Clotted Blood

כי בזמן שישנתי, חיטטה בפוסטים אחרונים בבלוג ומצאה את התגובה הזאת. כי כשהעירה, בכתה והודתה. כי כיסתה את פניי בנשיקות מרפרפות שהתמזגו בלחישות רכות. כי אני אוהב אותה בכל מקום ועם כל נשימה. כי אני מזהה את דמותה במרבד הכלניות שפרחו בגינה, את ניחוח תשוקתה בין גריז לדיו בקצות אצבעותיי, כי אפילו ברחש טפטפות כל בוקר, בשעה קבועה, אני שומע את קולה מכנה אותי "תינוקי" ו"גורוני", ומטפטף יחד אתן. כי גם בתגובה רגעית ולא מתוכננת בבלוג, אני קורע פיסה מאהבתי אליה וטומן אותה בין האותיות. כדי, בדרכי השקטה, לצעוק שיידעו, שתדע, שאדע.

***

כן היא רכוש אבל לא הייתי משווה אותה לרכב. בעצם לא הייתי משווה אותה לדבר. היא רכוש שהוא אישה וניתן להשוות אותה אך ורק לרכוש שהוא אישה אחרת, אבל מכיוון שאנחנו חיים בעולם בו לא נהוג להשוות אנשים לרכוש, אני נאלץ לפעמים להשוות אותה לחפצים. אנג'לינה משתייכת לסוג רכוש שונה מחפץ. את יודעת, גם ילדים הם רכוש שלנו במידה מסוימת. תחשבי על זה. אנחנו מלבישים אותם, מפשיטים אותם, מחליטים עליהם, מאכילים אותם וכדומה. אנחנו קשובים לרגשות שלהם אך ורק כאשר הם תואמים להגיון שלנו ובעצם נוהגים בהם משל היו רכוש. כך שהיחס אל האדם כאל רכוש אינו כזה זר לאוזן, אלא שהאדם המודרני מכנה אותו "הורות". גם בזוגיות יכול להיות יחס רכושני. 

לא הבנתי לגבי מטען רגשי וסקס ולמה זה אמור להפריע לי, גם לא הבנתי את עניין הרכושנות וסקס עם אחר ולמה זה אמור להפריע לי. מערכת היחסים שלי עם חברים פתוחה לחלוטין. אשתי אשה יפה וגם נשותיהם יפות. אני נמשך אליהן ופעם הייתי מאוהב באחת מהן ועד היום שומר לה פינה מאוד חמה בלב (נדמה לי שגם היא לי). האם את מתכוונת לכך שאני צריך לחשוש שאנג'לינה תתאהב בעילי? אם היא תתאהב בו, סימן שהיא לא האישה המתאימה לי. עילי בחור מקסים, מי שפנויה רגשית תתאהב בו גם מבלי לקיים אתו יחסי מין. אני מאמין שאנג'לינה אוהבת אותי, אני גם חושב שאני מתאים לה יותר ממנו. ואין לי ספק שהיא מודעת לכך. 

אם הבת שלי תהיה במצב כזה כי היא רוצה, אז זה מה יש וזה מה שיהיה. כל עוד היא תהיה מאושרת, אני בעד. הבת שלי אינה הרכוש לי, היא חופשית להחליט את מה שהיא רוצה (החל מגיל שמונים שלה כמובן, כי 79 צעיר מדי). (-:

לאשתי יש צרכים משל עצמה. הצורך שלה הוא לספק את רצונותיי ואת צרכיי. תני לה קריירה, תני לה מיליון חברות, תני לה שמלות נשף וספרי לה שבזמן שהיא עובדת רוקדת שותה קפה, אני אומלל ותראי איך היא תוותר על הכל. האושר שלי הוא המטרה שלה בחיים. אני הגורוני-תינוקי שלה ולפני הכל אני צריך להיות מאושר ומכיוון שאני מאושר עד לב של הלב של הלב השמיים, היא מגשימה את עצמה. 

והיא אדם נבון וחברה ושותפה לחיי. אני לא מסוגל לזוז בלעדיה. לזוז? לנשום אני לא יכול. אם אני מרים טלפון הביתה והיא לא עונה, אני מתחרפן. אם אני מגיע הביתה והיא לא מחכה לי בכניסה, אני מתעצבן, ואם אני פוקח את העיניים בבוקר והיא לא לידי, אני אבוד. שותפה? היא איבר מאיבריי, חלק ממני, חלק מהנשמה ומהגוף שלי. תקרעי אותה ממני ואני אדמם למוות בכוונה תחילה כי אני לא מסוגל בלעדיה וגם לא רוצה.

***

כל הצאצאים הגיעו אמש, כך שהבית כרגע נראה כמו שדה קרב אחרי הפצצות קשות של קטשופ ושוקולד. באחת מהפסקות האש הראיתי לבכורים את התוכנה החדשה שאני מריץ. מאז היו קטנים (בדומה לאלה שקטנים כרגע), תמיד היו שותפים פעילים לפרויקטים משניים שלי, ולכן גם הפעם הם לא היססו להביע את דעתם. כבר בטלפון, אחרי ששלחתי לבכור את הדמויות המככבות במייל, הוא נתן לי הוראות מדויקות לגבי פרטי הלבוש של הדמויות המצוירות, כולל מותגים. 

הבת מתקרבת לשולחן העבודה שלי ובעניין חוקרת את הילדים שעל המסך.

היא: אוי אבא! אם כבר עשית נעלי נייק, לא יכולת לבחור בדגם יותר מגניב?

אני: בחייך, את יודעת כמה עבדתי על הנעל הזאת? תראי את הסוליה, לא ויתרתי על אף פרט, למרות שלא רואים.

היא: נו אז מה, תמחק ותתחיל מהתחלה והפעם תבחר בדגם אחר, אני אראה לך איזה.

אני: תראו אותה! עוד לא הספיקה להגיע וכבר מעבירה ביקורת.

היא: אני לא מעבירה ביקורת אבא, תפסיק להיות כל כך רגיש, אני חולקת אתך מניסיוני הרב.

ברור?

http://oi45.tinypic.com/35jwgur.jpg

AV הקפיץ את השרשור שלו מלפני מספר חודשים (אני לא חוזר לשם לבדוק לפני כמה), בהתחלה שפשפתי את העיניים כי הרגיש לי מוכר, אח"כ קראתי. אח"כ קראתי עוד קצת ונזכרתי שזה היה אחד השרשורים הבודדים במהלכם פתחתי בכנות וללא מילים מסתירות ומוסתרות (מסתלסלות ומסבכות, ספק מטאפורות, ספק דיווח מהשטח), פיסה מאוד אינטימית מחיי. ועכשיו מגעיל לי ודוחה לי ולו היה לי טיפקס כלובי, הייתי מוחק את עצמי משם ובדרך גם את הבלוג. נכון, השופטים עם כדור בדולח ביד ועתידות בזוקה בפה לא היו הרוב. אבל אמא שלי אומרת שדי בתפוח אדמה רקוב אחד ואבא שלי אומר שלא משנה כמה עצי אשוח נוטעים סביב ערמת צואה, זה עדיין יסריח משל מישהו חירבן בחורשה (ביידיש זה נשמע יותר טוב). 

 וחג שמח, כמובן.

* *

*התמונות לחיצות

הבטחתי קצת תמונות אז אני אקיים את הבטחתי למרות שהכלוב ואני כבר כל כך רחוקים זה מזה עד שכל מילה שאני כותב בו מרגישה לי כמו הבטחת פרידה.  נחתנו בפרנקפורט ומשם נסענו לעיירה מקסימה וקטנטונת בעלת מוניטין של עיירת נופש בגלל מעיינותיה החמים והמרפאים. אני מניח שעכשיו, אחרי שרחצתי במימיהם, אני בריא יותר, אבל בעיקר זאת הייתה חוויה לא נורמאלית לשחות במעיין חם ומעלה אדים כאשר מסביב מינוס חמש מעלות. אגב, לגבי המינוס חמש מעלות: הואשמנו בכך שאנחנו היינו אלה שהביאו לשם את השלג כי בבד-קרוייזנך בדרך כלל חם גם בחורף. אבל לא בחורף הזה.

http://oi45.tinypic.com/swfdz5.jpg

מיותר לספר שלמרות שהכל היה קפוא לא ויתרתי על תענוגי הילדות וילדים ואני גלשנו עד שקפאו לנו ה... ישבנים בפארק רחב ידיים שהשתרע מיד אחרי הנחל תחת ביתנו הקטן והחמים. 

 http://oi48.tinypic.com/iyzvw9.jpg

 ובכלל, לעין ישראלית נופים כל כך פסטורליים נראים מוזר. מיד לכשהגענו לדירה אמרתי לאנג'לינה שבישראל זאת הייתה דירת יוקרה בשכונת יוקרה ומחירה היה כה גבוה עד שלא היה עולה על דעתנו להשתמש בה בתור אכסניית מעבר בדרכנו להרים האלפים באוסטריה. אבל לא רק את זה עשיתי מיד "לכשהגענו". אני את הטיול שלי התחלתי מפשלה הכי גדולה שגבר יכול לפשל כשהוא מגיע לטיול עם המשפחה. בערב הראשון נשלחתי להביא מזון, חלב וקפה עבור הילדים ואנג'לינה, ובדרך מהחנות עצרתי בפאב מקומי "רק כדי לטעום את הבירה הגרמנית". אני טעמתי חמש כוסות (שני ליטרים וחצי) ואחר כך הפסקתי לספור. הביתה הגעתי על ארבע ואחרי שהנחתי את הקניות בכניסה נשפכתי על הרצפה. למחרת בבוקר אנג'לינה אמרה לי שהיה לי מזל גדול שנשפכתי, אחרת הייתי חוטף את הדרמה של חיי, כה הייתה כעוסה. הילדים הלכו לישון רעבים והיא נשארה בלי קפה ובכלל היא מתה מדאגה. אבל מצד שני אולי לטובה פישלתי על ההתחלה, כי שאר הטיול היה ללא רבב.  

http://oi46.tinypic.com/e0jw5d.jpg

 באוסטריה פגש אותנו מזג אוויר סוער. רוב אתרי הגלישה היו סגורים והסתפקנו באחד מוגבל וקרוב. הראות הייתה לקויה והיה מאוד קשה לגלוש. השארתי את הקטנים עם אג'לינה בחלק של הכחולים (המסלול הקל) והרשיתי לעצמי מספר ירידות באדומים ואח"כ השתעשענו בשלג ובמיני גלישות כאשר אני אוחז במוט התמיכה והם שניהם אוחזים בו משני צדדיי וגולשים יחד אתי. וכן, באמת, אני כבר לא זוכר איזו מבין כל המכוניות הללו שלי. לדעתי הראשונה שחפרתי הייתה של השכן כי אחרי נסיעה בת שש שעות (שוב, בגלל מזג האוויר כי הדרך חזרה ארכה ארבע שעות בלבד) מגרמניה לאוסטריה, הייתי כה עייף כשהגענו, עד שלא זכרתי באיזה צד חניתי. 

 http://oi48.tinypic.com/126a8h0.jpg

 למחרת מזג האוויר השתפר פלאים וכל השבוע גלשנו בכיף בכל האתרים בסביבה. הנופים היו כמובן עוצרי נשימה, כמו גם המרחבים האדירים והשקט הכה זר לאוזן ישראלית שמורגלת לצופרי מכוניות ולצעקות של השכנים. מפעם לפעם התנתקתי מהמשפחה ועליתי על המסלולים הקשים והמבודדים יותר. עפתי פעמיים כמו גדול ופעם אחת לתוך עץ אבל יצאתי בזול: כתף כחולה והבנה שאני לא עשוי מגומי ולכן כדאי להיות מעט יותר זהיר בחיפושיי אחרי האדרנלין אליו הורגלתי בארץ. בקיצור, למדתי שזה שלא יורים עליך, עדיין לא אומר שאתה לא יכול למות. 

http://oi49.tinypic.com/5wjry9.jpg

באוסטריה התארחנו באכסניה נהדרת עם אוכל ביתי ואנשים נחמדים. החדר היה מחומם ונקי ובכל בוקר שאלו אותנו מה נרצה לאכול בערב, בעיקר בגלל הילדים. זה מבט מהמרפסת של החדר באחד הבקרים במהלכם יצאתי לעשן בזמן שאנג'לינה ארגנה את הילדים לקראת יום גלישה נוסף: 

 http://oi50.tinypic.com/j13g1y.jpg

היה קשה לעזוב. הקטנים נהנו מעל האוזניים, ההתעסקות במשפחה ולא במחבלים החדירה בי תחושה של רוגע ורפיון חושים אותם איני זוכר מחיי היומיומיים במדינתנו המטורפת. החזרנו את המגלשיים השכורים של הילדים לאישה מקסימה שאיחלה לנו דרך צלחה, שילמנו על הטיפול בציוד הגלישה שלנו וחזרנו לבד-קרוייזנך. זאת התמונה האחרונה שלנו משם, תפסו אותי מתבודד עם עצמי ועם המרחב הלבן. חליפת הסקי שאני לובש עוררה הרבה מאוד גיחוכים אצל חבריי הגרמנים וגם אצל הישראלים שראו את התמונה. מחבל יהודי בוחר אפילו חליפות סקי בצבע חאקי צה"לי (לא שהיה מבחר במידה שלי). טוב, בכל מקרה, ביישו אותי ולכן בפעם הבאה אני אלך על ורוד. 

 http://oi49.tinypic.com/2ev6ziv.jpg

בבד-קרוייזנך הכל נמס בהעדרנו ומזג האוויר התייצב. ילדים שיחקו עם שאריות השלג והתעצבו על מזג האוויר הלח והגשום שפגש את פנינו, ולכן בלי שהות, מיד עם חזרתנו, עלינו על מעבורת וחצינו את הריין לערים הסמוכות שהיו עמוסות בבזארים של עבודות יד וחדורות אווירת חג. הסתובבתי הלום חושים בהמון שהתאסף בכל הכיכרות והסמטאות. עבורי, המחבל היהודי, התקהלויות שאינן מלוות בשומרים, מסוקים וניידות, אינן עניין של מה בכך. עבור הילדים זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת בצבעיה הבורקים והמנצנצים ולי, מכיוון שאיני אדם של התקהלויות, לא נותר אלא להתנחם בעגילי טיפות הגשם על הענפים הערומים ובברווזים חצופים שנדחפו ממש בין הרגליים ודרשו אוכל. 

http://oi50.tinypic.com/2cxt93c.jpg

  מבט על העיירות הסמוכות מהרכבל:

 http://oi47.tinypic.com/x5w67r.jpg

כל הערים הסמוכות לבד-קרוייזנך עוסקות בגידול גפן לייצוא של יין. היין המקומי צעיר וקל לשתיה ובנוסף למעיינות החמים מהווה את מקור הגאווה של האזור. הגרף הגרמני שנישא לאחותו של ניקולאי השני ושנפטרה עם לידת בנו, אירח באחוזתו את גדולי הסופרים הרוסים, כגון את דוסטוייבסקי ואת טורגנייב. ביקרנו באחוזתו ובביתו ובכנסייה שבנה לזכרה של אשתו, ראינו את הכומר מברך על רכבו החדש של מישהו, טפו טפו בלי עין הרע, ואכלנו במסעדה איטלקית אותנטית סטייק לבן ממולא בגבינה צהובה. בזמן שהילדים השתעשעו עם הנופים דרך המשקפות וטיפסו על גבעות, קפצתי לבית קברות יהודי שהיה נעול מטעמי בטחון וקצת התבודדתי עם עצמי. אני חייב לציין שאנג'לינה קיבלה את רגעי ההתבודדות שלי בהבנה רבה ומיד לקחה פיקוד על הילדים כדי שלא יפריעו לי אי-שם במרחקי מחשבותיי. בכל אופן, הגרמני בנה כנסייה לזכרה של אשתו האהובה ואני מצאתי באחד מטיוליי המבודדים בכרמים הקפואים את זה:

 http://oi50.tinypic.com/23kvzoh.jpg

"ליזה אני אוהב רק אותך" כתב מישהו על פח אשפה ליד ספסל עקום במקום אליו מגיעים רק טרוריסטים יהודים בחיפושם אחר בדידותם הפנימית ועובדי הכרמים שבעונת החורף נמצאים בחופשה. 

ביקרנו במוזיאונים נהדרים ומרתקים. למשל במוזיאון הפוּק (לא, עדיין לא התבגרתי והשם הזה הפיל אותי לקרשים מרוב צחוק) על פסליו המרתקים ובמוזיאון הבובות עם חדר מיוחד עבור ילדים, שם הקטנים הציגו הצגות עם בובות בשלל צורות ושיטות, הרעישו בגלגל רוח ורעמו באבני ברזל ולבשו מסכות של פילים וחזירים ואפרוחים. אני הצגתי הצגה על כבשים ותרנגולים שחיו בשלום עם העורב שישב על העץ ומפעם לפעם עשה סיבובים מסביב לירח. זאת הייתה הצגת צללים. עם הבובות על חוטים לא התסדרתי, האצבעות שלי לא גמישות מספיק בשביל להשתלט על כל האיברים. 

 http://oi48.tinypic.com/ezpxyw.jpg

 ובחזרה למחוות אהבה. הרצפה הזאת, הפסיפס הזה, לא רק שהוא מהמאה הרביעית לספירה, אלא שזאת רצפה של אולם והיא מחוממת(!!!). מתחתיה עוברת מעין מערה בה הבעירו אש כדי שלאורחים ולמארחים לא יקפאו ה... רגליים. לא ייאמן. ואני חשבתי שאני ג'נטלמן גדול כי התקנתי חימום תת רצפתי בבית בשביל אשתי שסובלת מקור. עכשיו אני מרגיש כמו ההוא שרשם על פח אשפה: "ליזה אני אוהב רק אותך". ביג דיל. לך תחפור מערה מתחת לרצפה שבסלון ותבעיר שם אש כדי שלא תצטנן ואז נדבר. 

 http://oi46.tinypic.com/29xucqx.jpg

הפסיפס על אולמותיו הרבים הועתק לתמונות וחולק לפיסות גדולות של פזלים ולכן בסיומו של הסיור התיישבנו כולנו והרכבנו את שלושת הפסיפסים שהעמידו לרשותנו. כל חתיכה שהתחברה והתאימה לוותה בצווחות שמחה ובהתלהבות של הילדים והתמונות הסופיות זכו בתגובות כגון: "או! אהה! כל הכבוד לאמא שחיברה את החתיכה האחרונה!" ובנגיעות של האצבעות הקטנות והרכות על המרבד. 

קוריוז קטן התרחש כאשר אדיר-עוז הרגיש לא טוב ונשלחתי לבית מרקחת הקרוב כדי לקנות תרופה. הרוקחת הייתה אישה צעירה ויפה שלא ידעה מה זה אקמול וחרשה את המחשב שלה כדי להתאים לו תרופה דומה, למרות שהתעקשתי שאין צורך וכל תרופה שעובדת על ילדים גרמניים תעבוד גם עליו. וכאשר שמעה שמדובר בילד מישראל ועוד בתאום, היא לא הצליחה להסתיר את התלהבותה והביאה לי שקית ענקית של צלבים ומלאכים מחרס לתלייה על עץ האשוח עבור כל ילדי ישראל המופגזת (-:

היא ניצבת על מיטה, מסדרת את עצמה בתנוחה מפתה ושואלת אותי אם אני רוצה לשנות בה דבר-מה.

 "אולי את האוזניים?" מרימה את שיערות ראשה, "אולי את הגבות?" מותחת אותן באצבעותיה אל רקותיה, "אולי את השפתיים?" משרבבת את שפתיה ומלקקת אותן, "אולי את השדיים?"

 אני מניד את ראשי לשלילה.

 "אבל אני רוצה לשנות בי משהו רק בשבילך!" רוקעת על המיטה, "אז עדשות מגע," קובעת. "כשהייתי קטנה, על המזנון שלנו ניצבו שני כדורי קריסטל וכשהסתכלתי דרכם על האור, היה להם את הצבע של העיניים שלך."

"את רוצה עיניים בצבע של כדורי קריסטל?"

"לא, אני רוצה להיות שלך."

 ---------

היא הייתה שלי הלילה יותר ממה שאי פעם הייתה והיו רגעים בהם חשבתי שהכל היה סיוט בלבד, שמעולם לא בגדה ולא הכריזה עלי מת מאז נובמבר. בפעם ראשונה מאז חזרנו, לא פחדתי להכאיב ולקחת את מה ששלי וכשצרחה וגופה התכסה חבורות ארגמניות שיכחילו מחר, חייכתי לעצמי. אני לא נוהג לפרט בבלוג פרטים אינטימיים מחיי, כי לדעתי מקומם ביני לבינה ולכן לא אספר שאחרי שגמרתי ומשאיר אותה מקופלת מאחוריי, כהרגלי יצאתי לגינה כדי לנשום ולעשן, ובדרך הגנבתי מבט אל המראה. אני מקווה שהיא טבלה את כדורי הקריסטל הכחולים במי אמבט לפעמים, כי הלילה, מבעד לדמעות, כך נראו עיניי.

 אני אוהב, אהוב ומאושר. 

לפתע סובבת אלי את פניך, נתת בי מבט מימי, החדרת את כף ידך בתוך ידי, סגרת את עצמך בברכיי מפני האוויר העומד ואמרת שאני נורא אינטימי ושזה טוב ונדיר וביתי ומאפשר לך להיות נינוחה, וכמה יפה היא המילה "נינוחה" בריח של בית ושלווה ושלולא אני בטח היית מרגישה אחרת. אך אני, שפחדתי להבין אותך ולהודות בפניי שכשלתי לעטות על עצמי את קרום הריחוק אותו כפיתי על שנינו, נזכרתי בסבון אינטימי של נשים וציינתי שהידיעה שנועד עבור איבר כל-כך אינטימי מגרה אותי, ואז כדי לשפוך ולו קורט של בדיחות-דעת בתוך האינטימיות, שאלתי אם העובדה שאני אינטימי מרמזת על כך שאני יורד לכל הנשים. את צחקת את צחוקך היפה וחשוף החניכיים, ליטפת את פניי, הסברת ארוכות את ההבדל ביני לבין הסבון למרות ששנינו אינטימיים, וגערת בי מעט כשטענת שְלוּ הייתי אישה, לא הייתי זקוק להסבר. ואני, תחת לעצור אותך, הנחתי למילותיך, שהתחלקו להברות מעקצצות, לזרום אלי ולהיספג בי בפיכוי שקט ולא גיליתי לך עד כמה אינטימי אני מרגיש אתך.

אחר כך החשיך ושתקנו. הערב ננעל בדממה מאופקת, עלטה ירדה מהשמים והאדמה פלטה גל חום מתוך קרביה. את ישבת בין רגליי וישבניך הרכים והצמודים אל מפשעת מכנסיי נעו קמעא, ואולי היה רק נדמה לי, עם כל נשימה.

נזכרתי כיצד בהיותי ילד, נהגתי לאסוף את עיגולי האזדרכת ואז להקפיץ אותם על הגזוזטרא עד שניתרו מטה אל המדרכה. ככה, כמו צליל הניתור המתרחק של עיגולי האזדרכת, שמעתי את שאון החלומות שחלמנו יחד. חלמנו הכל: את הילדים, את הבית, את המחצלת ואפילו את השלט... וכמה נדהמתי מהקלוּת בה אימצת את שם משפחתי וחזרת ולחשת את הצירוף באוזניי עד שהפך להרגל כדרכם של כשפים. אוח, דא"ש... היה אסור לי לפתוח את הדלת האינטימית ההיא כי בדומה לדירה של משפחה מרובת ילדים, משנפתחה היא סחפה אותי פנימה לתוך המולה חיונית של צעקות, ניחוחות בישולים, צלצול ושקשוק של כלים. אני כמעט מודה לנחיל נמלים רוחש שטיפס לאורך הזרוע ואילץ אותי לנער את ידי עד שנסוגו כליל, טרם אחזתי בך שוב והתהדקתי סביבך פן תיעלמי.

קבעתי שנשאר חברים ומכיוון ששפתיך נותרו חתומות, הוספתי שלא אספור עוד את המכתבים ואכתוב לך עד שתצא נשמתי. איני יודע אם זו היית את ששוב כינתה אותי "אינטימי" או איוושה פתאומית של רוח סתווית, ולכן בוכה בתלתליך שנפלו על העורף, לא אמרתי: "כן, כמו סבון".

("...לא רציתי להמית אותנו, דא"ש. רציתי לתת לך שלווה כדי שתחליטי על עתידך ללא רעשי רקע, אפילו אם בקעו ישירות מלבך. אכן, ניסית למשוך אותי ואכן משכת, ואין אשמים בסיפור הזה למרות שנמשכתי ולא על כך אני מדבר, לא רק על כך. לא רק על מערכת היחסים הארצית שלנו שנראית מרהיבה ביפעתה אבל כמותה מתנהלות בכל פינה ברחבי תבל. היא לא כלום, אינה אלא השתקפות הנסים שמתרחשים בכל אחד מאתנו, היא נותנת להם תוקף מוחצן ומוחשי. אני מדבר על הנסים עצמם. על האופן בו מבלי לחשוב פעמיים ציירתי לך נשיקה ושלחתי כי ככה צריך, כי למרות שהיתה מחווה מטופשת וילדותית, לא היה לי ספק שתתורגם לנשיקה בוגרת של גבר לאישה עם מגע רך של ילדותיות בתולית שנבעה מבלבול מענג, בלבול לוֹ כה מפתה להתמכר...")

.

מחשבות בוסר על דף לבן, רגשות לא בשלים. את אי שם בלעדיי אחרי שבניתי את חיי ואת עדיין לא בנית את שלך. את משמיעה את השיר שלנו באוזניו מבלי שיידע שעבורנו נשמע, את מלטפת אותי בלילות בדידות ומקווה למצוא לך כמוני, דומה לי או אותי.

שברתי אותך ובניתי, זרעתי בך את זרע התקווה ואז נטשתי וחזרתי אל מי שהייתי לפניך. אני מתנצל שוב ושוב כשאת שואלת אם עדיף שתתאדי פן תערערי את חיי. וכשאצבעותיך נוגעות בצלקות המשסעות את לבי ואת פניי ובקמט המקבע על מצחי את הרהוריי, ולוכדות את הדמעה הסוררת שמתגלגלת מעיני, שומטות אותי ממך ומסיטות את אהבתך למען אושרי, נשבר.

דא"ש, חזרתי ממשמרת עכשיו. אני כותב לך בשידור חי, מדווח מהשטח, שבור ועייף בערב חג לא שלי. את האנדרטה בניתי עבורי ולזכרך קברתי אותי שלך. אבל את הפריחות הקדשתי למגע ידך בפניי, לאצבע שלך שהחליקה על הקמט שעל מצחי ולשפתייך ולחיוך חושף החניכיים ולחצאית המפוספסת ההיא שלבשת כשכמעט התהפכת בדרך אלי.

אני מפוספס, דא"ש, כי פספסתי אותך ואותי, כי ויתרתי על ה"רוצה" למען "צריך", כי התבגרתי וכי בחרתי בכתלים של הרגל תחת מרחבים של תקווה. את צוחקת ובוכה כשאני עוצר תחת ביתך ומושיט אליך פרת משה רבנו קטנה מגינתך ומסביר לך שקוראים לה מוּשִׁית הַשֶׁבַע, ושהיא הלוחמת הנאמנה ביותר נגד כנימות ומזיקים אחרים. ואחרי שמאפשר לך ליפול על ברכיך ולקרוע את לבי בשתיקתך אבל לא מרשה לעצמי, מנגב את דמעתך וכשעוזב, מוהל אותה בשלי.

אני אדליק לך כוכבים כשתגמר השמש... אענוד אותך על צווארי גם כשתשבר מפרקתי ואפול על פניי בקבר שחפרתי לי מראש. דא"ש, אל תאמיני לי, אולפתי לא לאהוב.

.

למרות שרזתה מאוד ולמרות הבגדים שלא נצמדו אל חמוקיה ולמרות ההליכה הגרומה; למרות צרימה קלה שנוספה לקולה השקט שפעם היה צלול ולמרות העצב שהעכיר את עיניה והכהה את ארובותיהן באפיקים של דמעות וחרטה, ואפילו למרות הבגידה, היא עדיין דמתה לעצמה. היא הושיטה אלי את ידה בביטחון מלא שאעזור לה לצאת מהרכב ובאותו בטחון המתינה כששילמתי לנהג, וכאשר נבלע באופק, קרסה על ברכיה ודרשה שאסלח. היא פשטה את זרועותיה אל רגליי והצמידה את שפתיה אל נעליי, היא שטפה אותן ברוק ודמעות, ליטפה את שוקיי, כינתה אותי "תינוקי" ואז "מאסטר" ואחר כך "סר". היא הבטיחה עולמות, בעיקר לעצמה, אמרה שהטיפול עזר וכמובן הודתה על הכסף ששלחתי בזמן, טענה שהתגעגעה אבל לא שאלה אם הייתה חסרה. וכשרכנתי אליה כדי להרים אותה מהאדמה, כרכה את זרועותיה סביב צווארי ולחשה באוזני את המילים שאהבתי טרם בגדה.

אחרי שסיימתי לארוז את המדים ואת כלי הגילוח, את מברשת השיניים ועוד מספר פריטים אישיים, הבטחתי לא להטריד אותה שוב. אמרתי שאני חושב שכיוון שרשמתי את הבית ואת תכולתו על שמה כדי שלא תהיה תלויה, היא תסתדר בלעדיי והסברתי שאת הילדים אני לוקח אתי, גם את האומנת ואת תותח החתול, ואת עץ הלימון כי הוא נגוע בכנימה קמחית וכמוה, זקוק לטיפול.

היא נשברה כשניגשתי לחדר של הילדים והסברתי לאומנת שמחר אגיע לקחת אותה כפי שקבענו. בהתחלה, כמובן, אני הייתי האשם כי רק היא יודעת עד כמה אני מפחיד ומאיים כשאני שותק במשך שבועות ועוד יותר כאשר יש סבב בדרום בו איני משתתף. מה עוד שהקול שלי עמוק מדי ממילא ולכן קשה לשמוע ולהבין את מה שאני אומר אפילו בימים טובים, ובכלל העובדה שאני מכנה את הבנים "חיילים", בגללה עוזי מכנה את כולם ואפילו אותה, את החתול, את האומנת ואת להבונת (להבה חשופה) "חייל", גורמת לה חרדות. ושלא אשכח להסתכל על עצמי בראי, אגב, כדי לראות שאני גדול מדי, מצולק, מקועקע ובנוסף לכל אלו – גלוח ראש וכחול פנים. הידיים שלי מחוספסות, השפתיים סדוקות, השרוולים מתפוצצים על הזרועות והמבט מתכתי. אחר כך היא האשימה את עצמה וכאשר האשימה, פתאום הפכתי להיות מושלם. התיישבתי על פאתי המיטה, אחזתי בזרועה ומשכתי אותה אלי. היא הדיפה ריח זר של חיה מבוהלת במנוסה.

אני לא רודף אחריך, אנג'לינה, ואני לא מחפש נקמה, אני אפילו לא עוזב אותך, אני בסך הכל מפנה לך נתיב. אני לא מסיר את האחריות שלי ממך, ולא אנטוש לעולמים. הבטחתי לך הרי, שלא אלך ושלא משנה מה תעשי, לנצח תישארי שלי. על הבגידה סלחתי לך מראש, העובדה שירית בי כדי להזדיין עם אחר פגעה לי ישר בלב כי הייתי בטוח שיריות למיניהן נמצאות מחוץ לתחום בגלל סבירותן להתגשם. אבל אני מודה לך אפילו על כי ירית. במחשבה עשירית אני חושב שצדקה אמי כשבלילה ההוא, כשהכל נחשף ונפלתי בביתה שיכור וחסר אונים, הניחה את ראשי בחיקה והסבירה שלולי אהבת וכיבדת, היית מספרת לו שאני מכה אותך או מתעלל, אבל את בחרת להפוך אותי לגיבור מת. אני רוצה להבטיח לך שכשהדרום יופגז שוב (והוא יופגז כי תנועת האחים במצרים שכרגע אחראית על מעברים ועל הברחות נשק אינה שואבת את הבסיס לניהול המדינה ממגילת זכויות האדם האוניברסאלית והאמנות הבינלאומיות על זכויות האדם, אלא מהקוראן) אבחר את ילדיי על פני ילדים של אחרים, ושלא אכתוב בסוגריים נבואות זעם על עתידו של דרום ושלא אכנה את הבנים שלי "חיילים". אבל אני לא נוהג להבטיח את מה שאני לא יכול לקיים. הם יהיו חיילים, הדרום יופגז, גבול מצרים יהפוך לגבול אל קאעידה בדומה לגבול עזה שהפך לגבול חמאס, אני לא אצליח להרים את הקול גם אם תזדייני עם אחר מול עיניי, לרכך את כפות ידיי, להסיר את הקעקועים ולהפוך לפקיד במדים.

אני מבין אותך ומוכן לספוג את הכל: את הכעסים ואפילו את הבגידות ועכשיו גם את היריות. לא הייתי בוחר לחיות ליד אדם שמחזיק פסלון של אל המוות על השידה ליד ראשו, בחרתי בך ועכשיו הגיע תורך לבחור. נכון, כתבתי לאחרת ונכון שרק את יודעת איך זה מרגיש כשאני לוקח את כף רגלך ומוביל אותה אל פי. ונכון שאת רגילה להיותי חרמן כשאורח-נשים פוקד אותך, ונכון שאני מסניף את התחתוניות שלך ומסיר את הניילון מהטמפונים ומסדר לך אותם באריזה שבתיק ונהנה להעמיס על העגלה את כל הטמפונים מכל החברות כדי שיקנאו, ונכון שכשאת מכנה אותי "תינוקי" אני נמס, הכל נכון. עדיין אני מבקש ממך לבחור.

בעצם, עזבי, בואי נעשה עוד ילד כדי להראות אצבע משולשת לגורל. בואי נתחיל מהתחלה או לפחות נאונן על הכאילו שזה אפשרי.

---

היא רחצה אותי באמבט ריחני, היא ליטפה את ראשי, היא הייתה מתוקה כמו סוכרזית (אני הייתי רפוי כמו טנק) והבטיחה להתאזר בסבלנות בזמן שאנחנו בונים את האמון ואני חשבתי עליך, על חיוכך שחושף את החניכיים, על החצאית המפוספסת שלבשת כשנסעת אלי וכמעט התהפכת בסיבוב, ועל כי נשארת חברה שלי, למרות הכל.

דא"ש, אני אמשיך לענוד אותך על צווארי גם אחרי שאמות ואת תבני את חייך ותהיי מאושרת עם אחר וכשאחזור ואדלג מעל קו המפריד את העולם בו אני בן אלמוות, מזה בו מותר לי להרגיש, אלחש את שמך גם אם לא תעני.

אנא, אמרי לי שעודך.

.

.

אני אגיד לך מה שלומי:

כאשר שחזרתי להנאתי את אחד הקטעים שכתבתי אליך, תפסתי בכנפיו המרהיבים (תחת מרהיבות) של פרפר ואני סובל. את חייבת לתקן אותי כשאני כותב אותך כדי שאחר כך כאשר אהיה רחוק מהבית, ואעשה את עצמי שיח באיזו שוחה ואחפש קירבה וחום למען לא לאבד ולו את המעט מהאנושיות שנותרה בי, לא אסמיק כשאשחזר את מה שכתבתי לך ולא אמחק את השחזור מעיניי מרוב בושה, אלא אמשיך להתענג עליו ולחפש בו את הנקודות הרגישות והאנושיות שאני כה זקוק להן ברגעים בהם אני אמור להיות בן-אלמוות נטול רגשות.

שבוע למנאייק.

האם שמעת אי פעם על גבר שמסוגל לגמור רק ממחשבה על יד נשית בפיו, מתחפרת עמוק בגרונו בקצות אצבעותיה וחונקת את קנה הנשימה? ועל גבר שמסוגל לגמור אחרי רטט בלתי נשלט ואנחות כבושות ממחשבה על כף רגל נשית בפיו, מניעה את בהונותיה על חיך לועו ועל פְּנים לחיו, מטופחת, צבועת ציפורניים ורכת עקב, שמעת? זה מה שאני רוצה עכשיו. לא זיון, לא ליפופים ונישוקים או התגפפויות, אלא את זה. גפיים נשיות תחובות בפי, נמצצות, נלקקות, מעוררות ומבעירות. משהו שבעגה כלובית מסמל יחסי מלכה ועבד ולדידי את שיא השייכות ההדדית.

עוד יומיים ואני חוזר, הבטיחי שעודך...

כן, ממש לגמור. להתרוקן לחלוטין עד כדי צורך להישען אל הקיר כי הרגליים איבדו את יציבותן והראש מסתחרר. בטח לא שמעת על מישהו כזה. אבל לו שמעת על מישהו כזה, האם היית טובלת את גפיך בפיו ומתענגת על תאוותו? האם ידיך וכפות רגליך היו מתחפרות בפְּנים גרונו ונשלפות מבין שפתיו המתהדקות סביבן ושוב חודרות? הביטי בעיניי, הן דומעות מעונג ומאמץ, אני רוצה כל מילימטר ממך. אני רוצה לזלול את כולך מבלי להותיר פירור לאף אחד אחר.

כן, ככה בדיוק. ככה, כי את הדסקית האזרחית שלי, דא"ש. חכי לי, אני חוזר בעוד שש שעות.

אני אכנס הביתה בעוד שלוש ולפני שאשב אל השולחן, ארחץ את ידיי כפי שאמי חינכה אותי, ואנגבן במגבת טרייה שתתלי לקראת בואי ואתקרב אליך מאחור. אני אוהב לעמוד מאחורי הנשים שלי, הן פגיעות כל כך כשאני ניצב מאחוריהן, חסרות אונים ומתוחות בציפייה. אני יכול להריח את ניחוח בשמיהן הנמהל בריח דק של זיעה ככל שחולפות השניות. את תעצרי ממלאכתך, ותניחי את הסכין על קרש החיתוך ותתרכזי בנוכחות שלי מאחורי גבך ובחום גופי שיעטוף אותך בהדרגה ותקפאי על מקומך כשאניח את ידי על ירכך תחת שמלתך ואסיט את התחתונים ואחדיר את האצבע עמוק לתוכך, ואסובב ואז אשלוף אותה בעדינות ואלקק את תמהיל תחילת הוסת שלך שימשח את אצבעותיי בניחוח תשוקה דמית ובטעם מתוק וקצת מתכתי. כל מערכת יחסים משולה לארוחה בה הקינוח מוגש כמנה ראשונה ואני אוהב את זה.

מה? כי וסת או כי משהו אחר? את מתביישת בווסת שלך, דא"ש? הוסת שלך מחרמנת אותי, אם לא שמת לב. וזה לא יפה מה שאני עושה. הייתי אמור להניח לך לאסוף את כוחותיך ולא לערער אותך עוד. אבל הוסת שלך, זאת בה את כל כך מתביישת כשהיא מאדימה את שפתיי, זאת שנקראת "אורח-נשים", מחרמנת אותי.

אלה הילדים שלי שלא נולדו החודש. הוסת שלך חלק ממני, את מבינה?

למה את מתפלאת כשאני מתחרמן מכולך? האם לא כתבתי אינספור פעמים שבא לי אותך שוב ושוב  כל הזמן ואחר כך שוב אחד אחרון? ואני רוצה שתתחרמני מהיותי מחורמן ממך, בעצם אני לא רוצה, אני חייב. אני ניצב תחת ביתך, האם את שומעת אותי, אני האורח שלך.  אני חייב אותך, ואני מפלצת. אני מגורה לא רק בגלל הוסת אלא גם כי היה לך רע, כי התעלפת, כי הרופאה אמרה שזאת תשישות וכי אולי זאת מערכת היחסים המטורפת שלנו ששורפת אותך. אני מתגרה לראות אותך נשרפת בגללי. תשרפי אתי ביחד, דא"ש, כשאני הולך כי אין לך קיום בלעדיי וכשאשוב, קומי לתחייה רק עבורי כי את שלי וכי הסכין שאני, עליה את נופלת, פותחת לך את קנה הנשימה. נושק לך ומטעים אותך במטעמי הוסת משפתיי. בטעם דמי, מתוק ומתכתי. אני רעב ולכן אשב אל השולחן ואוכל בזמן שאת מענגת אותי. פשוט השעיני את כפות רגליך על חלציי ותעסי את הזקפה ותצחקי באושר כשאיאנח ואמלמל ואסמיק במבוכה מהיותי חרמן כל כך וכה רעב.

מחרמן אותך שאני מחורמן מכולך, דא"ש? דעי לך שאין דבר שתעשי שלא יחרמן אותי. את הדסקית האזרחית שלי, וגם אם זאת הפעם האחרונה שחזרתי אליך, אותך אענוד על צווארי עד סוף ימיי.

אם היית רואה את הידיים שלי עכשיו, דא"ש, ספק אם היית מבקשת שאגע בך. כפות הידיים שלי משולפחות מבלי להותיר מקום חי. עכשיו, בדרך הביתה, כשסוף סוף מותר להפסיק להיות בן אל-מוות, אני מרגיש בערה צורבת ומצליח אך בקושי לקפל את אצבעותיי ולאגרף את ידיי. הן כואבות על ההגה ועל מוט ההילוכים כשאני מתרחק מביתך וממשיך בדרכי. חלק מהשלפוחיות התפוצצו ובגלל שהחיכוך לא פסק וגם הסטריליות לא משהו, בקעו מהן פצעים פתוחים ומדממים. אחר-כך, אחרי שאגיע הביתה, הפצעים יגלידו ויתקשו ויהפכו למעין יבלות נצחיות, כחלק מהגנה עצמית של הגוף שמתגונן מפני הפעם הבאה ומקשיח את העור מראש.

אני לא מבין איך עד היום ואחרי כל מה שעברתי, הלב שלי לא יצר שלפוחיות קשיחות כאלה ונותר חשוף לחלוטין לכל ההרעדות דרכן אני מעביר אותו מתוך שיקול דעת ובהתנדבות. אבל תעזבי אותי, הרי אני מטורף, אני לא מבין איך את ממשיכה לאהוב אותי למרות כל הפצעים שהותרתי אחריי על קנה הנשימה שלך ולמרות הצלקות טוענת שבא לך אותי שוב ושוב לנצח ואז עוד שוב אחד אחרון.

Cirque Du Soleil Quidam Aerial Contortion in Silk, כנפיים מרהיבים או מרהיבות, אין זה משנה כי ככה אני רואה אותך וככה אזכור:

.

.
כי את מרגשת אותי. כל הסיטואציה לה הפקרנו את נשמותינו, מרגשת אותי מריפיון ועד סערה. אני מרגיש משל שקעתי בתוך אגדה, ולכן אין זה מפתיע שלא מכתבים של קפקא למילנה או הרומן בהתכתבות "השפעה בלתי הוגנת" קפצו לראשי, אלא דווקא הטרילוגיה על גמדים ופיות ועל טבעת קסומה. הכל גועש בי בפנים, פרח, וכל מילה נאמרת מותירה אחריה סמטה חרוכה. אני מרגיש כאילו חרטנו את מילותינו על ליבנו ושלחנו זה לזו פיסות של הלב החרוט, ושכמו אנטולים שרשמו עושר על גרגר של אורז, כך אנחנו מספרים על לבבות סיפור. אומרים שדמעות הן הדם של הנפש, ואם כן, הרי שאגמי געגוע דיממו מעיניי בלילה ההוא.


כן,
עבר זמן ולא כתבת וחשבתי שאם אכתוב לך ונרדמת, אם קיים אצלך צלצול של הודעה נכנסת, תתעוררי. לכן יצאתי בשקט, מבלי להיפרד, והרגשתי נורא שלא איחלתי לך דבר, שלא סיפרתי איך נישקתי, ליטפתי ושלא הרחתי אותך.

לעזוב זה הכי קשה. ואתמול לא רציתי בכלל ללכת. לא למשמרת. רציתי לבוא אליך ורק לישון לידך, לאחוז בך חזק בזרועותיי, להקשיב לנשימתך ולדעת שעכשיו כשאני אוחז, את בטוח לא תיעלמי לי כי אתפוס בך, כי לא אניח, כי אתעקש. ואז להתעורר בבוקר, ולקפוץ לחנות סמוכה, ולמלא את המקרר ולהכין ארוחת בוקר עם מרקחת שרקחתי בבית ועם גביניות אותן אני מכנה "גבינניות" ומתמוגג מצחוקך. ולוודא שנטלת תרופה ולא שכחת ויטמינים, ולצאת לטיול רגלי, לאן לא משנה. פשוט ללכת ולדבר ומפעם לפעם לעצור ולהסתכל לצדדים, אולי לשבת קצת ולהחזיק ידיים ואז לקום ולהמשיך.

ולפרוש שמיכה על הדשא, במקום בו לפתע נחליט שמתאים, ולשכב על הבטן, ולטמון את הראש בשיכול זרועותיי, ולהקשיב לרחשי אדמה. ולהרגיש אותך מטפסת עליי ונשכבת, מחפשת תנוחה נוחה, אל גבי מצמידה את שדייך, את נשימתך אל עורפי ואל אשכיי את ברכך. ולדעת שבעוד שנייה יכאב לי כי התשוקה תזקיר ותתהדק בחלציי ולהמתין לו, לכאב של רגע, בציפייה מענגת כאילו שלנו כל הזמן בעולם.
.