מבוסס על סיפור אמיתי

יושב על הספה, ספר ביד, מוזיקה קלאסית ברקע.

איך את בראש שלי?! 

מה את עושה כאן בכלל?

את לא מבינה שנמאס לי?!

את נמצאת עם הטיפש הזה, מישהו שבכלל לא מתאים לך, מישהו שלא אוהב אותך, מישהו שהתחיל עם נשים אחרות בזמן שהוא היה איתך! מישהו שלא ידע או אי פעם יידע איך להעריך אותך!

איך אני יודע את כל זה? 

כי ביום שסיפרת לי עליו בדקתי מי זה. נראה לך הייתי נותן למישהו להתקרב אלייך אם לא הייתי יודע שהוא לא איזה רוצח משוגע?

אז למה נתתי לך להיות איתו? למה לא התערבתי?

כי זה מה שאת בחרת, ואם זה מה שעשה לך אושר אז אני בחיים לא אפריע לאושר שלך.

למה את עדיין כאן לינור (בדוי)?

בבקשה תצאי לי מהראש...

אז מה אם היינו עושים את זה קצת שונה? אז מה אם היינו מתחילים בצורה של ״רומן״ כמו ששירי (בדוי) הציעה לנו מאה פעמים?! לפחות היינו ביחד... לפחות היינו מרגישים שאנחנו במקום הנכון...

ומה אם היינו מתקדמים? אם היינו יוצאים? אם היינו ישנים כל לילה ביחד? אם היינו אוהבים כל יום? אם היינו מתחתנים?

הבטחת לי שתתרחקי ממנו... קראת לו רפש... בכית לי בטלפון שאת לא יודעת איך נתת לו לגעת בך!

מה עשית?

מה עשית איתו באילת?

את בדיוק כמוה... עכשיו אין הבדל.

הייתי נותן לך הכל... לא בגלל שאני רוצה ״לקנות״ אותך, אלא כי אני רוצה שתמיד תהיי מאושרת.

זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו? זוכרת איך עמדנו שם, מתחת לבניין שלך, גשם זלעפות בחוץ... 

כל כך רציתי לנשק אותך... כל כך רציתי לתפוס אותך ולעלות אותך לדירה, למיטה... לעשות אותך שלי.

את שמת לב שאנחנו התאהבנו בלי לשכב? את שמת לב שהאהבה שלנו מבוססת על מי ומה שאנחנו ולא על סקס?

זה לא אומר שאני לא הייתי עושה לך דברים שלא היית מדמיינת עליהם.

אני זוכר כשהייתי עם האקסית, רק רציתי לענג אותה, גם כששלטתי בה, גם אז, הכל היה העונג שלה, האושר שלה.

את לא יכולה לדמיין מה הייתי עושה לך בשביל שתדעי אקסטזות...

ועכשיו, את שם, איתו.

שירי שכנעה אותי מחר לצאת עם המתולתלת... ולמה לא? היא מצחיקה, ישירה, סקסית...

אבל היא לא את לינור.

רואה? אני משכנע את עצמי... 

הלוואי ויכולתי לומר לך שאני רוצה אותך, אוהב אותך, מאוהב בך.

אין לילה בו אני לא מבקש מאלוהים שישמור עלייך וידאג שתחייכי כל הזמן.

אפילו ביקשתי לפני החגים, לפני ששלחתי לך הודעה, שהטיפש הזה יקח אותך לחופשה...

לא האמנתי שאלוהים באמת הקשיב לי ונסעתם לאילת. אני מניח שזו הייתה אשמתי.

והיום... אני לא רוצה לבקש את זה מאלוהים, אבל אני מבקש ממנו כל יום... בבקשה, תן לי להיות איתה, גם אם זו תהיה פעם אחת.

שירי כל הזמן אמרה שאנחנו נצטער על זה... אני חושש שהיא צדקה.

מעניין מה את עושה עכשיו? איתו? לבד? עם הבת שלך?

שירי כל הזמן אומרת שהיא רצתה שנהיה ביחד כדי שיהיה לך טוב... אבל כל פעם שהיא אומרת את זה אני רק אומר לעצמי... אם אני ואת היינו ביחד... אני הייתי האדם הכי מאושר בעולם.

לומר לך שרע לי? כן... אבל אני מדמיין אותך איתו ומזכיר לעצמי ״זה מה שהיא בחרה.״

כן... אני כמעט הקאתי בכל פעם שדמיינתי אותך נוגעת בו, אבל האהבה שלי אלייך מזכירה לי שזה לא קשור אלי, זה קשור אלייך. ואם טוב לך, לינור, אני שמח בשבילך.

לפני שבוע יצאתי למרפסת, הסתכלתי לשמיים וביקשתי...

״אם אי פעם יהיה לה רע או לא טוב, תגרום לה לשלוח לי הודעה.״

כל יום שעובר בלי הודעה שלך הוא קריעה של הלב ולעומת זאת אושר מושלם.

אני נכנס לווטסאפ. את לא מחוברת...

את בטח איתו.

לילה טוב יפיפיה שלי.

 

 

 

 

 

 

 

אתמול התארגנתי לצאת מהמשרד, מתכונן ללילה נוסף של שינה ברכב, כשפתחתי את הווטסאפ, כרגיל, רק רוצה לראות שהיא מחוברת, שהיא בסדר.

ואז...

יכול להיות? שאלתי את עצמי... ״ לא... אין מצב.״

ה״סימן״ שביקשתי מאלוהים לפתע התקיים. 

אבל... לא... זה צירוף מקרים.

התקשרתי לשירי (בדוי).

״אתה רציני?!״ היא צרחה לשפורפרת. ״אתה באמת לא מבין שמשמיים מנסים בכוח להראות לכם שאתם צריכים להיות ביחד?!״

״שירי, זה צירוף מקרים. אני לא חושב שזה ׳סימן׳.״

״בוא נראה... אתה אומר לאלוהים שאם אתם אמורים להיות ביחד שיתן לך סימן ואחרי שבוע זה קורה. מעניין. צירוף מקרים.״ הציניות הייתה ברורה.

״יודעת מה, נגיד ואת צודקת, ואלוהים גרם לה לעשות את מה שעשתה (הסימן), מה אני אמור לעשות?״

שירי לא ענתה. האמת, לא נראה לי שיש תשובה לשאלה כזו.

להתקשר? ברור שלא... היא איתו.

לשלוח הודעה? היא לא הגיבה בכלל להודעה האחרונה ששלחתי לה.

 

ישבתי ברכב, מחובר לווטסאפ, היא מחוברת. הבניין בו היא נמצאת, מולי. אני מסתכל לכיוון הכניסה. הוא בטח שם.

לקחתי נשימה עמוקה והרשיתי לעצמי לעצום עיניים, מנסה לחשוב מה אני אמור לומר לה אם תהיה אזעקה ואני ארוץ למעלה לדירה שלה. 

״במקרה הייתי באזור...״

לא... 

 

התחלתי לחזור לשגרה, ביליתי היום את רוב היום במשרד, כולם כבר הבינו שחזרתי... ועכשיו, אני בדירה, חושב עליה, על כך שהייתי רוצה להיות איתה ועם הבת שלה, להיות בטוח שהן בטוחות... לחבק את לינור (בדוי) חזק אחרי שהבת שלה נרדמת.

להירדם איתה...

להיות קרוב בשביל להיות בטוח.

 

כל יום אני מתחיל לכתוב לה הודעות... כל פעם הודעה אחרת... אבל אני אף פעם לא שולח.

אני מתחבר לווטסאפ. היא לא מחוברת ואני לא רואה מתי היא הייתה מחוברת לאחרונה... היא מחקה אותי.

אבל זה בסדר, היא מאושרת... אז גם אני...

 

 

 

״תגיד לי שאתה לא שם.״ היא דרשה.

שתקתי.

״לא הספיק לך אתמול בלילה?! גם היום?!״

״אין מקלט בבניין שלה.״ ניסיתי לתרץ.

״אז מה?!״ היא צרחה. ״שהעקום שהיא בחרה ישמור עליה! למה אתה צריך לישון במכונית כל הלילה?!״

מכירים את הרגעים בהם אתם חוששים שאתם טועים והצד השני צודק? באמת לא מבין מה אני עושה כאן. היא נסעה איתו לאילת... רוב הסיכויים שהוא בפנים עכשיו בזמן שאני כאן בחוץ.

״לא מגיע לה מישהו כמוך.״ היא ניסתה לשכנע.

שנינו שתקנו כמה שניות לפני שהיא החליטה להפיל את זה עלי.

״לא רציתי לספר לך, אבל שלחתי לה משהו לפני כמה שבועות.״

הרגשתי את הדם עולה לי לראש.

״ביקשתי ממנה לשלוח לך הודעה או להתקשר, רק בשביל שתוכל להמשיך הלאה.״

״אתה מה?!״ הייתי קרוב לצרחה.

״אתה גססת לי מול העיניים בזמן שהיא בילתה. מה ציפית שאני אישה?״

״ומה היא אמרה?״ שאלתי.

״היא אפילו לא הגיבה. מבין מה בחרת? מבין במי התאהבת? לא עניינת אותה אפילו בשביל תגובה.״

לא הגבתי.

״אני יודעת שאתה אוהב אותה.״

חייכתי.

״ואני יודע שגם את אוהבת אותה.״

״אני לא,״ היא מיד אמרה. ״אבל משפחה לא בוחרים, והיא משפחה.״

 

 

״חלון פתוח״ (בדוי) זו מילת ההקפצה שלנו. צמד מילים שגורמים לנו להתלבש ולהתארגן על הגעה לנקודת איסוף.

בשניה שקיבלתי את השיחה היום בבוקר ושמעתי את צמד המילים הללו הבנתי שיש בעיות. רקטות על אזור המרכז, כמובן.

לינור (בדוי)...

זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. חיפשתי את השם שלה בנייד ועמדתי ללחוץ על סמן הירוק כשעצרתי את עצמי.

היא לא ענתה לי להודעה של חג שמח, אז לשיחה?

התקשרתי לשירי (בדוי) כשהיד שלי רועדת.

״אין לה ממ״ד שירי ואין להם מקלט בבניין שלהן.״

שירי אפילו לא שאלה על מי אני מדבר, היא כבר ידעה.

״אתה רוצה שאני אסע לשם? לקחת אותן אלי?״

״שירי...״ הרגשתי את התסכול מתחיל להצטבר. ״בואי נברר איפה הן ובואי נברר אם הן צריכות מקום מוגן.״

לא הייתי צריך לחזור על זה פעם שניה. שירי ניתקה ואחרי שתי דקות רוני (בדוי) התקשר אלי וניסה להרגיע אותי.

״אח שלי, אני מתכתב איתה. תהיה רגוע רונית (בדוי) כבר בדרך אליה ושירי מתארגנת לצאת לכיוון שלה גם כן.״

האמת, גם אני התחלתי להתארגן בשביל לצאת לכיוון הדירה שלה, אבל נשארתי שקט.

תוך כמה דקות רונית התקשרה אלי ועדכנה שהיא מחוץ לבניין שלה ברכב ושאם יקרה משהו היא תוכל להגיב במהירות.

בחיים לא עברתי יום כזה, בו נכנסתי לווטסאפ כל שתי דקות ובדקתי אם היא מחוברת רק בשביל להיות בטוח. לאחר ורונית עדכנה שלינור והבת שלה יצאו מהבית והן מוגנות, נשמתי לרווחה.

רוני, לעומת זאת, לא קיבל את הידיעה ולכן מתברר ששלח לה הודעות כל היום עד שקיבל תשובה ממנה שהיא הלכה לעבודה.

 

במהלך היום הגיעה ידיעה שילדה נפגעה מחרדה במרכז הארץ. אני לא יכול לתאר עד כמה פחדתי באותה שניה. 

 

שירי כתבה לי: ״אלוהים יודע מתי לעשות קצת בלגן בשביל לומר לאנשים מה הם לא עושים כמו שצריך.״

אני: ״ מה?״

שירי: ״עכשיו אתה יודע עד כמה היא חשובה לך כי אם התגובה שלך הבוקר לא הספיקה אז אני כבר לא יודעת מה כן יספיק.״

אני: ״שירי, זו לא פעם ראשונה...״

שירי: ״זו פעם ראשונה שאתה מרגיש רחוק ואני יודעת את זה.״

אני עדיין מתחבר כל כמה דקות לראות שהיא בסדר, למרות שלא היו רקטות על אזור המרכז מהבוקר.

 

יום מחורבן...

 

״שירי (בדוי) כאן.״ המזכירה שלי הכריזה דרך הטלפון.

״אני לא יכול כרגע, אני בשיחה.״ עניתי כשאני מקווה להינצל מביקור פתע.

לא עברו חמש שניות ושירי עמדה בדלת של החדר שלי. האישה הזו לא יודעת מתי לוותר.

״אז באמת חזרת לעבודה?״ היא שאלה כשהיא נכנסת וזורקת את עצמה על הספה.

״מנסה...״ עניתי בציניות.

״שמעתי שהפגישה אתמול הייתה ׳צוננת׳.״

״היא הייתה בסדר גמור. לא שזה עניינך.״

״ולינור (בדוי)? יצאה לך מהמערכת?״

ידעתי...

״כן.״ עניתי. ״שירי, היא איתו. היא נסעה איתו לאילת. הילדים שלהם התחברו. זהו.״

שירי הסתכלה עלי.

״תגיד לי, אחרי הכלבה (הכינוי ששירי נתנה לאקסית), היית עם מישהי?״

הרמתי ידיים וכמעט התחלתי לצחוק.

״זהו... נדפקת?״ שאלתי.

״היית עם שתי נשים. זוכר? או להזכיר לך?״

ידעתי לאן היא הולכת עם זה.

״אתה ניסית לשכוח את הכלבה. ניסית להמשיך הלאה. אבל עד שלינור הגיעה, לא הצלחת בכלל. זוכר?״

״מה הקשר שירי?״ אמרתי בייאוש.

״חשבת אולי היא ניסתה לעבור הלאה?״

״שירי! הבחורה אמרה לי שהיא לא יודעת איך היא נתנה לו לגעת בה! היא נשבעה שהיא לא תיתן לו להתקרב אליה או לבת שלה! היא אמרה עשרות פעמים שהוא מגעיל אותה! קראה לו רפש! יש לי הודעות בנייד שהיא נגעלת מעצמה שהיא הייתה איתו!״

״אז?״

״מה אז?!״ צרחתי. ״היא נסעה איתו לאילת! מזכיר לך מישהי אחרת?!״

שירי הסטה מבטה לכיוון השני. היא ידעה שאני צודק. כל הזמן הייתי משווה בין האקסית לבין לינור, וכל הזמן שירי (ולינור) הייתה אומרת שאולי יש קצת דמיון אבל הן לא דומות כלל. שירי הייתה אומרת שלינור ״בחיים לא תנהג כמו הכלבה״.

ולינור... לינור כל הזמן הייתה אומרת שהיא שונאת את האקסית על מה שהיא עשתה לי.

והנה... עשתה את אותו הדבר.

״שירי, היא איתו. שיחה מיותרת.״

״ואם היא לא איתו?״ היא התעקשה.

״שיחה מיותרת שירי.״

פתחתי את הווטסאפ מבלי ששירי תראה. היא מחוברת.

אני כבר כמה ימים מתחיל לכתוב לה הודעה... וכל פעם מוחק.

עוד פעם מוצא את עצמי מנהל משא ומתן עם אלוהים.

אם אנחנו אמורים להיות ביחד אז שהיא תחליף את התמונה הווטסאפ לתמונה שהייתה לה. אם אנחנו אמורים להיות ביחד אז שהיא תשלח הודעה בטעות. אם אנחנו אמורים להיות ביחד אז שהבת שלה תעלה תמונה שלהן יחד.

״חוץ מזה,״ אני מסתכל על שירי. ״את בעצמך אמרת שאת לא רוצה יותר שאני והיא נהיה בקשר.״

שירי קמה מהספה והסתכלה עלי.

״היא אוהבת אותך. ואם היא תפנה אלי בעתיד מאמי שלי,״ היא ידעה שאני שונא את המילה ״מאמי״. ״אז אני  מבטיחה לך שאני לא זורקת על הדרישות שלך לא להיות איתה בקשר.״ 

האיום הזה היה אמיתי. ראיתי את זה בעיניים של שירי. היא תמיד אמרה שהיא רוצה את לינור כחברה אמיתית, אז זה לא היה אמור להפתיע אותי.

״ומאמי, אם לא קלטת במשך כל השנים האלה, אני לא מעודדת אתכם להיות בקשר בשבילך. אני מעודדת את הקשר בניכם בשבילה.״

היא התקרב אלי, נישקה אותי על הלחי ויצאה.

הסתובבתי לחלון ובהיתי על העיר מתחתיי. שלושה רחובות ממני... זה המרחק ביני לבינה.

״אלוהים... תן לי איזה סימן קטנטן...״ התחננתי

 

 

המארחת הושיבה אותנו בשולחן הכי קרוב לחוף. הריח של אויר הים הציף את המקום.

היא התיישבה מולי עם חיוך ענקי.

"ידעתי שתתקשר." היא אמרה כשהיא פותחת את התפריט.

חייכתי.

"שכחתי שאת רואה את העתיד."

היא צחקה.

הזמנתי לנו משהו לשתות והסתכלתי עליה. היא באמת נראית טוב, הודיתי, אבל הייתי נותן הכל שלינור (בדוי) תהיה זו שיושבת על הכיסא מולי.

"אתה עדיין חושב עליה."

חייכתי.

"אני מצטער..."

היא התכופפה לכיווני ולחשה "אתה תמשיך לחשוב עליה גם אם אני אתברר כזיון הכי טוב שהיה לך?"

בלעתי את הרוק וניסיתי לחשוב מה אני עונה על זה. מה באמת אני אמור לענות על דבר כזה? 

"כן..." לבסוף עניתי.

היא חייכה ונשענה לאחור.

"אז שירי (בדוי) לא שיקרה." היא אמרה.

"מה? בקשר למה?"

"שירי סיפרה לי שלא היית מוכן לגעת באף בחורה מהיום שפגשת את הבחורה הזו בראש שלך."

שתקתי.

"אז עשר שנים אתה לא זיינת? אני לא מאמינה לזה."

צחקתי. 

"תגיד את האמת. אל תדאג, לא מספרת לשירי, מבטיחה."

התכופפתי קדימה וסימנתי לה שתתקרב.

"מהיום שפגשתי אותה... עד היום... לא שכבתי עם אף אישה."

"עד היום?" היא חייכה. "היום אתה מתכוון לשנות את זה?"

איך מסבירים למישהו שאתה לא יכול לחשוב על עצמך במצב אינטימי עם מישהי אחרת למרות שאותה אחת שאתה רוצה נמצאת כרגע עם גבר אחר?

למה אני באמת נאמן למישהי שכרגע נמצאת בטח איתו בשניות האלה.

פתחתי את הנייד. הבת שלה העלתה תמונה. העיניים שלי נתקעות עליה. הילדה הזו אולי לא דומה לי.. אבל היא אותו אופי. אותו רצון אובססיבי לניצחון, להצלחה... כאילו היא הבת שלי.

סגרתי את הנייד.

"הכל בסדר?" היא שאלה.

"כן..."

"אני רוצה לשאול אותך משהו. אם היא עכשיו שולחת לך הודעה של 'מה נשמע'... מה אתה עושה?"

חייכתי ובו זמנית נתקעתי. מה באמת אני יכול לעשות? מצד אחד... אילת. מצד שני...

נזכרתי בחודשיים בהם חיפשתי לה טבעת אירוסין. שירי התלהבה כל כך וחברה קרובה אחרת הייתה בטוחה שהתחלקתי על הראש. איך אני קונה טבעת למישהי שאפילו לא שכבתי איתה.

בסוף הגעתי לחנות תכשיטים מוכרת מחוץ לישראל ומצאתי את הטבעת המושלמת. הבאתי חבר שמתעסק עם יהלומים על מנת שיבדוק את היהלומים שהם הביאו.

שיגעתי כל אישה בחנות בשביל לקבל חוות דעת. כל אישה שהייתה שם, צעירה, מבוגרת... "היית אוהבת טבעת כזו?".

כל הטיסה חזרה לישראל הצצתי לתוך הקופסה אולי 50 פעמים. היא תאהב את זה...

הבוקר לפני שיצאתי למשרד פתחתי את הטבעת והבטתי עליה...

אלוהים, תן לי סימן... אם זו האישה שאני אמור להיות איתה, תן לי סימן. מכירים את העסקאות האלה שאתם עושים עם אלוהים? "אם הבת שלה מעלה תמונה שלהן ביחד אז אני אמור להתחתן איתה." או "אם היא תחליף תמונה בווטסאפ רז אני יודע שאני חייב ליצור איתה קשר"

אני לא מאמין שאני אפילו כותב את זה... 

איך הסתיימה הפגישה אתמול אתם שואלים? כמו זוג ידידים טובים. החזרתי אותה הביתה... וחזרתי לבד הביתה.

כבר כמעט עשר שנים כל בוקר שלי מתחיל עם מחשבה עליה... היא בסדר? היא מרגישה טוב? אולי היא צריכה עזרה...

ואחרי שאני משכנע את עצמי שהכל בסדר, מתחילים הגעגועים, המחשבות, המשאלות. להתחיל בוקר איתה צריך להיות הרגע הכי מושלם של היום. לראות את השיער הפרוע שלה על הכרית, את הפנים המושלמות שלה עם מבט של ״עוד חצי שעה...״ 

ואז אני מדמיין את הרגע הזה שאני מעיר אותה בעדינות... ליטופי שיער עדינים, נשיקה עדינה במצח, ואם יש זמן...

לאחר מכן אני מדמיין את הרגע הזה בו אנחנו במטבח, יושבים ושותים את הקפה, חדשות על המסך לפנינו, הבת שלה לוקחת משהו לאכול ובורחת לסלון (זה לא ״קול״ לשבת עם המבוגרים).

 

״בוקר, מה אתה עושה כאן?״ נטע (בדוי) שואלת כשאני נכנסתי הבוקר למשרד.

״סיימתי את החופשה.״ אני מחייך וצועד לכיוון החדר שלי.

נטע מרימה גבה ומתחילה לעקוב אחרי.

״יש לך עוד 8 חודשים...״ היא אומרת כשיורה סקפטיות כלפי ההצהרה האחרונה שלי.

אני נכנס לחדר, מוריד את הבלייזר ומסתובב אליה.

נטע הייתה המזכירה הראשית במשרד שלי כבר שנים. אנחנו מכירים עוד מהעבר והיא אחת החברות הטובות של שירי (בדוי), לכן ברור שהיא יודעת על לינור (בדוי).

״אני לא יכול יותר נטע.״ אני מתפרק לבסוף. ״היא בראש שלי כבר שנים, יושבת שם, שולטת בי מרחוק בזמן שהיא נמצאת עם מישהו אחר. אני חייב את זה... אני חייב את העבודה בשביל לא לחשוב עליה.״

״היא באמת שווה לפספס שנה שלמה של חופש?״

״היא הייתה הסיבה לחופש! לקחתי את החופש הזה בשביל להיות איתה! היינו אמורים להיות עכשיו בשוויץ או באוסטריה! לטייל, לנוח, להיות ביחד!״

נטע הסתובבה ובדקה אם מישהו שמע את ההתפרצות הקצרה הזו.

״את יודעת איך מתחיל כל בוקר אצלי? אני בודק אם הבת שלה העלתה תמונה שלהן ביחד. חמש שניות לאחר מכן אני מודה לאלוהים שהיא לא העלתה תמונה כזו כי כל תמונה כזו של שתיהן רק תגרום לי להשבר מבפנים ולהתקשר אליה...״

נטע רצתה להגיב אבל...

״ואז, אני פותח את הווטסאפ. כל חצי שעה שעה אני בודק אם היא מחוברת. רק בשביל להיות בטוח שהיא בחיים, שהיא בסדר. ואם היא מחוברת, אני מסתכל על המסך כמו טיפש, כאילו מאמין שהיא תכתוב משהו. ולפעמים... כשאני מרגיש שאני לא מסוגל יותר, אני מתחיל לכתוב לה משהו. אבל אני בחיים שלא שולח.״

״למה?״

״כי אני לא רוצה שהיא תשנא אותי. אני מכבד אותה. אני....״

לקחתי נשימה עמוקה.

נטע החלה ללכת לכיוון השולחן שלי, פתחה את המגירה השניה והוציאה תמונה ממוסגרת של לינור ושל הבת שלה ביחד. שירי שלחה לי את התמונה הזו לפני שנים.

נטע הניחה את התמונה על השולחן ואמרה. זו המשפחה שהיית רוצה. אנחנו המשפחה האמיתית שלך. אני, שירי (עוד מספר שמות). ואנחנו אומרים לך תמשיך הלאה למרות שכולנו יודעים שאתה אוהב אותה. 

״אני שמחה שחזרת לעבודה.״ היא זרקה לעברי ויצאה מהחדר.

כמו מהופנט... נכנסתי לווטסאפ ובדקתי אם היא מחוברת. היא לא... הסתכלתי על התמונה שלה ולחשתי: ״בוקר טוב נסיכה שלי.״

 

 

ארוחת ערב אצלי בדירה.משפחה, חברים...

כולם יושבים מסביב לשולחן, צוחקים, נהנים. רונה (בדוי) מסתכלת עלי מהצד השני של השולחן. 

אני ורונה מכירים כבר יותר מ20 שנים. היא בעלת חנות בגדים, מישהי שבחיים לא הייתי אמור להתחבר אליה, אבל היא אחד האנשים היחידים שאני יודע שהם טובים. מסוג האנשים שחושבים קודם על אחרים מאשר על עצמם.

הפכנו להיות ידידים הכי קרובים שיש, אפילו ברמה של שירי (בדוי).

המבט החודר שלה הבהיר שעד סוף הערב תהיה כאן שיחה בה אצטרך להסביר למה אני יושב שם עם מבט של אחד שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט.

כשנכנסו לחדר העבודה שלי בזמן שכולם נשארו בסלון, היא נעלה את הדלת מאחוריה, התיישבה על ספת העור וסידרה את השמלה שלה.

היא הסתכלה עלי ושתקה.

"מה?" שאלתי.

"אתה הולך לספר לי או שאתה רוצה שאני אנחש?"

האמת, רציתי לספר למישהו שלא מכיר את הסיפור. מישהו שייתן לי חוות דעת אמיתית על מה שקורה. מישהו ניטרלי.

"תפתחי את האינסטגרם שלך." אמרתי לה והתיישבתי לידה.

היא הרימה את הנייד ופתחה את האינסטגרם.

היא עקבה אחרי לינור (בדוי) ואחרי הבת שלה. היא אפילו לא ידעה מי הן.

"זו לינור..." הצבעתי לה על תמונה ישנה. האינסטגרם של לינור לא היה פעיל כבר שנים. היא כנראה עזבה אותו. 

"מה?" היא לא הבינה.

"זו האישה שסיפרתי לך עליה."

רונה הסתכלה עליה ואז עלי. הסברתי לה מה התאחש במהלך השנה האחרונה. סיפרתי לה על החופש שלקחתי בשביל להיות איתה ואת התכנית שהייתה לי על מנת שנהיה ביחד.

"אתה יודע מה הסיפור שלך איתה מזכיר לי?" היא אמרה לפתע. "את הסרט 'אישה יפה'... אתה זוכר? הוא איש עסקים עשיר שלא חי רק עובד כל הזמן. נוסע במטוסים פרטיים, נוהג על רכבים של יוקרה... והיא מסכנה, פשוטה, אבל אחת שיודעת להנות מהחיים."

"איך זה אני והיא?"

"תעשה לי טובה..." היא אמרה כשהיא קמה מהספה ונעמדה מולי.

"אתה זוכר איך הסרט הסתיים?" היא שאלה.

"לא..."

"הם היו ביחד..." היא השלימה ויצאה.

דפקתי בדלת.

מה אני עושה כאן? למה באתי? אני מילא לא אוכל לעשות כלום איתה...

היא פתחה את הדלת, גופיה שחורה צמודה, בלי חזיה, מכנס טרנינג משוחרר.

"היי, כנס, אני עדיין מבשלת. הקדמת."

היא אמרה תוך כדי שהיא חוזרת לכיוון המטבח.

נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי.

"הבאתי יין..."

"מה?" היא צעקה מהמטבח.

"הבאתי יין!"

היא יצאה מהמטבח וניגשה אלי עם כפית עץ.

"תטעם..." היא אמרה ודחפה לי את הכפית לפה.

האמת... לא יודע מה זה היה, אבל טעים.

"לא רע..." אמרתי והסתכלתי לתוך העיניים החומות האלה שבהו בי חזרה במבט חודרני.

"אנחנו לבד?" שאלתי כשאני מסתכל סביבי.

"כן..." היא הסתובב וחזרה למטבח. "הבן שלי אצל אמא שלי הלילה." היא לפתע יצאה מהמטבח, ניגשה אלי, שילבה את הזרועות שלה סביב הצוואר שלי והתקרבה לנשיקה שרוב הסיכויים... הייתה יכולה להיות חושנית...

היא לא חשבה שאעצור אותה ואבקש שהיא תפסיק. לינור (בדוי) קפצה לי לראש. מה היא הייתה חושבת אם היא הייתה רואה אותי. מה היא הייתה חושבת אם היא הייתה רואה אותי מנשק מישהי אחרת.

אני לא יכול.....

השעה 2:24 ואני בדירה, יושב, מדמיין אותה...

פותח רשת חברתית ובודק אם הבת שלה העלתה עוד תמונה...

מה לא הייתי נותן בשביל לראות תמונה שלה עם הבת שלה... מה לא הייתי נותן בשביל לראות את שתיהן ביחד, לדמיין אותנו כמשפחה...

לוקח ספר, מנסה לקרוא.לא מצליח לעבור עמוד. כך זה כבר יוצר מחצי שנה שאני לא מצליח להתרכז בגלל המחשבות עליה.

אני מניח ששירי צדקה... אני באמת חייב להמשיך הלאה.

 

 

"אתה הולך להשאר בחוץ כל הלילה?" שירי (בדוי) שאלה בזמן ובהיתי במסך הנייד שלי, מבחין בתמונה שהבת שלה העלתה לרשת חברתית...

הסתובבתי.

"לא... אני בדיוק עומד לחזור, למה?"

שירי לקחה שני צעדים קדימה והצליחה להבחין בתמונה שהבת שלה העלתה.

"אתה הבאת לה את המתנה בסוף?" היא שאלה כשהיא הבינה את אשר בתמונה.

"לא..." עניתי. "לינור (בדוי) כנראה קנתה לה."

לפעמים אני חושב ששירי היא הבן אדם היחיד שיכול לדעת מה עובר לי בראש רק מלהסתכל עלי. היא שלחה את יד ימין וליטפה אותי. עצרתי אותה. אני לא ילד קטן ואני לא צריך רחמים.

"אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא שאלה את הברור. "אבל אני גם אוהבת אותה, ואני חושבת שלמרות הנסיעה לאילת, היא עדיין אוהבת אותך. זוכר את ורד (בדוי) (האקסית)? כשהיא חזרה מאילת עם האקס שלה היא התקשרה אליך אחרי חודש, מה שהוביל לקשר של חמש שנים."

התחלתי לצחוק.

"אז לפי מה שאת אומרת... זה טוב שבחורה שאוהבת גבר אחד תלך עם גבר אחר בשביל להבין שהיא אוהבת את הגבר שהיא אהבה כבר שנים?"

"לא." שירי נהייתה רצינית. "אני אומרת את מה שאמרתי לך לפני יומיים. אני לא יכולה לאהוב גם אותך וגם אותה ולקחת צדדים מאמי."

תמיד שנאתי את המילה "מאמי".

שירי המשיכה, "אמרתי לך, לינור היא אחות מבחינתי."

"אני יודע... היא ידעה הכל עלי בגללך."

"מאמי, אל תנסה עכשיו להוציא אותי לא בסדר. אני ניתקתי איתה קשר בגלל שאתה ביקשת! היא חשובה לי בדיוק כמו שאתה חשוב לי! ועדיין עשיתי את מה שביקשת! אבל זה לא אומר שאני חושבת שהיא כמו הכלבה שהיית איתה! לינור אדם מיוחד, רגיש, פגיע, חזק וטוב."

הסתכלתי לתוך עינייה של שירי. היא צדקה.לינור באמת הייתה מיוחדת, ואני באמת הייתי זה שביקש משירי לנתק קשר. אני זוכר ששירי התעקשה שהן כבר חברות ללא קשר אלי והתגובה שלי הייתה עיקשת. למה? לא רציתי ששירי תגלה ללינור דברים אינטימים עלי... למרות שאני יודע וחושד שהיא כבר סיפרה לה כמעט חצי מכל החיים שלי.

 

"בוא נחזור פנימה." שירי אמרה ותפסה לי את היד.

"שירי..."

שירי הסתכלה עלי, חשבה ואמרה, "אני יודעת מאמי, אתה עובר את מה שעברת אז. אני יודעת. אבל אתה עברת את זה בעבר ואתה תעבור את זה גם עכשיו. זה שונה הפעם מאמי, אתה חזק, אתה אישיות. תראה מה נהיה מהאקסית, החיים שלה על הפנים. אתה יכול לדמיין איך החיים שלה היו נראים אם הייתם נשארים יחד?"

שירי התקרבה אלי ונעמדה ממש מולי.

"לפני שפגשת את לינור, האמנת שאין ולא תהיה אישה אחרת מהאקסית. ואז..."

"ואז לינור הגיעה לעבודה." השלמתי.

"מאמי, אני זוכרת את השיחה שעשית לי ביום שראית אותה פעם ראשונה. זה היה ביום חמישי או שישי."

"שישי."

"ואתה התחלת את השיחה בזה שהגיעה מישהי חדשה לעבודה. אמרת שהיא הייתה לבושה ממש מוזר ושהיא גרושה, ואין לך מושג למה אבל הרגשת כאילו אתם מחוברים. זוכר?"

האמת, בקושי זכרתי את השיחה. זכרתי שהתקשרתי לשירי ושסיפרתי על לינור... שהיא ממש לא הסגנון שלי אבל היא גרמה לי לרצות לשבת איתה יום שלם...

"מאמי," שירי הסתכלה יש לתוך עיניי. "דברים קורים. לינור חשובה לי מאמי, בדיוק כמו שאתה חשוב לי, ואני עדיין אומרת לך תמשיך. ומאמי, אני חושבת שאתם צריכים להיות ביחד. הייתי נותנת הכל בשביל לראות אתכם כזוג נשוי. והייתי נותנת הכל בשביל לראות את הילד שלכם."

 

תוך שתי דקות כבר חזרנו למסיבה.

חיפשתי את המתולתלת שרוני הצביע עליה מקודם. תוך דקה מצאתי אותה.

בת 30+, שיער שחור, שימלה שחורה צמודה שהבליטה את כל הדברים הנכונים. חזה סיליקון ניחשתי. היא ישבה על ספה זוגית עם רונית (בדוי) חברה טובה שאיבדה את בעלה לפני כמה שנים.

ניגשתי אליהן, התנצלתי על ההפרעה והצגתי את עצמי בפני המתולתלת.

"נעים מאוד, ליטל (בדוי)." היא צחקה מהדרך בה ניגשתי. 

רונית כמה מהספה והתעקשה שחייבת לשתות משהו אז שאשב במקומה.

ליטל חייכה, הבינה מהר מה קורה.

"אז אתה היהלום של כולם כאן?" היא התחילהאת השיחה.

"סליחה?"

"כולם שרופים עליך כאילו אתה האח הגדול שלהם."

צחקתי.

"לא... כולנו ככה... חברים טובים."

"הלוואי עלי חברים כאלה." היא גלגלה עיניים.

"עם מי את? היום? כאילו כאן...?" מה אני עושה?

"באתי עם יגאל (בדוי), בעלה של שירי. אנחנו ידידים טובים והוא הציע ערב כזה שאשתחרר מהעבודה, מהילד."

"ילד?" הופתעתי. היא לא נראתה אמא.

"כן... יש לי בן בן 8."

"לא נראית אמא." איזה משפט מטומטם.

"תודה, נראה לי." היא ענתה כשהיא צוחקת מהטמטום של המשפט הקודם.

"מה איתך? סיפרו לי שאתה נשוי אבל לטעמי נוחות. מה הסיפור?"

הסתובבתי לכיוון רונית.

"משהו כזה." ניסיתי לסיים את החקירה.

"אתה לא חייב לגלות לי הכל." היא חייכה חיוך ענק. "אני מילא אגלה הכל עליך..."

"מה את אומרת...?" צחקתי.

"בואי איתי."

היא קמה מהספה והתחילה ללכת לכיוון המרפסת. קמתי אחריה.

במרפסת עמדו רק שני זוגות, והרעש של המסיבה היה עמום לחלוטין.

היא ניגשה לפינת המרפסת.

"בוא." היא הורתה לי כשהיא שולחת את ידה, מצפה לידי.

הרמתי את היד והנחתי על היד שלה.

"תעצום עיניים."

הסתכלתי מסביב. מה זו הבדיחה הזו?

עצמתי את עיניי.

"תנשום עמוק..." היא הורתה.

כף היד שלה צמודה לשלי.

"אתה שני אנשים שונים... הראשון הוא אחד כזה שחי מעל כולם, מסודר, יציב, יש לו הכל והוא רגיל לטוב ביותר. זה בן אדם של הגיון שמתעלם מהפיתויים. השני הוא אחד כזה שפועל על רגש אחד כזה שמאמין שחיים פעת אחת וחייבים לנצל כל רגע ושניה."

ביג דיל, אמרתי לעצמי... כולם כך.

"אנשים סומכים עליך... הרבה אנשים. לא רק החברים הקרובים. כולם יודעים מי אתה ובגלל זה הם מפקידים את האמון הזה בך."

אני חייב למצוא לעצמי חיים, אני אומר לעצמי.

"שירי... אני רואה את שירי."

פתחתי את העיניים. העיניים שלה היו עצומות, איזה רואה...

"אתה ממש האבא החורג של שירי. אני רואה את החתונה של שירי ויגאל... אתה היית שם. כמו אבא שלה."

שטויות, אני אומר לעצמי. יגאל בטח סיפר לה שאני עזרתי בכמה חלקים מהחתונה.

"אני רואה שפגעו בך. חזק. אבל אתה מצאת אהבה בכל זאת. מישהי אחרת... אתה חושב שהיא בגדה בך... אתה חושב שהיא עם מישהו אחר."

הסתובבתי לחפש את שירי או יגאל. אם עושים לי עכשיו תרגיל... חבל להם על הזמן.

"היא חושבת עליך, אותה אחת שאתה אוהב. אבל היא נפגעה ממך."

נו באמת...

"אתה רוצה להמשיך הלאה, להכיר מישהי, להתחתן, להביא ילדים... אבל אתה מרגיש מחויב לאותה אחת."

טוב... זה כבר מתחיל להיות מוזר.

"אתה חושב שאני סקסית." היא פתחה את עינייה וחייכה עוד פעם חיוך ענק.

"אני באמת סקסית." היא צחקקה.

האמת, גם אני צחקתי.

"יש לך רכב?" היא שאלה משום מקום.

"אה, את זה לא ראית?"

צחקנו.

הלילה הסתיים בשעה 3 לפנות בוקר. טיילנו בטיילת תל אביב, דיברנו, צחקנו, אבל שנינו הבנו שאני לא מסוגל עדיין להמשיך.