לפני 5 שנים. 3 בדצמבר 2018 בשעה 20:13
(נכתב ביחד עם...)
מכירים את המפגשים ה"חברתיים" האלה שמתקיימים בדיוק ביום או בשבוע או בחודש שאתם רוצים להיות לבד?
אבל תמיד יהיה את הידיד או הידידה שיחליטו שהם לא משאירים אתכם לבד ושהם יביאו אתכם למפגש בין אם תרצו או לא...
מהבוקר שירי החליטה לשגע אותי שאני מגיע איתה למפגש אתמול בערב.
"אתה לא תחיה ככה, שמעת?" היא אמרה בכעס/דאגה.
שירי (שם בדוי) ואני ידידים מגיל 18, ומאז היא התנהגה כאילו היא אימצה אותי. אל תבינו לא נכון, תמיד אהבתי את החברות שלנו, אבל לפעמים... היא עברה את ההגיון ופלשה לתחום השגעון.
"אתה זה שמפחד להיות איתה, אז צא מזה! אתם תתעוררו עוד כמה שנים ותבינו איזו טעות עשיתם, אבל עד אז אתה לא תישב לי במשרד עד שתיים בלילה כל יום! אתה תחיה קצת, הבנת?"
"שירי, אני חי."
"לזה אתה קורא חיים?" היא העיפה מבט מסביב למשרד עם פרצוף משועמם. "חבל על הזמן..." היא החזירה את המבט המאשים אלי. "זה מה שמלמדים אתכם בבית ספר למשפטים? להיות חסרי חיים... או אומץ עם נשים?"
האמת... רציתי לצרוח עליה שכל מה שקרה או קורה זה באשמתה, אך ידעתי שהיא תעלב. היא באמת ניסתה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית שאני צריך לפתח את הקשר עם לירון (שם בדוי) ולזנוח את כל השאר, ולרגע קצר, זה כמעט קרה. כמעט ביטלתי את החתונה, כמעט הגעתי לדירה שלה עם טבעת... אבל כשהתקשרתי... היא כבר הייתה איתו.
"אני אפגוש אותך שם..." נכנעתי.
"לא... אני מגיעה לאסוף אותך מכאן בשעה שמונה." היא חייכה, הרימה את תיק היד שלה מהכסא והסתובבה לכיוון הדלת.
"שירי, אני אגיע לשם לבד..."
"בשעה שמונה!" היא צעקה כשהיא נעלמה לכיוון המסדרון.
ברבע לשמונה שירי כבר התקשרה לדווח שהיא מחכה למטה.
התארגנתי מהר ובלית ברירה... יצאתי מהמשרד.
הגענו לדירה של שירן (בדוי) תוך רבע שעה ותוך עשר דקות המקום היה דחוס. זה לא מפגש חברים, חשבתי לעצמי... זו מסיבה.
כל הערב ישבתי על ספת היחיד, מבט של אדם סובל... עד ש...
(גליה)
עברו שבועיים מאז שנפרדתי מהאפס המאופס הזה שכל שניה איתו הייתה כמו הזיה אחת ארוכה.
אני ידעתי שאני לא רוצה אותו בחיים שלי אבל ידעתי שהחורף מתקרב ולא רציתי להעביר את הימים הגשומים האלה בלי מישהו להתרכבל איתו.
אחרי חודש התעוררתי בוקר אחד, הרחתי את הריח שלו עלי, ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה לעצמי. הוא דוחה אותי.
באותו יום כבר החלטתי להתחיל מריבה שהובילה לפרידה.
החלטתי שאני אמצא מישהו. מישהו שיגרום לי להרגיש שונה.
אני כבר שונה. אני 1.70, מתולתלת, חטובה, אוהבת להפגין ולהראות את מה שיש לי, אבל מצד שני מאופקת ושמרנית.
גברים שונאים את זה והם יכולים לקפוץ לי, כי כשהדלת נסגרת והבגדים על הרצפה, הם מקבלים את הסקס הכי טוב שהיה להם.
אז זה התקציר שהביא אותי לערב הזה אתמול.
זה היה נראה כמו כנס מחזור וכולם שם היו חברים מהצבא למרות שכולם היו בגילאים שונים.
כמעט כולם היו נשואים שם ומכל הערב הזה של בירות, צחוקים והזיות, רק הוא היה נראה לא במקום.
מיד כשהוא נכנס שנתי לב אליו, אולי בגלל שכולם הסתכלו עליו והתחילו לדבר עליו.
מתברר שהבחור יושב טוב, סימנתי לעצמי בראש והתחלתי לבחון את הנתונים.
החליפה שהוא לבש החביאה את הגוף שלו, אבל ברגע שהוא הוריד את החלק הג'קט ראו היטב שהוא מתוחזק היטב.
היה לו מבט של חסר מעצורים. לא ידעתי איך לקרוא אותו. מצד אחד נראה חנוני חמוד וביישן ומצד שני מבט של חסר רחמים. אהבתי את הדואליות הזו.
באמצע הערב הוא התיישב על סםת היחיד שעמד בסלון, מסביבו בחורות עם מכנס שנועד לחשוף דרך הבד כל חריץ מהמותניים מטה. מעורר רחמים.
הוא ישב שם, ולא העניק אפילו מבט חטוף לכיוון הזולות האלה, וזה רק הדליק אותי יותר. גבר שלא מתלהב מזולות הוא גבר שמחפש את האיכותיות.
הוא ישב שם עם מבט מהרהר, בקבוק של מים מינרלים ביד בזמן שכולם החזיקו בקבוק בירה או כוס יין. זה גם הדליק אותי.
"למה אתה לא הולך?" אמרתי לו באמצע הרעש של השיחות של כולם.
"מה?" הוא הבהיר שלא שמע.
"אמרתי..." התקרבתי אליו יותר "אמרתי שאתה יכול ללכת אם את סובל."
הוא חייך וענה שהוא לא סובל, רק חושב על משהו.
"עם כל מה שעומד מסביבך?" אמרתי ופזלתי לכיוון התחת של הזולה הכי קרובה אליו.
הוא חייך.
"כמה זמן אתה נשוי?" שאלתי והצבעתי על טבעת הנישואין שלו.
"זה משנה?" הבעת הפנים שלו השתנתה תוך שניה.
"לא יודעת." ניסיתי לשמור על החיוך שלי "אם זה חודשיים אז אתה לא אמור להיראות ככה, אבל אם זה עשר שנים..."
הוא בהה בי לכמה שניות, כאילו בודק האם המבט המוזר הזה יגרום לי לוותר וללכת, ואז אמר,
"אני לא מעוניין."
"במה? הצעתי משהו?"
הוא נראה נבוך.
"לא, אבל גם את מציעה או חושבת להציע, אני לא מעוניין."
"בגלל הטבעת?"
הוא צחק.
התכופפתי אליו בצורה שתחשוף קצת ואמרתי,
"נגמרו לך התירוצים?"
(אני)
"גליה..." היא פתאום אמרה.
מאיפה זו נחתה עלי, לא הבנתי. כל מה שרציתי זה שהערב הזה יסתיים והנה "גליה" מנסה לחרמן אותי באמצעות תנוחה חושפנית... נשים.
"גליה..." התחלתי לומר כשהיא לפתע קפצה ועצרה אותי.
"גל."
"מה?" לא הבנתי.
"חברים שלי קוראים לי גל, לא גליה."
חייכתי חיוך ממזרי. "אני לא חבר שלך." עניתי בצורה עוקצנית.
"עדיין לא, אבל חכה... רק עכשיו הכרנו." היא החזירה חיוך ממזרי.
"אוקיי... גל. את מחמיאה לי... אבל אני נשוי ולכן... לא מעוניין."
"אתה מאוהב." היא אמרה כשהחיוך הממזרי עדיין על פניה.
"ברור..." לא הבנתי. "אני נשוי."
"לא. אם היית מאוהב באישתך אז לא היית אומר ש'זה לא הטבעת'. מישהי אחרת ואתם כרגע לא ביחד כי אתה חושב עליה."
הסתכלתי לצדדים. בטח שירי סיפרה לה את הכל...
"גל..."
"אתה רוצה לרדת?" היא עצרה אותי פעם שניה.
"מה?"
"אתה רוצה לרדת למטה? אני בטוחה שיהיה יותר שקט שם."
מה יש לי? כעסתי על עצמי. היא סקסית, היא מעוניינת ואני לא באמת נשוי! אז מה אני עושה? יושב כמו איזה מסכן, חושב על מישהי שלא חושבת עלי... קום כבר!
"אוקיי..." פתאום אמרתי וקמתי כשאני מושיט לה יד.
טיילנו במשך יותר משעתיים ורק בשעה 23:50 הבנו שמחפשים אותנו בנייד כבר יותר משעה...
היא בת 28, גרה בדירה שכורה ברמת גן עם אחותה, לומדת פסיכולוגיה, אוהבת סרטים, טיולים וגברים "שלא מפחדים להביע רגשות".
"מה זה 'לא מפחדים להביע רגשות'?" שאלתי.
"זה שהם יודעים מתי להיות גברים ומתי להראות שהם פגיעים בדיוק כמו כל אחד אחר."
נסיתי להבין אותה, אך לבסוף הייתי חייב לשאול...
"וזה אומר...?"
כאילו שלא ידעתי מה התשובה...
היא חייכה חיוך שובב וענתה, "גבר צריך להיות גבר, אבל... הוא גם צריך להיות רגיש."
"גבר לא צריך להיות רגיש." אמרתי בהחלטיות.
"למה?"
"כי גבר צריך לכבד, להעריך, להעריץ ולהיות קשוב, אבל לא להיות רגיש."
"אני לא מבינה."
עצרתי והיא עצרה מיד אחרי. הסתובבתי אליה והתקרבתי.
"גבר צריך לגרום לאישה להתמסר... להיות שלו... להאמין בו...לבטוח בו..."
העיניים שלה לא זזו משלי. היא הייתה בטוחה שאני עומד לנשק אותה.
"גבר צריך לגרום לאישה להתחנן... להתרגש... להתמכר... למגע שלו, לקול שלו, לרצון שלו."
עמדנו כך כמה שניות, מבט מול מבט... שקט... ואז...
האם להמשיך?
