And with tears of blood he cleansed the hand,
The hand that held the steel:
For only blood can wipe out blood,
And only tears can heal.
Oscar Wilde / The Ballad of Reading Gaol
אז אחרי שרקדנו, התחרמנו ואפילו הזדווגנו באחת הפינות החשוכות של מועדון; אחרי שעשינו עוד סיבוב ברכב ובסוף החלטנו להשאירו בחניה ולחזור במונית; אחרי שהבכנו את הנהג למרות שניסינו להתאפק; אחרי שמותירים אחרינו שובל של פרטי לבוש, נכנסנו ערומים לחדר שינה ווידאנו שמה שעשינו במועדון וברכב היה טוב כפי שזכרנו; אחרי שהתכרבלה על חזי ונרדמה באמצע משפט; אחרי שהפכתי אותה בזהירות ויצאתי לעשן כדי להירגע; אחרי שביררתי את כל מה שדרש בירור וסידרתי את מה שדרש סידור; אחרי שנכנסתי לכלוב ובדקתי שהניק של ריין עדיין שם (יש לה נטייה למחוק את עצמה בהעדרי, לכן פיתחתי פחד נטישה); אחרי שהכנתי ארוחת בוקר והערתי את הפרח שלה ואח"כ אותה; אחרי שנאנקה בעודה מצמידה את הראש שלי אליה וגמרה; אחרי שהחזרנו לעצמנו את הנשימה, היא אמרה:
תינוקי, אני לא מאמינה, עשינו את כל זה ואתה עדיין עונב עניבה?
קצת תמונות מהטיול בסרטון מטה. אורך הסרטון 14 דקות והוא מלווה במוזיקה ליטאית. בקשה אישית: אנא ראו את הסרטון ב HD, אחרת אין טעם.
השיר הראשון מדבר על דבורה קטנה שאהובה מת בקרב והיא מזמזמת את סיפורו באוזני חברתה לצרה: נערה שכולת אהוב. השיר השני מספר על חיים אחרי המוות ועל האגמים המפרידים בין חיים לחיים. ליטאים נהגו לקבור את מתיהם מעבר לנהר או האגם הכי קרוב לכפר ששימש קו מפריד ומי מעבר מחיים אל המתים. השירים מבוצעים בליטאית עתיקה, מהתקופה הפגאנית (טרום נוצרית) של הליטאים, שהשתמרה עד יום זה כאחד מארבעת הניבים של השפה הליטאית. במהלך הסרטון הוספתי טקסט על הליטאים הפגאנים שהאמינו שבכל עץ שוכן אל, אמונה המהווה את הבסיס למסורת שימור העצים העכשווית.
התארחנו אצל טניה ומיכאל, רופא במקצועו שנטש את הרפואה הקונוונציונלית לפני מספר שנים והיום עוסק בריפוי ע"י עלוקות, צמחים ולחשושים (אני מתלוצץ). מניסיוני האישי, הוא באמת עוזר. בגדול, רוב הזמן היינו בטבע, לנו באוהל ואכלנו את מה שקטפנו, ליקטנו, דגנו, צדנו וקנינו בכפרים הסמוכים, אבל בכל סוף שבוע חזרנו אל טניה ומיכאל שחיים בכפר (כפי שניתן לראות בסרטון) כדי לחטוף עלוקה בכבד וגם להצטייד בציוד הכרחי, בעיקר עבור הילדים. הזוג המדהים הזה מארח ישראלים באופן קבוע במחיר מגוחך ומלווה אותם לאורך כל הטיול, החל משדה תעופה. רוב המתארחים עוברים סידרה של טיפולים אצל מיכאל או סתם מגיעים כדי להירגע. אני לא יודע מה המחיר המדויק, אבל אם מישהו מעוניין לטעום מטבע מדהים, מהאווירה, מבישוליה של טטיאנה ומיבול גינתה, מוזמן ליצור אתי קשר ואני אפנה אותו לאחת מבנותיו של מיכאל.
אז זהו, חזרנו. היינו שם חודש ימים בלבד. מעט מדי לטעמי. זאת הפעם השניה בחיי שאני יוצא לחופשה בחברתם של בני משפחתי היחסית טרייה, אבל זאת הפעם היותר משמעותית עבורי כי החופשה באלפים הייתה נסיעת הפוגה סתמית, ניסיון ובדיקה טרם אני לוקח אותם אל המקום בו בקיץ, חצי שנה לפני עופרת יצוקה, קברתי את לבי. אני כמובן מתנצל על היבלות בכפות ידיי שמככבות פה ושם. ככה זה כשאוחזים במושכות ומנסים לייצב את המרכבה. מעניין מה היה קורה לו ניסיתי לייצב את העולם. הידיים שלי לבטח היו נשחקות. אנג'לינה שלי שמרה את כל הפתקיות ואת קופסאות הסיגריות הקרועות עליהן רשמתי במהלך הטיול. היא אשכרה שלפה אותן מהמדורה האחרונה טרם עזיבה. משוגעת. מה שאומר שאם אתגבר על הרצון לשמור את החוויה הזאת לעצמי, אפרסם בדיעבד.
ו... אני אוהב אותה. אני אוהב אותה כל-כך. היא אמיצה יותר מהגמד. האופן בו טיפלה בילדים בטבע נטול התפנקויות, האופן בו הניחה לי כשרציתי שתניח והאופן בו אחזה בי כשנזקקתי לקרבתה מבלי שאדע להביע או להבין את הרצונות של עצמי, הוכיח לי שוב שמאהבה לא רק מתים אלא אפילו קמים לתחייה. וכמה יפה הייתה בטבע הפראי שפגש את פנינו, כמה צוחקת ומאושרת וערומה. ערומה מבגדיה, מעכבותיה, מפחדיה ומעברה. היא נתנה לי את עצמה בביטחון מלא גם כשאבדנו ביער, גם כשברד בגודל של קוביות קרח ניתך על צמרות העצים וקרע את האוהל, גם כשבמשך שלושה ימים רצופים נאלצנו לחמם את המים כדי לרחוץ את הקטנים. אנג'לינה היא הדבר הכי נכון שעשיתי בחיי.
אני זוכר את היום בו השמעתי לך את השיר הזה בפעם ראשונה, כשעוד לא היה לנו בית אבל כבר הייתה גינה וסטרימר עם שיר אחד. את הסמקת כשאמרתי שבכל פעם שאני שומע אותו אני חושב עליך, ועוד יותר כשביקשתי להקדיש אותו לך. את חישבת את מיקום החדרים העתידיים ואני את מיקומו של עץ הלימון. אני הנפתי קווצה משיערות ראשך והסנפתי אותה מלוא ריאותיי, ואת ניסית לנחש את מחשבותיי. צדקת כשלא האמנת לי שאני אוהב אותך כמו שאף אחד לא אהב לפניי ולא יאהב אחריי, כי היום, בחלוף ארבע שנים בדיוק, אני אוהב אותך כל-כך הרבה יותר.
אני חושב שהכרונולוגיה התבלבלה והקפיצה אותי מילד לגבר ורק כשהכרתי אותך, נזכרה שמעולם לא הייתי נער מתבגר. אני רועד כשאת נוגעת בי ומגמגם כשמנסה להסביר את עצמי ואתמול שקדתי על טקסט, אותו קרעתי בהיחבא הרבה אחרי שכבר החלטתי להקריא. ואני מאושר מכל מחווה פתטית ונערית שמשתלטת עלי, גם כשהיא קושרת קשר על לשוני, או מתיזה דמעות של אושר מעיניי, או גורמת לי לחייך כמו מטומטם כי הבלחת במחשבתי.
בקרוב ניסע לליטא. אני אראה לך מקומות שלא שיערת שקיימים, אכיר לך את כל היערות, את העליים ואת המחטיים. אניח על לשונך גרגרי יער ואצבע את שפתיך בסגולים ואלמד אותך להבחין בין פטריות רעילות לבין המתחזות מפני אנשים. נחבק את העץ העתיק שגידרתי כשסימנתי סביבו את החלקה שרכשתי קצת לפני "עופרת יצוקה", ואת המקום בו חשבתי שקברתי את לבי, ואחר כך אוכיח לך שהמים לא קרים, ועד כמה עכורה לעומתם המילה "צלולים". וכשיפציעו איילות השחר, אכתוב לך טקסטים חדשים כדי לפצות אותך על ההוא שקרעתי. כדי שתדעי שלמרות שלפני ארבע שנים טענתי שלא נברא האדם שמסוגל לאהוב כמוני, בכל בוקר עם צירי זריחה, גם אני נקרע בצירי אהבתי.
אני שומע רעם, גם את. אני חושב שמטוסי הקרב הביסו סופסוף את אלוהי אבי ואת מאמינה שהגשם יורד גם במאי. יש משהו בגוף שלך לו אני מכור, יש משהו בעיניך בלעדיו אני לא יכול לחיות. יש בך דבר מה אותו איני מכיר ומכיר בכל יום. את ממציאה לי שמות חיבה עליהם לא אעז לחזור אבל אאלץ אותך לחזור עליהם שוב ושוב, את נוגעת לי במקומות מתים שקמים לתחייה כשאת כאן וגוססים כשאינך. את מספרת לי שאמי קרוב לוודאי נשקה לכפות רגליי וידיי כשנולדתי, מדגימה ויולדת אותי מחדש.
אני שוקע בך. אני טובע בך. אני נחנק, אני אובד מילים ונשימה כשגומר ועוקב אחריך מחדירה את האצבע שלך אליך ומלטפת אותי בתוכך ואז מניחה אותה על שפתיי.
נכנס אחרי לילה פעיל במיוחד ונטול שינה באופן לא מיוחד. הגדר נטרקת מאחוריי באיוושה קלילה, בזמן שאני מחפש אותה בעיניי על המפתן. היא מופיעה מיד, אוחזת בידה המושטת כוס של ויסקי, מהססת, לא מתקרבת עדיין. אני לוגם מידה, טובל את שפתיי בנוזל המשחרר ואז בשפתיה. היא נעימה לי, היא רכה לי, היא איבר מאיבריי.
"אני אוהבת אותך", לוחשת כשמניח לגופה הזעיר ומציב אותה על רגליה. עץ לימון מאבד פרי נוסף בחבטה שובבנית. היא מחייכת ומסמנת בראשה לאסוף אותו אחר-כך. "אני אוהב אותך לא פחות", משיב, "הייתי אומר שיותר כי אני גדול, אבל לא בא לי להתווכח". שפתיה נמתחות לקשת עין חולמת. "לא", אומרת, "לא אתווכח, אבל דע לך שהגודל לא קובע".
"נכון", חושב כשרוחץ את פניי, ובעודי בודק מול הראי את הכתם העיקש שכמו נספג במצח, מרגיש כיצד קורי שינה מתלפפים סביב איבריי ומכריעים אותי אל תוכה המערסל. "אני אוהב אותה יותר מאמש".
מילת ביטחון,,, יודע שהנושא כבר נטחן,,, ועדיין, מסתבר שיש מה לדבר עליה. מילת בטחון זאת מעין מילה מאגית שכזאת, בה ניתן לעצור את כדור הארץ, את רצח העם בסוריה ואפילו את שני הצ'צ'נים בבוסטון. כל מה שצריך לעשות זה לקבוע אותה. למעשה מילת הבטחון מהווה את אחד הפספוסים הגדולים ביותר של אלוהים. הוא היה צריך להקדיש עבורה רק עוד יום אחד בשבוע ולא היו מלחמות (ואני הייתי נשאר מובטל).
ויאמר אלוהים, תהיה תקשורת בין זכר ונקבה ותהיה מילת בטחון, ויהי מבדיל בין מילת בטחון לתקשורת. ויעש אלוהים את התקשורת עבור כל בני תמותה, ואת מילת הבטחון עבור חברי הקהילה. ויבדל בין בני תמותה אשר מתחת לרקיע, ובין חברי הקהילה אשר בכלוב; ויהי-כן. ויקרא אלוהים לתקשורת "מערכת יחסים" ולמילת בטחון "סשן"; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שמיני...
אחרי שבוע מטורף חזרתי הביתה באיחור של לילה. היא המתינה לי על המפתן טרודה ומגועגעת. סיפרה שלא הפסיקה לרפרש את העיתונים הוירטואליים מחשש שמשהו לא טוב קרה. פעם ביקשתי לא לדאוג לי כי ממילא אוקפץ, וכי תמיד אאחר, וכי סביר לוודאי יקרה משהו. אני חוזר בי: לא רוצה שתפסיק לרפרש את העיתונים ולא רוצה שתפסיק לפחד ולחשוש. אני זקוק לדאגה שלה משל הייתה אוויר לנשימה, ואני זקוק לדמותה הזעירה על המפתן. עד כמה שהדבר ייראה מוזר, לא המטרה ולא הסיבה, אלא הידיעה שיש לי לאן לחזור, מעניקה טעם לעזיבה.
מניף אותה באוויר, נשכב על המיטה ומצמיד אותה אלי בלחיצה עדינה אך איתנה על ישבניה. מרגיש את קימורי גופה לאורך גופי, את עורה הרך והחלק על עורי ואת ניחוח שיערה סביב פניי.
"אם אירדם," אוחז במאמר בידי הפנויה, "שימי את המאמר על השולחן, כדי שלא יתקמט, אני חייב להחזיר אותו. ואל תשכחי להסיר את משקפיי."
"כן, גורוני," נצמדת אלי אף יותר, מניחה את ירכה על בטני ומתמזגת בי.
"וגם את השיניים שלי." מוסיף.
היא צוחקת. אני לא עד כדי כך זקן, השיניים עדיין קבועות בפי. אני צוחק אתה. הצחוק שלי מלווה בהתעוררות נעימה מתחת לסדין המכסה אותנו. בעמוד חמישים מסיט את המאמר ומביט בה מנמנמת על כתפי, ותוהה אם היא מבינה שכך אני רואה אותנו, אותה ואותי, גם בעוד מאה שנים.
אז למי מאתנו או לרובנו לכל הפחות אין פנטזייה לקבוע עם נבחר לבנו שעה ומקום, חוקים, מילות בטחון, התחלה וסוף ולהאנס על ידו? או סתם לכתוב שאלה שטומנת בחובה כשל לוגי מחריד. אני בעד כשלים לוגיים כי הם גורמים לי לחייך, אך לגבי מקום ושעה, מעדיף לכנות את הילד בשמו, דהיינו: "משחק סימולציה" או "יחסי מין כוחניים בהסכמה" ואת האונס - מעשה אלים המובסס על חוסר הסכמה - להשאיר לאנסים ולנאנסות.
