחד מאתנו הגניב לשני נשיקה. בשפתיים, על המצח, על גב כף היד. לא עזבנו זה את זו לרגע. כל הזמן נגענו. לפחות עם קצה האצבע. כמו שני אוהבים שלא ראו זה את זו במשך עשור. רעבים לנוכחות של השני, לא מצליחים לשבוע.

כמו שני אנשים שידעו בעברם חרפת רעב. אתה יודע מדוע מכנים את הרעב חרפה? כי ברעב טמון הביזיון הכי עמוק של האדם מול עצמו. ביום בו אדם מושיט את ידו כדי להשביע את רעבונו, הוא הופך להיות עבד לצרכיו ומוותר על גאוותו.

אני רוצה לכתוב על זה פוסט, אבל אני מתבייש לספר שכאשר הכל שקט, ואני שוכב בעיניים פקוחות ומוקף קדרות לילית מקשיב לנשימותיה על חזי, הכל מתערבל בי ואני נבהל. אני נבהל מעוצמות שעולות ועולות וקורעות את הגבולות. מפלחות בדרכן את כל המחסומים. אני רוצה לכתוב על התלות ועל הצורך... לא, לא צורך. על הזדקקות. הזדקקות כמו שזקוקים לאוויר לנשימה, כמו שזקוקים לנוזלים, למקורות אנרגיה כדי להמשיך לנוע בעולם הזה, כדי לא להתרסק. לפני שהיא מרשה לעצמה להירדם, היא מרגיעה את הרעד הבלתי נשלט שתוקף אותי. פעם חשבתי שמדובר בחרדת נטישה והייתי מופתע כי אני האדם הכי לא חרדתי בעולם. כל חיי חייתי מיום ליום. הייתי הכי טוב שאני יכול להיות היום ולגבי מחר תמיד אמרתי שאין לי מושג אם אהיה כאן עדיין. ופתאום הרעד הזה שהתחיל בהדרגה... בהתחלה כיניתי אותו התרגשות ותשוקה, אח"כ חרדת נטישה, עכשיו אני מבין שמדובר בפחד נוראי לאבד את עצמי. להתעורר מחר בבוקר ולמצוא במיטה שלי מישהו אחר מחבק את אנג'. מישהו שחיצונית דומה לי אבל בפנים לגמרי אחר. תמהיל של גאווה על כי אני מצליח לאהוב עד הסוף מהמקומות הכי עמוקים והטהורים והפגיעים שבי, עם הפחד מפני הרגע בו הכל ייגמר. כי אם אתעורר מחר בבוקר ואגלה שהכל היה חלום, איך אמשיך לחיות? מה יישאר לי בשבילי? הרי אני ערום, אפילו את עורי פשטתי עבורה. קצות העצבים שלי מציצים החוצה ומתחככים באנג'לינה שמגוננת עליהם. תינוקי-דובוני, ילד טוב של אנג'לינה, גורון מאוהב ואוהב. My loving puppy I will never let you down. ומה אם כן? מה אם היא כן תאכזב אותי? מה אם יום אחד היא תגיד שדי מספיק, שהיא רוצה חיים אחרים, עם מישהו אחר או שאתי, אבל אחרת. אז יהיה בקבוק-קטטה-זיון כדי להוציא אותה מהמערכת. אני טוב בזה, בלהוציא אותן מהמערכת. אבל מה יהיה אתי? איפה אני אחפש את עצמי? הרי אתה ביחד אלך גם אני. 

אז לא, אז לא אוציא אותה מהמערכת כדי לא להישאר בלעדיי. אחיה כמו שחי אלמן מאוהב. כמו שחי הקולגה של אבא שלי. מדען במכון ויצמן. אשתו נפטרה מהחיידק הזה שתוקף אנשים ולא משאיר להם סיכוי לשרוד. היא מתה בידיים שלו בדרך לתל השומר. דום לב, קריסת מערכות. בכל בוקר, בשעה חמש, לפני העבודה, הוא מבקר אותה, מספר לה על איך עבר עליו היום של אתמול, מה מצפה לו היום, מה הוא מרגיש, איך הוא מתגעגע. הוא יושב על הקבר שלה, של דריה, עוקר עשבים באצבעות, מנקה את העלים ואת המחטים היבשים שנושרים מהעצים. היא קבורה במקום הכי יפה בבית העלמין, הכי מוצל, הכי פורח, בו הלילה ננעל בדממה מאופקת והזריחה נחה על עלי העצים כמו אבק. הוא יושב ומדבר אליה, אל אלוהים שלקח אותה ממנו לנצח, בלי אזהרה, ואל עצמו הקבור בזרועותיה, עמוק באדמה, עטוף בתכריכים אותם תפר במו ידיו.

***

ניחוח הפרחים המנצים נמסך באוויר החמים והלח וריחף בו. חיבקתי אותה אלי כדי להסתיר מפניה את הקבר ללא שם שהביט ברעב על הערוגה מעבר לגדר. וכשנצמדה אלי, לא סיפרתי לה את מה שסיפרתי לכם. 

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/28253614.png

אני רוצה שתשתקי. את אילמת הלילה. את הבובה האילמת שלי. את תלמדי אותי לקרוא אותך דרך מגע כשתגעי בי בשתיקה. בואי, תעמדי כאן בזמן שאני מסתכל עליך וממלמל שאני לא מבין איך אותו אלוהים יצר אותך הקטנה, העדינה והרכה ואותי הגס והענק. אני רוצה להניף אותך על ידיי ולשקול את אפס משקלך לעומת שתיקתך. אני רוצה להלביש אותך בשמלה ההיא שקנינו ליד LAX. כן, תעזרי לי להחדיר את זרועותיך אל תוכה. ארים את שיערך בעצמי בזמן שארכוס את הרוכסן, אינך צריכה לעשות דבר. היא כל כך אביבית ויפה עליך. לא לשווא ביקשתי ממך לזרוק את שמלותיך השחורות. תשעני על גבי כשאת משחילה את כפות רגליך לתוך נעלי העקב שאני מציב למרגלותיך, אני לא רוצה שתפלי, את הבובה שלי, אני שומר על צעצועיי. ועכשיו תיישרי את השפתיים כדי שאוכל לצייר אותן עם תוחם ולמלא באודם ארגמני שאני אוהב. הביטי על כפות רגליי בזמן שאני מצייר עם מכחול האייליינר את הפס השחור על העפעפיים וצובע אותם בצללית בגוון אחד בהירה מעורך. אני לא מוצא את התרסיס המייבש לצבע ציפורניים ולכן אצטרך לנשוף עליהן. את מחייכת כשאני מסרק את שיערך ומסניף אותו במלוא ריאותיי. יש לו ריח של תותים ולצווארך ריח של וניל. את תמיד עושה אותי רעב אליך, מפתה אותי בטעמך להיכנע ולשכוח שנכנעתי. לשכוח אם נכנעתי לך או שמא לעצמי.

את מחבקת אותי, נשענת עלי ומפקידה אותך בידיי כשאני משכיב אותך על המיטה, מעלה את השמלה וחודר. אנחנו משחקים במשחק הבובה או הילדה או הגוויה או התלמידה... אנחנו משחקים בכל יום במשחק אחר כדי שלא אשתעמם, כדי שהעולם ימשיך להסתובב סביבי בכיוון שאת מחליטה.

את תמיד מלווה אותי במבט מודאג כשאני יוצא לעשן אחרי שאנחנו עושים אהבה. כי את מכירה אותי ולכן יודעת שאיני מצליח לחצוץ בין תשוקה למלחמה. היום, בין שאיפה לנשיפה, נזכרתי בבובה שבורה, בה התעסקתי בעודי שוכב על בטני וילדים יושבים עלי (כי כשאבא עומד הוא מתקן לונה פארק, וכשהוא שוכב הוא ספה), ברגע בו ניצבת מעלי כדי להכניס לכל פה תות. נזכרתי בכפות רגליך הזעירות, להן נשקתי אחת אחת. את ביקשת ממני שאניח לך כי משהו נשרף בתנור, אבל כשהתרחקת ואמרתי שאני מודה לך על כי נולדת, הסתובבת והסתכלת בי כל כך ארוכות עד שהיה נדמה לי ששכחת שמשהו איפשהו נשרף.

"אתה האדם שהיה הכי שווה להיוולד עבורו",  לחשת. 

מזל טוב, אהובתי. היום יום ההולדת שלך ותודה לך על כי גם השנה בחרת בי לחגוג אותו אתך.

http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/33/87/19/198733/posts/27975640.png

1. היא חסרה לי. אחרי שבוע וחצי בלעדיה כמעט נחנקתי כששמעתי את קולה. כמעט נפלתי על ברכיי, כמעט בלעתי דמעה מהתרגשות. אני רוצה להצמיד את כף ידה אל פניי ולהסניף אותה ואחר כך לנשק כל אצבע בנפרד ולהירדם כשהן בפי.

2. יש לי מדים במידה שלי. באמריקה האנשים לא חייבים להיות מרובעים, הם יכולים להיות ארוכים יותר מרחבים. המכנסיים מגיעים עד אמרות המגפיים ואינם נשמטים מהמותניים והשרוולים לא מתפוצצים בכתפיים ואשכרה מכסים את הזרועות.

3. החלק הכהה יותר של חברים החליפו את שמי ל bro והחליטו שאמי הפולנייה עשתה לי אמבטיית אקונומיקה אחת יותר מדי.

4. הם לא מכירים את המילה "פראייר" פה. אף אחד מהם. לא המקסיקני שהמליץ לי לקנות את הסוללות אצל שכנו הזול ממנו. וגם לא שכנו שמלמל "מה נשמע הלילה?" כשעשה חשבון וחייך כאילו אנחנו מכירים מאז סנטה ברברה ניצרה את האינדיאנים בערבות. גם לא הגברת שהעירה לי בנימוס ששרוכי נעלי התרופפו ולא הבחור מ"אפל" שהסביר לי על הצעדה שעברה מעבר לחלון. ואפילו הבחור המקסים מהשמורה שהתיישב לידי ועשה אתי כברת דרך כי הבין שאני צפוף בזמן, כדי להראות לי את המקומות היפים ביותר, על פראיירים לא שמע מעולם.

5. הזריחה מעל הערבה יפה מכל דבר אחר שראיתי בחיי (לא כולל אשתי) והפסגות המושלגות של הרי קליפורניה עוצרות נשימה. האנשים כאן נחמדים כפי שאנשים אמורים להיות לאחר מותם כשהם מכונים מלאכים או להופיע ביחידים ולהיקרא "מיוחדים". הכבישים מתחננים לתאוצה והמרחבים לנשימה עמוקה. אני נמצא בגן עדן, חבריה, ואני מפחד לנשום. פן אתרגל, פן אסתחרר, פן לא ארצה לחזור. אני נוגע בשמיים לא רק כשאני עולה ל"ויטני" מ"עמק המוות" והעננים מקיפים את הרכב ומטביעים אותו בערפל, אני נוגע בשמיים כשאני מתעורר ומבין שגם אם היו מציעים לי, לא הייתי מחליף אף שביל בו בחרתי, כי כולם הביאו אותי לכאן.

6. אני רוצה לחיות לנצח, אך מוכן למות מחר כי אני יודע שזכיתי בכל מה שבן תמותה מסוגל לבקש לעצמו וגם בכל מה שעליו לא העז לחלום.

http://goo.gl/o3wRx5

לפעמים אני לא אני. וכשאני לא אני, היא מכנה אותי "מאסטר". אני שונא את התואר הזה כי יש בו יותר מדי מובנה. בגלל שאני מאסטר היא אמורה לאהוב אותי, היא אמורה להעריץ אותי, היא אמורה להתכרבל על המחצלת גם כשאני רוצה שתשכב במיטה, וגרוע מכל: אסור לי לרדת לה. כשאני לא אני, היא מהדקת את עצמה לגודל של לא-כלום, קוברת את עיניה ברצפה ומכנה אותי "מאסטר".

אני לא אני כשאני כורך את האצבעות סביב צווארה וממתין לרגע שלפני שבירת מפרקת. אני לא אני כשאני רואה את עיניה בוקעות מתוך הארובות. אני לא אני כשאני סוטר לה כי אינה מרוכזת בי בלבד. אני לא אני כשאני מבטיח שארצח אותה אם תעזוב. אני לא אני כשאני מושך את המפה מהשולחן וחודר אותה כי בא לי עכשיו. אני חושב שאני לא אני כשאני אוהב אותה יותר ממה שאני מסוגל. 

היא התפר של חיי המחבר בין אני לא אני לביני. היא זאת שמשקרת בעיניי, טוענת שבכלל לא פחדה ובאגביות משחילה: "אתה לא מפלצת, אליפל". היא זאת שמחביאה את הסדינים המוכתמים בדם תחת שידה ואת הסימנים הכחולים תחת מייק-אפ. "מאסטר תינוקי", היא מכנה אותי כשאני נזכר במי שהייתי כשכינתה אותי "מאסטר" בלבד, "אני אוהבת אותך כפי שאתה".

שוב התבגרתי בקפיצה. המרחק הגיאוגרפי מהשורשים המטפוריים פרש לפניי אותי מהצד. כשאני אני, היא מכנה אותי "מושלם". היא טועה. אני שלם, הודות לה.  

טוב, אז ארך זמן מה עד שהצלחתי להתרכז. ישנתי ימבה שעות. אמריקה זאת ארץ רחוקה מאוד. כבר הספקתי לשכוח עד כמה. יש לנו שכנים מעבר לכביש וגם מעבר לקיר. קצת מוזר אחרי שנים אינספור של חיים בבית פרטי. בשלושה, אבל מי סופר. לא חסיד של שכנים, חייב לציין. השכנים מעבר לכביש אוהבים מוזיקה פרוגרסיב וכנראה עוגיות, אלא אם הם ניסו להרעיל אותנו. השכנים מעבר לקיר ישראלים. נראים אנשים נחמדים. אותו אני מכיר, אותה לא ממש. למרות עשור של שפשוף הדדי מעולם לא עוררו בי את הצורך להתקרב.

יש לנו וילונות! טפי וזה. את השטיח אנג'לינה גלגלה והעמידה בפינה עוד טרם פרקה את המזוודות כדי שלא אמות מהתקף לב. אין דבר שאני שונא יותר מבד (וילונות, שטיחים וכיסויים)... טוב, אם לא להחשיב אנשים. ויש לנו עצים. יש לנו עצים מול הבית שצומחים שם סתם כך, ועליהם מקפצת חבורה של סוטי מין. וקקטוסים עם פריחה אדומה ועם נקודות לבנות על הפרחים. והן זזות! הנקודות. כי הן לא נקודות אלא רימות! הקקטוס פורח בפרחים במראה של עור אורגני ובריח של בשר רקוב כדי למשוך זבובים וככה מאבק את עצמו. והוא לא קקטוס בכלל. קוראים לו סטפליה.

ולמי שתהה מי הכיר את מי, הנה ההסבר: אנג'לינה הכירה את השכנים ואני את הגנן. וכן, יש לנו גנן. יש לנו מנקה שאני אפטר וגנן שיצטרך לתת לי הרבה מאוד הסברים וללמד אותי את הכל.

הנה הם, הסוטים, גם על העץ כבר כולם עשו את כולם (סליחה על האיכות, אנג' צילמה עם מה שהיה לה ביד ולדעתי זה היה מסרק):

שלכם,

דובון ועוד איך אכפת לי!