And with tears of blood he cleansed the hand,
The hand that held the steel:
For only blood can wipe out blood,
And only tears can heal.
Oscar Wilde / The Ballad of Reading Gaol
היא מחדירה את אצבעות כף ידה לתוך כף ידי, כורכת אותן סביב אצבעותיי. "בוא, תינוקי", לוחשת ומובילה אותי, ההולך אחריה משל הייתה מעקה נסתר מעיניי בחשכה, מבלי לשאול לאן.
אני לא יודע להסביר לעצמי ולסובביי, איך קרה שהתמכרתי אליה. מדוע, אני המאולף בכל הקודים הצבאיים, לא מפעיל את מה שלמדתי ונשבה. נשבה בלבי ובגופי למגע ידה בידי, נשבה מאחורי סורג ובריח של תשוקתי, בתוכה שבתוכי.
שפתיי נעות במורד קו בטנה. היא נאנחת, זוקפת את ראשה מן הכר ואוחזת בראשי בשתי ידיה, בתחינה שלא אחדול מהתמכרותי אליה, מחולשתי, מהיותי שלה. אנחתה עולה ויורדת, נכבית ונדלקת, נכבית שוב ועולה מתוך הדממה כהמיה מענגת. זיעה רכה נקווית ברווחים שבינינו. בגדינו נחים בחיקו של השטיח, בתנוחה בה נשרו מגופינו כשפשטנו אותם, ומאבדים את מתאריהם כשאני מביט בהם דרך שתי דמעות הגואות מעל ריסיי. כשידי מתהדקת סביב צווארה, היא מעניקה לי את אנחתה האחרונה ונצמדת אל שפתיי הלוגמות את תשוקתה. אגנה מתרומם ככל שחייה נוטשים את גופה. היא רוצה למות אהובה ולא מבינה, כשידי נשמטת, מדוע אני, השולט בחייה, לא רוצה לשלוט במותה. גופה מתהדק ומגדיל את הרווח בינו לבין ידיי. שנאתה ניצתת לרגע, ונרגעת כשאני נושק לעפעפיה שמתקמרים בכבדות. כשאני מתנצל על אכזבתה.
היא המזור לכאביי והכאב עצמו. היא הסכין עליה אני נופל מרצוני. היא ההתגשמות של חלומותיי, אותם לא העזתי לחלום. אין זאת כי טבועה היא בדמי. אם כן, אפשר שתחדל רק כאשר יחדל דמי.
השבוע כאב לי וחברה טובה אמרה שהיא שמחה לדעת שאני סובל לפעמים ושאנג'לינה לא תמיד מושלמת. היא צדקה לא פחות מאנג'לינה שבחרה להכאיב לי. אך למרות הידיעה שכולם מגיעים לכולם, ולמרות שאני אוהב אותה גם כשפניי נפולות ואני לא מרגיש דבר פרט לכישלון: כאב. כאב מספיק כדי שאעשן סיגריה, כדי שאשמוט את הבדל בהינף יד לתוך עציץ, ומספיק כדי שאלך לארבעים ושמונה שעות. רציתי לחזור הביתה בין לבין, אבל כשהתקשרתי, היא נשמעה דרמתית מדי ולכן ויתרתי ונשארתי בבסיס.
השלמנו, כמובן, ולא תהיינה יותר אי-הבנות בנושא הספציפי, כי הסברנו את עצמנו זה לזה. ורק האני השני שלי ניצב מחוץ לזירה ושונא את עצמו על כי לא היה לי מקום אחר ללכת אליו או להסתגר בו. לאנשים יש משרד עם שולחן ומזכירה, או חנות עם מוכר, או מוסך ולי יש מוות ובסיס. כאילו אמרתי לה טרם יצאתי: תזכרי שאם לא תביני, אמות. אני מאיים בעל-כורחי.
חריף מדי, חכם מדי, רגיש מדי, גדול מדי, מת מדי. מת למפרע כמו כולנו, אבל קצת יותר.
אני כנראה לא רוצה להוסיף כאן סרטון כי הוא מופיע בגודל מזעזע. קיבלתי מיני התקף לב ממגה סרטון. יש אותו בלינק למטה.
אני ממשיך לטפח את הטירה שלי כאן, כי מקומן של מפלצות מאחורי חומות, ולכן עדיף לבנות אותן מן היסוד. (-:
השקעתי את פניי בפרח והסנפתי אותו במלוא הריאות. לשיער שלה ניחוח תותים ולפרח שלה ריח של אהבה. היא תלתה את רגליה על כתפיי והצמידה את שפתיי אל עלי הכותרת בידיים רועדות, ספק מתשוקה ספק ממבוכה. השחלתי את ידיי תחת האגן שלה והרמתי את פלג גופה התחתון כדי להיטיב ללכוד את העוקץ בין שפתיי.
היא התפלה, אני הנחתי את ידי על בטנה התחתונה כדי להשקיט את תשוקתה. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר. אני התעלמתי בכוונה תחילה. היא לחשה שאם עוד קצת היא תתפוצץ ותמות ולא תחזור לחיים יותר. אני חייכתי.
"תגמרי," ביקשתי, "אני רוצה ללגום מצוף אהבתך."
אחר כך כרעתי על ברכיי ומצצתי את כפות רגליה. מוזר לי שאותו האלוהים יצר גם אותי וגם אותה. אותי הגדול מספיק כדי להכניס את כף רגלה בשלמותה אל פי, ואותה הקטנה שהופכת את כל מי ומה שאני לשלה.
אנג' התחילה לעבוד באופן מסודר לפני מספר שבועות. למחרת, במהלך ארוחת בוקר, היא סיפרה לי שחברתה, פיץ', קפצה אליה לביקור במקום עבודתה כדי לאחל לה בהצלחה.
"פיץ' ראתה את 'חמישים הגוונים' של מה שזה לא יהיה." הודיעה.
"מגיע לה," מלמלתי והושטתי מפית לעוזי, שמרח מחית פירות יער על שפתיו ומאחורי גבי עשה פרצופים לאחותו, "שתלמד להתייעץ."
"היא דווקא אהבה אותו," הכריזה אנג'לינה כמעט בהתרסה.
"טוב, מה אפשר לצפות ממישהי שקוראים לה 'אפרסק'," החזרתי.
"אליפל! היא אמרה שהזוג הזכיר לה אותנו!" אספה את המפית מעוזי וזרקה אותה לפח.
"אלוהים שישמור," שפשפתי את הזיפים בכפות ידיי ואישרתי לילדים לקום מהשולחן, "מצד שני, כמו שאמרתי, מה אפשר לצפות מ..."
"אתה כזה כבד." קטעה אותי, "לאנשים מותר לראות לפעמים גם סרטים מטופשים!"
"ברור," הסכמתי, ובזווית העין עקבתי אחרי הקטנים כדי לוודא שהם מניחים את הצלחות במדיח, "אבל אסור להם למצוא אותי בתוכם."
"היא אמרה שאתה שתלטן, רכושני וקשה כמוהו."
"הוקל לי. כי לרגע חששתי שהיא חושבת שבגלל שאני קיטשי ודביק, אני גם רדוד ומשעמם כמו חלומה הרטוב של עקרת בית משועממת שעייפה מלהתחבק עם מטאטא." חייכתי, "אני בטוח שהסברת לה שאני לא קשה."
"אתה תמיד קשה כשאתה לידי," לחצה את ידה אל חלציי וחמקה מהתשובה.
אני לא חושב שאני קשה. יש לי עקרונות שכמעט לעולם לא מתרככים, אבל העדר עקרונות לא הופך אותך ל"קל", אלא לסמרטוט. אני דורש מכולם, אך בעיקר מעצמי, שיפור, עקביות, ביקורת עצמית ומעריץ יושר והשגיות. אני מופנם, שונא קולות של אנשים וגם מבעליהם שומר מרחק. מגיל צעיר אמצתי לעצמי דיבור עצל כדי שלא ישאלו אותי שאלות מיותרות. אני מתעב שיחות סרק וקונה במזומן כל מה שאני אוהב כדי שיהיה אך ורק שלי. אבל אל מי שאני רוחש לו כבוד, אין רך ממני בתבל. עליהם אני מגונן, קשוב להם וסבלני, וכמעט ולא קיים מעשה שיעורר בי כלפיהם בוז. יש לי קומץ של ידידים קרובים והתברכתי בשני חברים למענם ולמען יקיריהם אני מוכן למות. למרות שלדעתי חבר צריך רק אחד, בתנאי שהוא טוב... כמובן.
"אני קשה?" שאלתי קולגה בוקר אחד, מבלי להשיב לברכת שלום אוטומטית, בה כמו תמיד פגש את פניי.
"ועוד איך!" פתח אלי זוג עיניים מופתעות, "ילדים שלך מסדרים את המיטות וממונים על פינוי מדיח מאז היו בני שלוש!"
"שנתיים וחצי," תיקנתי אותו.
"ילדים שלי עוד לא הלכו בגיל הזה!"
"בולשיט, אל..." שיסעתי את עצמי, "אתה פשוט בחרת להקל על עצמך את החיים ועל הדרך עליהם."
"בנאדם!" הוא נשמע מעט נעלב, "אתה מתחיל את היום מהתעמלות משותפת עם ילדים ב- 5:30 AM ומשתייה של דשא. אצלכם בבית מנגבים את הברז אחרי ששוטפים ידיים. אתה לא סתם קשה, אתה צבא!"
"שתייה של מיץ נבט חיטה, ומנגבים גם את המקלחון אחרי מקלחת." שוב תיקנתי אותו, "בסדר, הוכחת שאני מסודר. מסודר אין משמעו קשה, מה עוד שזה לא חל על האורחים."
"אמרת אמרת," הניף את ידיו בתנועה תיאטרלית, "אני הולך להביא לי קפה מהמכונה, אתה רוצה גם או ששוב תשתה מים כי הקפה שלך חייב להיות בדיוק כמו שאנג'לינה מכינה?"
"מים." פלטתי כלאחר יד.
"לא קשה, מה פתאום! לא קשה בכלל, רק מסודר!" שמעתי אותו רוטן בדרך אל היציאה.
התקשרתי לנייד של אנג'לינה כדי לברר סופית אם אני קשה או לא, וכמו להרגיז, ענה לי קול זר. ביקשתי את אשתי והקול השיב לי שהיא כרגע לא נמצאת במקומה. למרות ששאלתי מתי להתקשר ונעניתי שתתפנה בעוד עשר דקות, גם אחרי עשר דקות על השעון ועוד שתיים לכל מקרה, ענה לי אותו הקול. שוב ביקשתי את אשתי שעדיין לא חזרה ושוב נתבקשתי להתקשר בעוד עשר דקות נוספות.
"טוב, תמסרי לאשתי שתחזור אלי." מלמלתי לתוך הנייד, "אני בעלה."
"תיארתי לעצמי שאתה בעלה של אשתך, סר," השיב הקול, "אני אמסור."
כשחזרה אלי, הסבירה שהייתה בחדר תיקים וכיוון שלשמלה שלה אין כיסים, לא לקחה אתה את הנייד. הודעתי לה שאאחר היום, כדי שלא תדאג וניתקתי את השיחה.
כשהחניתי את הרכב ומסתבך עם המחשב הנייד, הניירות ועם כל השקיות שישבו במושב האחורי, התעכבתי להיכנס, אנג' יצאה לעזור לי. היא לא אמרה מילה למרות שבבירור הופתעה לראות את התוויות שבצבצו מתוך השקיות. כשנכנסנו הביתה, ביקשתי ממנה למדוד ולהביע את דעתה על השמלות שקניתי. היא פסלה שתיים מתוך שש ואמרה שתחליף/תחזיר אותן מחר. הודתה לי, כמובן, בנשיקות הכי מתוקות בעולם והגישה לי את הארוחה. בזמן שהאכילה אותי, פעם עם מזלג, פעם מתוך שפתיה, מקנחת את פי בלשונה, זרקה אלי מבטים מצוחקקים, אבל לא הוציאה מפיה הגה, כי היא יודעת שאני לא אוהב לנהל שיחות לפני שאני קובע מתי. אחרי שהשכבנו את הצאצאים במיטות ופרשנו לשלנו, אחרי שנשימותינו התייצבו ושוב נשמנו בנפרד, אחרי שהניחה את ראשה על חזי ורגלה התחפרה בין רגליי כמו שאני אוהב; אספתי קווצה משיערה, הסנפתי את ניחוח התותים, ועוצם את עיניי בעונג, שאלתי:
"אני נורא קשה, או שרק קצת?"
"אתה לא קשה בכלל, תינוקי," לחשה והניעה את רגלה על אשכיי, "אתה מאוד... מסודר. כל אישה עובדת צריך שיהיו לה שש שמלות עם כיסים עבור הנייד, אם היא מאוהבת בגבר לא קשה, ומאוד מסודר."
"נכון," הסכמתי ונשמתי לרווחה.
"אבל אתה יודע," הוסיפה טרם שקעתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות, "אולי, כשאתה מתקשר, עדיף שתבקש את אנג'לינה ולא את אשתך... אם אתה ממש מתעקש לעשות רושם לא קשה."
"יש לך כיסים עכשיו, אז למי אכפת." הקפתי אותה בזרועותיי, סידרתי את גופה השברירי והעדין על חזי בתנוחה אותה היא מכנה CAGING, והסנפתי את אהבתה עוד פעם אחת במלוא הריאות, הפעם לפרידה. עד הבוקר.
-
היא חיבקה אותי כשהתעוררתי, ופולטת לתוך צווארי את חום נשימתה ודאגתה אמרה: אתה הכי רך שהכרתי בכל ימי. אבל אתה שלי בהשאלה כי כששוב תפרוץ מלחמה, אתה תתקשה ותתקשח ותביט בי במבט מזוגג ותאחל לעצמך לא לזכור אותי כדי לא להישבר, כדי לחזור אלי שלם. ולי תאחל לשכוח אותך אם לא. אתה כמו עלי שלכת שנופלים ברכות על האדמה כי הם חלק ממנה. אבל לא כדי להכות בה שורש.
לולי הפוסט הקודם, הייתי אומר ששוב מדובר בפרדוקס. אבל אני עייף וטרוד מדי ולכן רק אצרף לינק למשהו שכתבתי לה, בתקווה שגם כל מי שקורא אותי כאן, יצטרף אלי בתפילה.
אנחנו עושים אותה ביחד גם כשאנחנו בנפרד. כשאני מחייג אליה מבסיס סגור, ומצמיד את האוזן הסמוקה אל הנייד, מתגבר על מבוכה שזורקת אודם בפניי ומבקש ממנה שתעשה לי... היא יודעת מה. היא יודעת מה אני צריך גם מרחוק ואפילו מה אני עושה. וכשמגיע הרגע הנכון, לוחשת באוזני: תגמור, תינוקי, תעשה את זה בשבילי, תעשה אתי אהבה.
אנחנו עושים אותה כשאני יוצא לריצה ופונה אל המבואה. כשהיא שורכת את שרוכי נעליי ומביטה לתוך עיניי מהרצפה. כשהיא מטפסת על רגליי כדי להתרומם על רגליה, מכופפת אותי אליה ומדביקה לי נשיקה. כשהיא מניחה את ידה על ישבניי, מנסה לצבוט וצוחקת כי אצבעותיה מחליקות על השרירים. ואז מרצינה ולוחשת: אתה עושה את זה בשבילי, תינוקי, אתה עושה אתי אהבה.
גם במקלחת אנחנו עושים אותה. פעם היא נהגה לשמוט את הסבון ואני הייתי מרים אותו. היום אני עושה את שניהם כדי שתוכל לראות אותי בתנוחות הכי פגיעות ולדעת שהגבר שלעולם לא מפנה את גבו אל חלונות ודלתות ומזיז אותה מהם או אוטם אותם בתריס חשמלי, מול עיניה מרגיש מוגן. וכדי שתלחש באוזני כשארכין את גופי אליה שתסבן את ראשי: אני אוהבת אותך, גורוני, עכשיו תעשה אתי אהבה.
לפעמים יש בינינו חילוקי דעות, נדמה לי, ואנחנו מנהלים דיון לגביהם. אולי, אילו רבנו באמת, הייתי מרגיש אחרת, אבל אנחנו לעולם לא רבים. אני אומר את מה שאני חושב ומתמוגג כשהיא אומרת את מה שהיא חושבת. לא רק בגלל התוכן, בגלל האופן בעיקר. ולכן כשהיא מכרבלת את אצבעותיה בשיער חזי ומושכת אותי אליה, אני תמיד נכנע ומבין שבכלל לא התדיינו, אלא עשינו אהבה.
הבוקר אמרתי לה שאני מוכן לעשות את כל מה שצריך כדי לא לאבד אותה, כי אני לא מצליח לחשוב על עצמי לא שלה. היא שאלה אם חשבתי שתדרוש ממני לוותר על כל מה שאני אוהב כדי להשאיר אותה שלי. הרהרתי בדבריה במשך מספר רגעים, טרם מלמלתי: "לא, אנג'ל, זה פרדוקס. את כל מה שאני אוהב."
אחר כך, כשעשינו אהבה – אחרי שחזרתי מבסיס מרוחק, מילאתי את מטלות הבית, שימשתי ריצפה, ספה ומתקן לונה פארק לילדים, וגמאתי את 15 הקילומטרים בפארק, שמטתי את הסבון במקלחת והרמתי אותו – חשבתי על כל מה שאני מוכן לוותר עליו עבורה. וגיליתי שאין לי על מה לוותר כי הכל, כל מה ומי שאני, כבר מזמן שלה.
ואחרי שסיפרתי לה על כך, עשינו אותה עוד שלוש פעמים. וגם עכשיו, כשאני כותב ומביט במסך דרך אגמי דמעות שנקוות בעיניי, אנחנו עושים אהבה.
אין לו לאדם פרק חיים אחד ויחיד. פרקים רבים יש לו, הערוכים בזה אחר זה, וזהו שורש סבלו – שאטובריאן.
אני לא מצליח לחמוק מהתחושה שחיי לא יכולים להתקיים בלי אנג'לינה. אני מרגיש אותה בעתיד ואפילו בעבר, טרם הייתה. הכל סובייקטיבי, אמרו הפילוסופים. אובייקטיבי לא קיים.
ג'ורג' ברקלי: התחושות או המושגים השונים המוטבעים בחושים, אי אפשר שיימצאו, אלא ברוח התופסת אותם.
למעשה, עד כאן אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד, אבל אני מחויב לשמור על חוקי האינטראקציה ולהסביר את עצמי. ואני יודע, למעלה מכל ספק, שככל שאסביר את עצמי, אפול למלכוד האובייקטיביות. ושתמיד יופיע המגיב/ה שיטענו שלטעמם (המתיימר להיות אובייקטיבי) מה שאני עושה, הוא לא פחות ולא יותר מהתעללות, מהשפלה, משוביניזם ומשאר שטוטיזם אחר.
הכתיבה והחשיפה מעייפות אותי. אני לא כותב בלוג דעה, כי לדעתי הנומינליסטית, אין קיום לדעות. קיימות תחושות ורגשות, תת מודע, ומושגים נרכשים ומולדים. לא יותר מכך. כרגע בעיניי אני משעמם ולכן כדי להפיג את השעמום, אפרסם את זה:
גם אני יודע להיות גס, אפילו מאוד, מול מישהי קרובה או מול אישה קנויה שמוכרת אהבה פר שעה, ורק אם היא הסכימה מראש, ולעולם לא כתנאי לשירות. נשמע מסובך, אני אסביר. כשהיא מגיעה, אני מניח את הכסף על הדלפק בכניסה ומבקש ממנה לקחת אותו רק ביציאה, לרוב הן מסכימות. ואחר כך מבקש רשות להיות גס מילולית (בלבד!) תוך שאני מבהיר שגם אם תסרב, הכסף יישאר שלה כשנעשה משהו אחר במהלך השעה הזאת, משהו לא בהכרח מיני.
זה לא עושה לי טוב. כלומר, זה עושה לי טוב כמו שגירוד של פצע עושה טוב. בהתחלה אני מרגיש הקלה, אחר כך מתפתח זיהום.
את פותחת זוג עיניים ושואלת למה. את לא מבינה למה אני נחרד כשאת כותבת שחייך אותך לקרוא שפינטזתי שאני ״מזיין״ אותך בחצר האחורית מאחורי קיוסק. אנחנו עשינו אהבה, קיימנו יחסים, הכי נמוך זה השתגלנו. אנחנו התחברנו, רציתי אותך כל כך עד שרציתי יותר, מעבר לבחוץ, רציתי גם את מה שיש לך בפנים. רציתי להיות הכי קרוב לתמימות שפיתתה אותי אליך ושנכנעתי לה שם במקום, ליד הקיוסק, טרם משכתי אותך אל החצר ונמהלתי בך. אבל אנחנו לא ״הזדיינו״.
למה לא להזדיין?, את שואלת. כי יש משהו כוחני בלהזדיין. אם ארשה לנו להזדיין, ארשה לעצמי לזיין. לבצע פעולה כוחנית, פיזית, להזדווג במטרה אחת: פריקה של מיניות.
את זוכרת את הגבר ההוא שסיפרתי לך עליו? המוסרי והמתענה כי הפנטזיות שלו סותרות את מי שהוא רוצה להיות? גבר שמפנטז איך הוא גורר את האדמונית מהכספומט לתוך החצר האחורית מאחורי הבנק. הוא כבר ראה את החצר, כבר בדק אותה, הוא יודע שהוא יכול וזה עניין של החלטה ברגע שאדמונית כלשהי תהיה שם לבד. הגבר הזה שמתכנן את הכל רק כי התכנון הוא הקרוב ביותר להגשמה שאי פעם ירשה לעצמו. הוא רוצח אותה בסוף, הרבה בסוף, אחרי שהוא מתעלל בה, מזיין אותה, מכנה אותה בשמות גנאי מיניים, גומר עליה ובתוכה, מאלץ אותה לומר לו דברים, יונק מהשנאה ומהכעס שלה, מפזר תקוות קטנות שמפתות אותה להתנגד לו, לנסות להימלט, כמובן לשווא; כמעט מסכן את עצמו כשמעניק לה פתחי מילוט רק כדי שתנסה להשתמש בהם, רק כדי לגדוע את התקווה שלה ברגע התשעים ולינוק מהאכזבה שלה, מאובדן תקווה שרק לפני שבריר של שניה הציתה את עיניה. הגבר הזה, לעולם לא יגשים את הפנטזיה שלו כי הוא מודע לה, הוא זהיר משל מישהו פיזר קליפות ביצים תחת רגליו. הוא מפחד לנשום חזק מדי, הוא מפחד לדבר בקול מדי, הוא רועד כשהוא נוגע בנשים, הוא לא משתמש במילה ״לזיין״ אלא אם הוא מתכוון אליה, כי הוא מודע לעצמו ולמפלצת שבתוכו.
הגבר הזה, הוא אני.
***
רגעי משבר מפיקים מאנשים חיות כפולה ומכופלת. ואולי בצורה תמציתית יותר: אנשים אינם מתחילים לחיות את חייהם במלואם אלא כשהם בגבם אל הקיר. שאטובריאן.
היא שותקת כשאני מספר על הפיגועים. מיידע אותה שאולי אאלץ לחזור שוב, בלעדיה. ואז רצה לנקות את החלונות. מבקשת ממני שאשוב אליה בשלום ומסרבת, סובייקטיבית, להשלים עם כך שלחלונות מותר להישאר מלוכלכים ולי למות.
הדברים שאנו מסתכלים בהם אינם כשהם לעצמם, כפי שאנו מסתכלים בהם... אם נסלק את הסובייקט, ואת הטבע הסובייקטיבי של החושים, או-אז ייעלמו כל אותו הטבע, כל היחסים של המושאים בחלל ובזמן – קאנט.
דמעות שוצפות את עיניי. אני רוצה לא לבכות או לפרוץ בבכי משחרר ולא יכול. אני תקוע בין מה שצריך לבין מה שמותר ולא מוצא מילים גם עכשיו, למרות שאני יכול להפסיק להתאבל על פי החוק. חשבתי שאם רחוק מהעין, רחוק מהלב, חשבתי שממרחק אלמד להתמודד עם הקרוב.
שם לא עצרתי לרגע וגם אחרי שלא יכולתי להציל וראיתי שהכל אבוד, המשכתי להלחם על חיי ילדיי. אבל כשחזרתי הביתה, נתתי להם שמות של חברים שנהרגו: בן, אילי, אדיר ובסוגרים עוז. אני מפיח חיים במה שאבדתי בשדה הקרב וחי את מה שאבד. משתנה ומתאים את צעדיהם לצעדיי. הם יולדים את ילדיהם כששלי נולדים, עולים בדרגה כשאני עולה, נושקים לנשותיהם כשאני נושק לשלי. אנחנו חולקים את המיטה ואת המזון שמאבד מטעמו בשבריר שניה שבין רגע בו אני מניף את המזלג, לבין השבריר במהלכו אני מניח אותו בפי. אני חי במקוטע, בין עצב לשמחה. כמו בסרט ישן בשחור לבן ללא קול.
אני בועט בהגדרות כשאתם מכניסים אותי לתוכן (אתה הלום קרב, תנוח אידיוט), כי אני עדיין לא מוכן להיקבר בעודי בחיים. יש בי ויש לי את היכולת להמשיך אל המקום ממנו אולי גם אני לא אחזור, בצעד אחד עם כל מי שאבדתי עד כה. גם אם בכל פעם שאני חוזר בחיים, אני גורע מעצמת הטרגדיה והופך אותה ליד הגורל. לשטות.
בביקור האחרון אמו שאלה: "למה הוא מת ואתה עדיין חי?". לא השבתי. היא צדקה כשאמרה שלולי מת היה אדם גדול. הוא היה ילד מחונן עם עתיד מזהיר לפניו. לא חזרתי אליה יותר כי הבנתי שאני לא רצוי. לא סיפרתי לה שקראתי לבני בשמו כדי שלא תדע שאני מבקש מחילה על כי נותרתי בחיים, וכדי שלא תתאבל עליו פעמיים אם אמות.
***
היא מחבקת את ילדינו כשאני מתעטף בטלית ועולה אל הגג. יום הזיכרון מאחורינו, בארץ הקודש חוגגים את יום העצמאות. ולמרות שהקיץ כבר כאן ועמו היובש המתיש, היא כורעת ואוספת בידיה את הטיפות שמטפטפות מפיית המרזב.
אני כמו תמיד לא יודע איזה שיר לחבר והפעם בוחר בבסיסי ביותר:
. . "אתה עדיין חושב שאני עשויה מזכוכית?" "מעולם לא חשבתי שאת עשויה מזכוכית. את מורכבת מחומרים עליהם אפילו בן של פיזיקאי לא העז לחלום." "חומרים שבירים כמו זכוכית," נאנחת. "לא, לא בהכרח. יותר לכיוון חומרים שמעולם לא הכרתי. לכן אני זהיר." "אבל אני שלך, אתה יכול לעשות בי כעולה על רצונך." "אני עושה בך כעולה על רצוני. אני חוקר אותך, מתענג על המולקולות והאטומים ולא משנה בך דבר. אני רוצה שתישארי כפי שאת."
"ככה?" משחררת את שיערה מהסיכה הלוכדת. הוא נופל על כתפיה ומרקד על גופה הגמיש כשיבולים ברוח.
אני בולע את הרוק שנקווה בפי. מהופנט.
"כן," ממלמל מתוך שיכרון חושים שניחוח שיערה משרה עלי תמיד, "ככה אני עושה כעולה על רצוני..."
אני מסמיק, כובש את עיניי בקיר הלבן מולי, מגרש מהן את התשוקה ומחזיר לעצמי את השליטה על המצב.
"...כלומר, על רצונך," חוזר בי כשהדם, שהתנקז אל חלציי, חוזר לשצוף את האונה הקדמית, ואחרי מחשבה ורגע נוסף של מבוכה, חוזר בי שוב: "ככה את עושה כעולה על רצונך." "זה אומר שאתה לא רוצה?" לוכדת את ירכיי בין ירכיה הפשוקות ונושכת את שפתי התחתונה, מוהלת את הדם ברוקה ויורקת לתוך פי הפעור.
היא משגעת אותי, אני לא יודע להבדיל בין מה שהיא רוצה לבין מה שאני רוצה.
***
הלבנה מציפה את הכרכובים בנוגה, צובעת בתערובת של אור וצל את המשעולים בלבי.
"היום הרגשתי כאילו היית אתי בכל מקום, זה היה מוזר," לוחש לתוך הנייד, "תחכי לי שאחזור?" "ברור שאחכה, תינוקי, אתה שלי."
דמעות ממלאות את עיניי כשהיא אומרת שאני שלה, כי אין מודע ממני למחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור משהו שהוא שלנו, חלק אינטגראלי ממי שאנחנו... חבר, חברה, איבר.
***
היא נוגעת בפניי בשנתי. אני מרגיש אותה, המגע שלה נשזר בחלומותיי. הוא מרגיע אותי ומגרש את סיוטיי. כשאני מתעורר בבוקר ומבין ששוב היה לי קרי לילה, אני דוחק את לקחיהם האכזריים של החיים אל נבכי הנפש הכמוסים ביותר, אוזר אומץ ומבקש: תזכרי שגם כשאני חולם או רחוק ממך, או נראה מנותק, אני חי הודות לך ולמענך.
היא מכנה אותי תינוקי וגורוני, היא רועדת בידיי כשאני נוגע בה וכשהיא נוגעת בי, היא שואלת אותי אם טוב לי עכשיו ולמחרת דורשת ממני לבחור בחלק האהוב ביותר מבין כל מה שעשינו אתמול, כדי להבטיח לעצמה שהיה לי טוב. הייתי אומר שהיא נוהגת בי משל הייתי עשוי זכוכית. אבל אין זה כך כי אנחנו שונים.
בזמן שהתאווה מוסיפה לגבר עזות מצח, והוא אינו חושש עוד מדבר, אישה החרדה לנשיותה, ותהא אהבתה עזה ככל שתהא, נתקפת בהלה כשהיא רואה את עצמה פנים אל פנים מול הכורח להתמסר בגופה – דבר שעבור נשים רבות אין משמעותו אלא מעידה אל תהום פעורה בלי דעת מה מצוי במעמקיה.
לא הצלחתי להחליט איזה שיר מבין השניים יהיה מתאים יותר, לכן אני מצרף את שניהם:
הוריי התייתמו מהוריהם טרם זכרו את עצמם. כששאלתי את אמא שלי מה מרגישים סבא וסבתא, כדי להבין איך זה למות, אמא שלי השיבה: "לבד".
למרות שהבטחתי לאמא שארוקן את כיסיי בכניסה לבית ואפטר מכדורי עץ האזדרכת שליוו את כל שנות ילדותי, הם התגלגלו מידיי, קיפצו על הגזוזטרה ונשפכו מטה אל הגינה. השקעתי את מבטי בכדורים המקפצים ואימצתי את השמיעה בצלילי הגשם המדומה, עד שבלעו את כל צלילי העולם, עד שהרגשתי סופסוף לבד.
פעם ראשונה שפגשתי במוות פנים אל פנים הייתה כאשר מצאתי חילזון מחוץ על המדרכה. מאותו יום, עם פרוץ הגשם, התרוצצתי סביב הבית ואספתי את השבלולים. את חלקם החזרתי אל המדשאה, תוך שאני מרצה להם ארוכות על הסכנות הטמונות בזחילה על הכביש, ואת חלקם הנחתי בסל על הגזוזטרה, מוגן וממולא בעלים. לשווא ניסתה אמי, שהקפידה להפריש עבורם את עלי הבצל והסלק בימים הלוהטים, להסביר לי את מערכת הרבייה של הרכיכות שלוקחת בחשבון גם את הקורבנות. עבורי כל חילזון מת היה סבא או סבתא לנכד שלא יכיר את משפחתו. עד שבבוקר גשום במיוחד, כשהכלב ואני אספנו את החלזונות, אבי החנה את רכבו בחניה, ושנינו – אחד בנביחות והשני בצרחות שמחה – רצנו לקראתו, ושמעתי את קול פיצוח השריון תחת רגלי. במשך שבוע, במהלכו אמי ניסתה להוריד את חום גופי כי הוכרזתי חולה, חיפשתי סיבות לאותו הקול. אולי קליפת ביצה, או שמא קליפת אגוז, קרוב לוודאי רגב של אדמה שהתקשה...
בחלוף שנה הכלב מת. לא חליתי כי לא רציתי להפחיד את הוריי, וכדי לא לזכור, שכחתי את שמו. בגן של הקטנים אמא של אחד מחבריי לא התעוררה בבוקר ובגן חובה אבא של אחר נפטר מהתקף לב. אספתי את כולם בזיכרון אחד וכדי שלא יהיו לבד, הרכבתי משפחה: סבא, סבתא, אמא, אבא, כלב וחילזון.
אישה עם פאה הגיעה כשחבר לספסל הלימודים נפטר ממחלה קשה. מומחית למיתות. היא דיברה על מוות של חברים, למרות שאיבדנו חבר אחד. היא דיברה על התמודדות עם אובדן של אחר, למרות שאיבדו חלק ממי שהיינו לפני. לא הקשבנו לה, שתקנו מתוך כבוד, ילד ילד אל תוך אובדנו.
בקרב בג'נין הבנתי שזה יכול היה להיות אני ובמשך שנים התנצלתי על כי נשארתי בחיים. מומחים למיתות, אלכימאים מנוסים, שקדו עלי בניסיונם להפוך מוות לחיים ולהעביר את אבן הנגף מלבי אל הכליות. הם לא צלחו, אני עדיין מתנצל אחרי כל מלחמה. עם עצמי. לבד.
***
המלחמות נושרות ממני בקשקשים חיים מתים. כמו פרפרי מונרך שנודדים לאורך חמישה דורות, כך גם אני נודד בין מלחמה למלחמה ומת ביניהן. ועם כל התעוררות, בחסד נהרתן של שעות בוקר ראשונות, מגולם באהבתה, מתעורר לחיים.
"האם את אוהבת אותי?" מתעורר משינה אלימה ומקוטעת, אוחז בכדור אזדרכת ומלטף בו את שבילי חיי שחורטים את כף ידי.
"מאוד," מנערת את קורי השינה מריסיה בגב ידה בתנועה ילדית, וקושרת בעיניי את עיניה גדושות הדאגה, "אני אוהבת אותך מאוד, תינוקי."
קניתי אייפד אחד לשני הקטנים והם לא מפסיקים לריב. "תסתדרו חבריה ביניכם, תלמדו לחלוק, תלמדו להתחשב," אני אומר. אבל הם בשלהם: צורחים ובועטים וכל אחד קובע שהוא הראשון כי אתמול השני היה האחרון. "אי אפשר ככה," אומרת אמא שלהם, "נקנה להם עוד אחד למען ישכון בבית שלום." אבל אני עומד על שלי, כי שיעורים הנלמדים בהתחלה מלווים אותנו עד הסוף. היא לא מחזיקה מעמד וכשעוזי דורש אייפד משלו, שולחת אותו אלי כדי לדרוש דין וחשבון.
"אבא! אני רוצה אייפד משלי!" הוא צועק ורוקע ברגליו.
"ואני רוצה מיליון דולר!" אני משיב ורוקע בחזרה.
הוא נותן בי מבט מהורהר וחוזר אל אחותו להמשך מלחמה על הזכויות. אני מכריז על הפסקת אש ומציע שנעביר את הפעילות החברתית מאייפד לגן שעשועים על מתקניו הרבים שיספיקו לכל הלוחמים. האינדיאנית, אדומת הפנים מרוב בכי, מתאספת במהירות חיילית משהו, אך עוזי, אדום פנים לא פחות, מתעכב כדי להחביא את האייפד מתחת לכרית. בגלל מבטה המתחנן של אשתי, אני מבליע את ההערה על מעשה לא חברי שמעקצצת על קצה הלשון, ומושיב את כולם על מקומותיהם במכונית.
שעה אחרי:
עוזי ואני עולים בדרכנו אל מתקן מעט מפחיד. עוזי מסרב להמשיך לעלות והתנגדותו מסלימה עם כל מדרגה. אני מציע לו לכרות ברית חברים: אם נעלה ולא ירצה לרדת במתקן, נחזור למטה במדרגות. עוזי מתרצה ועולה עד הכניסה למתקן, מסתכל למטה ודורש ממני למלא את חלקי בהסכם.
"תראה איזה כיף לילדים שגולשים מטה!" מנסה לעניין אותו ולסקרן.
"לא רוצה, אבא!" ממשיך עוזי בשלו, "זה מפחיד!"
"תפסיק," לוחש כמעט בתחינה, "אתה הרי גיבור..."
הוא תוקע את עיניו הכחולות בתוך עיניי ואומר בהטעמה ולאט כדי שלא רק אשמע, אלא גם אקרא את שפתיו: "אני לא רוצה להיות גיבור!"
עוזי מסובב אלי את גבו הקטן ובגו יציב וגאה יורד במדרגות. אני רץ אחריו, אוחז בידו הזעומה ומתלווה אליו.
"אתה צודק," אני אומר, "אתה יכול להיות גיבור בלי לעלות על מתקן. למשל, תוכל להיות פיזיקאי ולזכות בפרס נובל."
"פרס?" עוצר על מקומו ושוב נותן בי את עיניו הנבונות, "כמה כסף זה?"
"קצת יותר ממיליון דולר!" אני מודיע בגאווה של אב שבנו זכה בפרס נובל.
"באמת?" הוא מחייך, "אזכה בפרס ואתן לך כדי שיהיה לך מיליון שכל כך רצית, אבא."
אני כורע ברך על המדרגה ואוחז את הגוף התמציתי בקטנותו בידיי, מצמיד אותו אל שברי ההתרגשות שסודקים אותי בו-במקום, אבל לפני שמספיק להודות לו על המחשבה, הוא מוסיף: "ואז תקנה לי אייפד משלי?"
********
אנחנו ניצבים ליד המיטות של הילדים. הם עדיין חולקים חדר אחד. אני מביט בפניה השלווים ומסניף אלי את ניחוח התותים שמדיף שיערה, סופר את השנים שחלפו ונזכר בזוטא משלל הזיכרונות שמקשרים וקושרים אותנו ליחידה אחת. כמה צעירים היינו כשנולדו, כמה חכמים היינו בעיני עצמנו, כמה התנגדנו לנבואות הזעם ובאיזו גבורה התמודדנו עם כל אחת ואחת מהן.
היא מטפסת אל חזי ומצמידה את אוזנה אל מיתרי הקול שלי. "גם אנחנו זכינו בפרס נובל", אומרת, "בפרס האהבה." "ששש..." מלטף את שיערה ביד פתוחה ומסדר את הרגל שלה בין רגליי כהרגלנו, "שעוזי לא ישמע."
