אתמול קרה לי משהו נהדר. אני נמצא בכנס בארה"ב עם אנשים מאוד חשובים ו..
רגע. נתחיל הפוך.
כפי שכתבתי פה לא מעט, יש לי חרדה חברתית במסיבות. היא באה בהתפרצויות חזקות של הדרדרות מהירה למחשבות שווא, כואבות מאוד, שמובילות לבידוד שמחזקות אותן - "הנה בבקשה: תראה, תראה כמה אתה אפס - הנה, כולם נהנים ואתה בצד, מטרד היית ומטרד תשאר". ככה שעתיים עד שאני הולך משם.
זה פוצע תמיד, אבל זה בפירוש הכי פוצע אותי במסיבות בדס"ם. אחת התקופות המצלקות בחיי הייתה ב2003 במסיבות בדנג'ן. הייתי הולך שבוע שבוע לשם לבדי. ואחרי שלוש שעות יוצא שטוף דמעות. ואחרי שבוע חוזר לשם.
היום אני מבין קצת יותר: מבין שהייתי חייב לחזור כל שבוע. כי האנשים שם במסיבה הם אני, המסיבות האלו הם - על פי בסיס הנפש שלי - הבית שלי. והיום אני מבין שנשטפתי בדמעות כי אפילו לבית שלי אני לא מצליח להכנס.
ואני מבין שיש קשר בין החרדה הזו לבין העובדה שאני נשלט. לא קשר ישיר, אבל היא איזושהי המשכיות לעובדה שתמיד הרגשתי גם חריג במיניות וגם כדיפולט לא לדבר. לא לדבר על זה אף פעם. וגם הצורך להיות קטן, לתפוס עצמך כפאסיווי, להיות מבוטל על ידי מישהי שאתה תופס כגדולה כלא מושגת - אלו אותם תפוסי מחשבה שפשוט מקבלים תפנית הרסנית שם, במסיבה.
ואני לא יודע עם אצל הרבה נשלטים זה ככה. כלומר, אני כן יודע שלהרבה יש *בעייה* במסיבות - פשוט כי תמיד היינו שם הרבה. חבורה של נשלטים, מבויישים בצד, לא יודעים מה לעשות. אבל מה כל אחד חשב באותו רגע - וכמה זה צילק, אני כמובן לא יודע.
מבין מבין, אבל החרדה עדיין איתי, ועדיין מתפרצת שם.
אתמול הלכתי לקבלת הפנים בתחילת הכנס. הייתי בכנסים בעבר, אבל לא כזה. אנשים שאני לא מכיר בכלל, בדרגים גבוהים שלא הכרתי כמותם. חלקם הגדול מכירים האחד את השני.
הרגעתי את עצמי בהתחלה "זה לא הבית שלך, אז תנמיך ציפיות ותעשה מה שאתה יכול". אבל זה עזר רק חלקית להפחית את החרדה. עדיין הייתי אני, מבודד, במסיבה.
אז הלכתי לקחת משקה מהבר, כי למדתי ממסיבות הבדסמ שאני קצת יותר אמיץ עם כוס ביד. אבל מה לשתות?? בירה? אפשר, אבל קלישאתי מדי. אין לי מושג ירוק באלכוהול (ראה פוסט קודם). אנשים פה הם מהאנשים שמבקשים שיכינו להם "ברנדי, מנוער לא מעורבב" כמו בונד. ומה אני? הסתובבתי קצת ליד הבר וראיתי שאנשים עושים משהו מוזר עם פפסי. ניגשתי גם - "מה אנשים מערבבים עם פפסי? אני רוצה גם!" הוא לא הבין אותי, הברמן, ונתן לי בשמחה פחית פפסי סגורה. "לא, לא, מה אנשים מערבבים? מה טעים? "
מבטו המזוגג של הברמן הזכיר לי שוב שזה אמריקה פה - לא שואלים פה אנשים בתפקיד (ברמן, לצורך העניין) שאלות של שיקול דעת. אסור להם, זה בניגוד לקוד החברתי. טוב. הצבעתי לכיוון הכללי של האלכוהול "את זה". הוא מזג לי בשמחה כוס, גדולה עם קרח ופפסי והמון ג'ק דניאלס.
אז בעייה כפולה נוצרה: א. זה דוחה. ב. זה לא עוזר לי חברתית בשיט. כי זה נראה בול כמו כוס של פפסי עם קרח! כולם חשובים עם ברנדי מנוער, ואני ילד עם פפסי. בצבצה לי החרדה.
ואז באתי למישהו ופשוט אמרתי לו "תקשיב, זה לא פפסי. זה פפסי עם ג'ק דניאלס. וזה ממש מוזר לי! פעם ראשונה שאני שותה דבר כזה" ודיברנו, ופתאום דיברה איתי עוד מישהי שהכירה חבר משותף מישראל, ופתאום זוג תעשיינים באו, והראיתי להם את המשקה, והם החלו לדבר איתי על הרעיון שלהם, והיו לי ממש תובנות והם התלהבו וענו, ואז נכנסתי בחוצפה לשיחה של כמה צעירים (לוביסטים. לא חשובים כל כך, אבל היה ממש מעניין לדבר איתם) הראיתי להם את המשקה ושאלתי אותם בחיוך "איך נפלתי כאן, איך נפטרים מזה?" ודיברנו וצחקנו, ובסוף סגן המנכל של החברה הכי נחשבת אולי בעולם בתחום זה, נדחף אליי ודיברתי איתו, ושאלתי אותו שאלות ממש בעייתיות כנראה, כי הבטיח להסדיר לי פגישה עם מומחים...
אז מה אני אומר: דומיות יקרות. אנא מכן, במסיבת בדס"ם בואו ותעיפו לי סטירה. בלי שארצה, בלי לבקש הסכמה. היא תהיה הג'ק דניאלס עם הפפסי שלי.
אנא מכן. כדי שלא יהיו לי צלקות אחר כך.
