מחשבות, פנטזיות ומה שביניהן

החיים, יש להם מעין כוח אינרציה משל עצמם. העולם ממשיך בשלו גם אם את עצמך נמצאת בפאזה אחרת כרגע, מחפשת אוויר לנשום.

כשסוף סוף שאפת מספיק אוויר, כדי לחזור להכרה, את מגלה שנוצר פער, ואת צריכה להתחיל לרוץ במקום ללכת.

כל מגע שלך מכניס אותי למעין פאוזה כזו, שבה האוויר דליל וההכרה מתערפלת.

אתה אוחז בידי, והנשימה נעתקת. 

עוד ליטוף איטי שלך על הלחי, והראש נשמט לאחור במעין רפיון שרירים שכזה. 

היד שלך עושה את דרכה מטה, חופנת שד, והאוויר כל כך דליל שעוד רגע אני מרגישה את גופי צונח בזרועותיך. 

האצבעות שלך צובטות פיטמה בחוזקה, לא מרפות, צביטה עיקשת... 

שניה לפני שאני צונחת, אתה משחרר את האחיזה. 

אני פוקחת עיניים, מסדירה נשימה, ומנסה להבין מה קרה, למה הגוף שלי חם, רועד, ואני נוטפת... 

מולאן.