אתנחתא

תמונה מהתיכון:
חבורת תלמידים מנומנמים יצאנו משיעור אנגלית של אחר-הצהריים-מאוחרים (עושים בגרות שנה לפני כולם, נשארים אחרי כולם בבי"ס, עד אישון-ליל, אנחנו ותלמידי האומנויות).
גוררים רגליים במסדרון האפור, כשלפתע מהדהדות בין הקירות צעקות: "זונה! מושפלת! מה את חושבת את עצמך! מי את חושבת שאת! כלבה! מטומטמת! זונה בת-זונה! רדי לרצפה כבר, יאללה!"
נעצרים לרגע, מקשיבים. כמה גבות מתרוממות. יד עצבנית (שלי) מהדקת רצועת-ילקוט.

ושוב: "כלבה מגעילה, מסריחה, מטומטמת! זונה שאפילו בבית זונות לא רוצים אותה, מי מסתכל עלייך בכלל, יא מגעילה!" וקול-נפץ, כסא פלסטיק-מתכת מוטח אל הרצפה.
אנחנו מתכווננים יחד לכיוון הקולות, של שני בחורים, אולי שלושה. ראש מציץ מדלת אחת הכיתות: "בואו, בואו תראו משהו." אנחנו צועדים אליו. הכיתה הפוכה לגמרי: כיסאות מוטלים על הרצפה, חלקם שבורים, שולחנות הפוכים. משהו מסריח, אבל מסריח נורא, מרוח על הכל. ביצים, קטשופ, מיץ-של-זבל, נוזלי ביוב. ובאמצע הפרש יושבת י' (אות לא-בדויה), מרוחה בכל זה, לבושה מעט מאוד - מכנסיים קצרים, כמו תחתונים, חולצת-טי דהויה, קרועה מאוד, ידיה קשורות מאחורי גבה. סביבה שלושה בני-שכבה, אחד מהם משתולל בחדר, משליך כיסאות, עושה רעש שלא-יאמן. השניים האחרים צועקים קללות, כינויים, מתאמצים למצוא עוד שמות מעליבים במאגר הדל שלהם (אנחנו בני-טובים). וכשהם לא מוצאים הם מגבירים את הקול, המון רעש היה שם. המון.

תלמידי כיתת דוברי-אנגלית, שנשארו בבי"ס עד מאוחר, מצטופפים בפתח הכיתה ההפוכה. הנער שקרא לנו סוגר את הדלת אחרינו - אנחנו לכודים פה איתם - ואומר לנו, "תראו, תסתכלו. זה נורא יפה".

"זונה!" הם צועקים, ארבעתם, יורים תארים מעליבים, "כלבה מטונפת, מסריחה אחת, זונה מלוכלכת, מכוערת אחת" (כאן נעה י' בחוסר נוחות, הכל היא יכולה לשמוע אבל מכוערת, זה ממש מעליב) "מוצצת זין, יורדת, חולה בראש, מושפלת."
או-אז מרימה אליהם י' עיניה, שעד כה היו מושפלות אל השלולית המסריחה בתוכה ישבה, ואומרת, "אני בכלל לא מרגישה מושפלת."
"באמת," מרים א' גבה של שעמום, "בואי אני אראה לך מה זה",והוא מניף יד לסטור לה, כשהיא נזעקת וד' תופס בידו ואומר "סיכמנו בלי לגעת בה, אסור לנו לגעת בה."
"נכון," אומרת י', "אסור לכם לגעת בי. אתם צריכים להשפיל אותי בכל דרך אחרת, אבל בלי להכאיב ובלי לגעת."
עשרים וחמישה תלמידים מתגודדים בכניסה לכיתה, פלוס ילקוטים, ורק אחד שואל, "מה בעצם קורה פה?" א' עונה לו, "זה מה שאתה חושב," וד' אומר, "לא, אפשר להגיד את האמת." י', על הרצפה, בתוך שלולית של סירחון, ידיה קשורות מאחורי גבה והיא רטובה ומאוד לא-נוח לה, מנסה שלא לגחך, "הם צריכים להשפיל אותי, אבל זה לא ממש הולך להם." "בעיני את דווקא כן מושפלת," אומרת בת אחת (לא אני) והולכת, מאפשרת לעוד כמה לעזוב בעקבותיה, בלי לחוות דיעה.
"צריכים להשפיל אותך?" מקשה הראשון. "כן," אומרת י', "אני צריכה ללמוד איך מרגישה מישהי כשהיא מושפלת, זה לבגרות שלי בתיאטרון. אבל הם לא מצליחים, זה לא הולך להם. מה שהם עושים, זה פשוט לא משפיל אותי."
ההסבר, שהופך את הכל לפחות פיקנטי, משחרר תלמידים נוספים (לא אני) ללכת הביתה, וכבר פחות צפוף ליד הדלת. "לא, תישארו, עם קהל זה יותר משפיל", אומר א', וי' אומרת - "זה לא יעזור לך, אתם פשוט לא יודעים להשפיל", זוהי הדרך שלה, אני חושבת (כבר אז! כבר אז!) להגיד, "אני לא יודעת להיות מושפלת," ובקול רם אני אומרת, "כן, לא נראה לי שמה שהם יעשו יעזור." י' גאה, היא שמחה, שלא מצליחים להשפיל אותה, למרות שהיא "צריכה את זה" בשביל הבגרות בתיאטרון. ובאמת, הם נראים מאוד חלשים סביבה, ארבעה בחורים, מתאמצים להיות רעים, קשים, גסים, והיא "מתאמצת", לא באמת מנסה, להיות חלשה, אומללה, מושפלת.

אבל זה לא מה שהתכוונתי כשאמרתי, אני התכוונתי, את לא יכולה לאפשר לעצמך להיות באמת מושפלת, לא מול כולם פה או מול עצמך, אפילו בשביל הבגרות בתיאטרון. אני חושבת שי' רק רצתה את הדרמה.

בבגרות בתיאטרון היא שיחקה את ז'אן דארק - זה לא היה משהו, וגם היום היא לא שחקנית - אולי כי לא הצליחו לגרום לה להרגיש מושפלת.

מה שכן, באמת היה היתה מאוד יפה שם, ככה, על הרצפה. אולי הם היו צריכים יותר פעמים להגיד לה, שהיא מכוערת. אולי עד שהם היו מתכוונים לזה.

"הוא קרא לי ג'ס מפני שכך קוראים לברדס שמרסן את הבז.

הייתי הבז שלו. נחתי על זרועו ואכלתי מידו.

הוא אמר שאפי חד ואכזרי ושיש שיגעון בעיני. הוא אמר שאם ינהג בי ברכות, אקרע אותו לגזרים.

בלילה, אם לא היה בבית, נהג לקשור אותי בשרשרת למיטה שלנו. זו היתה שרשרת ארוכה, ארוכה מספיק כדי שאוכל להשתמש בסיר הלילה או לעמוד ליד החלון ולהמתין לינשופים המאחרים. אני אוהבת לשמוע את הינשופים. אני אוהבת לראות את גלישתן הפתאומית של הכנפיים הנפרשות לקראת הטרף, ואחריה הצלילה והרעש, כקולו של מאהב מתייסר.

הוא השתמש בשרשרת כשיצאנו לרכוב יחד. היה לי סוס חזק כסוסו, והוא היה מצליף על אחוריו ומשלח אותו בסערה בין העצים ועוקב אחרי במרחק חצי ראש, מושך בשרשרת ושואל אותי אם אני נהנית מהרכיבה.

המשחק שלו היה להרכיב אותי מעליו כשעשינו אהבה, ולאחוז אותי חזק בעורפי. הוא אמר שאני חייבת להיות מעליו, למקרה שאנסה לנקר את עיניו לאורו המהבהב של הנר.

לא הייתי שום דבר מהדברים האלה, אבל הפכתי להיות.

בלילה, אני חושבת שזה היה בחודש יוני, עפתי ממפרק ידו ועקרתי את הכבד שלו מתוך גופו וקרעתי את השרשרת שלי לחתיכות והשארתי אותו על המיטה כשעיניו פקוחות.

הוא נראה מופתע - אני לא יודעת למה. כפי שאהובך מתאר אותך, כך הנך."





מתוך: "מעשה הדובדבן", מאת ג'נט ווינטרסון. תרגמה ורד דור, בהוצאת ינשוף.

פנטסיות / סיפורים שקשה לי לקרוא:
סיפורים שיש בהם אמון שנבגד;
סיפורים בהם סאב/ית נשלח/ת למשימה, ונאנס/ת בדרך, אך "בסופו של דבר" מסתבר כי הכל היה מתוכנן ע"י הדומ/ית וזה בעצם לא היה אונס, אלא מין עם מישהו שהדומ/ית מכיר/ה;
סיפורים בהם האינטימיות הזוגית מופרת בכניסה של אדם נוסף, ללא ידיעה מראש של הסאב/ית.

אני מרגישה שאני יכולה להבין את הריגוש בכך, בהתמסרות המוחלטת אפילו בלי לדעת אם תהיה תמורה. אני מרגישה שאני יכולה להבין את הרצון לתת הכל לדום, להשאיר הכל להחלטתו ולשיקול דעתו, לבטל את הרצון.

אני יכולה להבין את זה, אבל אני לא מזדהה עם זה.

זה נקרא לי כמו אונס, לא כמו שום דבר אחר.
אפילו אם אחר-כך מסתבר שזה היה "מתוכנן"; ברגע שזה קרה, מי שחווה את זה - חווה אונס.

יותר מכך: זה כל-כך, כל-כך קשה לי לקרוא על זה, עד כדי כך שאני חווה את זה כטראומה. אני מחכה בקוצר רוח ליד המנחמת שתבוא, לגילוי שזה הכל בכאילו, שהסיפור כולו הוא פנטסיה שנלחשה מפה לאוזן האוהבת, כשהשניים מכורבלים יחד. כל-כך קשה לי לשאת את זה, עד כדי שאני לא יכולה אפילו לשאת את המתח בין מציאות לדימיון - מתח שכל סיפור בעולם מכיל, אבל במיוחד הסיפורים פה.

והסיפורים האלה רודפים אותי, נצרבים בי, צורבים בי חשש לא-הגיוני שאולי בדסמ חייב להגיע עד לשם. מעוררים אותי לשוב ולבדוק את עצמי, שאני חזקה מספיק לא להיות במשהו כזה אף פעם.

המון פוסטים עצובים בהמון בלוגים
וכמעט באף מקום אין יד שתנחם.

ואני, דווקא,
מאושרת.

לפני שבוע ביקרתי בדאנג'ן, לראשונה מאז נכנסתי לכלוב (ע"ע).
על הבמה שכבה בחורה יפה, בגרבי רשת ונעליים אדומות גבוהות, ובחזה חשוף. ניובוי (אותו אני מזהה מתמונתו בכרטיס) השתופף לידה והכין אותה לסשן, שהסתבר כסשן מחטים.

לא יכולתי להוריד את העיניים.

הצטערתי שהייתי רחוקה (בקומה השניה) ולא יכולתי לראות יותר מקרוב את המחט בזמן שהוא מחדיר אותה. רציתי לראות את הבשר הנמתח והמתחורר, את המתח וההתרפות של הגוף.

הסתכלתי על הפנים שלה כשהיא שכבה שם. בהתחלה היא נראתה מאוד רגועה, אפילו אדישה. נמהלו בי תחושות של הערכה ושל אכזבה - כי רציתי לראות על פניה את הכאב. אבל לאט לאט יותר כאב לה. היא לא נאנקה, לא פתחה פה, אבל ככל שהסשן המשיך (וכלל גם טפטופי שעווה ונרות, שהוצמדו למחטים) ראיתי שכואב לה.

קינאתי.

ניסיתי לדמיין את עצמי שוכבת שם, במקומה.
זה לפוסט אחר.

אבל מה שהכי רציתי היה להתקרב. לא היה לי אומץ. רציתי לגעת לה בפנים. ראיתי איך הגוף שלה מתוח, דרוך, פניה מגיבות לתנועה הכי קטנה. עם המחטים הנעוצות בשדיה, והשעווה החמה על בטנה, היא היתה כל-כולה מכווננת - לאיזה שיא של תחושה. הרגשתי, שמספיק לנשוף לה על הפנים בשביל להעצים כל דבר שהיא חשה. כל כך רציתי ללטף אותה.

אני שואלת את עצמי מה הדומיות שבי, מה באמת מעורר אותי כדומית - רגשית, ולא רק מינית.
זה אחד הדברים: לראות מישהו נתון בכאב, שהמגע הכי קטן מעצים כל תחושה בו. להיות בשליטה מוחלטת על הכאב. ההבעה הזו על הפנים, של התמסרות אלי, יחד עם הכניסה פנימה, של התמסרות לכאב. לדעת שאני יכולה לשלוט בזה אצל מישהו אחר, שניתנת לי באהבה האפשרות לשלוט בזה עבור מישהו אחר.

היה יום בו הרגשתי רע מאוד. רע כל-כך, שחשבתי כבר שאין יותר למטה. רע כל-כך, שלא יכולתי לראות מרוב בכי, שלא לדבר על לנשום. וכמו להוסיף על כך - לא מצאתי את המפתח של האוטו, הקאתי את כל ארוחת הבוקר בגלל ביצה מקולקלת, השירותים (אחרי שהקאתי לתוכם) התגלו כסתומים. וכולי. ה"גי" (חליפת האימונים) שלי היתה בבגאז' של האוטו הנעול, האימון מתחיל עוד עשר דקות, ואני קרסתי על רצפת החדר בכמה שאגות אחרונות של בכי ואז אמרתי לעצמי, אם במצב הזה את לא מצליחה להרים את עצמך וללכת לדוג'ו, זה לא שווה בכלל שאת הולכת.

שמתי טריינינג בתוך שקית, שתיתי מים, ויצאתי לצעדה בבוקר שבת ירושלמית אל הדוג'ו, אפילו שכבר אני באיחור. היה יום חורף אביבי, והיה מזג האויר המגניב הזה - שגם בהיר ושמשי וגם קר, ולאט לאט השתפרה הרגשתי ומה שישב קודם על החזה כמו מנעול-ברזל כבד הפך להשתנקויות נסבלות.

המאמן שלי ראה שהגעתי באיחור. הראש החמוד שלו הציץ אלי בדלת - "מה העניינים?" "חרא", אמרתי. הוא חייך אלי. "טוב, תתלבשי ותבואי, נזרוק אותך קצת." מעולה, שהוא לא שאל למה. מעולה, יזרקו אותי קצת... התלבשתי ונכנסתי פנימה, לראשונה מאז קניתי את ה"גי", בלעדיו. כבר שכחתי איך זה להתאמן בטריינינג. ופתאום - מחייכים אלי מכל עבר... אנשים מתאמנים, משליכים זה את זה לקרקע, ומוצאים רגע להסתובב אלי, להגיד "מה נשמע, טוב שבאת", בלי לשאול על האיחור, על חליפת-האימונים החסרה, על העיניים האדומות והנפוחות. רק "אהלן, כיף לראות אותך". לכולם הרי זה קורה לפעמים.

בתחילת אחד התרגילים ע' ניגש אלי, "מה העניינים איתך, את לא כרגיל."
"נכון."
"אחר כך תגידי לי."
"נכון."
"מה עושים עכשיו?"
"תרגיל. בוא תזרוק אותי קצת."
חיוך ענק: "ברצון..."
ואנחנו מתחילים, המגע הגופני הקרוב הזה מנחם אותי, קמה ונופלת וקמה ונופלת עד שהחיוך על פני הופך ממנומס לבלתי-נשלט, ועוד מעט אני גם אצחק אפילו - איך שדברים משתנים. ההטלות מרגישות לי כמו חיבוק, וזה באמת סוג של חיבוק, קרבה ומגע ואכפתיות וגם שומרים עלי שלא אפגע - אני לא צריכה הרבה יותר מזה.

טוב לי להיות למטה, לראות את המזרון מתקרב אלי, לחבוט בו ביד פרושה ולדעת שלי זה כואב פחות. טוב לי להיות מושלכת, מגולגלת, מרותקת אל המזרון הכי למטה שאפשר - יש יותר למטה ממה שחשבתי לפני חצי-שעה. כיף לי שאני יכולה לקום מהרצפה, להזדקף, ולהשליך את ע' ארצה: "הי, חשבתי שאין לך כוח", הוא מגחך אלי, "נכון, אבל אייקידו זה בלי כוח, שכחת?" אני מתנשפת, ידו כבולה בתוך מרפקי והוא מוצמד לרצפה, מכה במזרון.

לפעמים כל מה שאני צריכה כשאני למטה זה שיראו לי איפה זה ב א מ ת למטה. בטוח שמצב הזה אני צריכה הרבה אנשים שיחייכו אלי ושלא ישאלו שאלות.

יש משהו מנער בכאב של הריתוק, באנרגיה של הגלגול, בהתכווננות לקראת ההשלכה אל המזרון. משהו שעוזר לנער את הדברים המיותרים מהכתפיים; מזכיר שקל יותר להתמודד עם לא הולכים נגד הדברים, אלא איתם; שהמזרון הוא לא האוייב, אלא השומר.

כשאני אדע להתגלגל הכל יתגלגל איתי, יהיה פחות חיכוך.

לפני כמעט שבע שנים ניהלתי התכתבות אינטרנטית אינטנסיבית עם איש מארץ אחרת, מבוגר ממני בשנים רבות. דיברנו על הכל: אינטרנט, סרטים, פוליטיקה, תסכולים מאהבות ומקשרים. על סקס - לעתים רחוקות, ובכל אופן מעט מאוד. אבל יום אחד הוא כתב לי: "Say, are you also into bondage?" לא הבנתי את השאלה הזו בשני מישורים. קודם כל, לא ידעתי מה זה bonadge. ושנית, האם במילה also הוא התכוון ל"גם את, כמוני", או - בנוסף לדברים אחרים שמעניינים אותך.

בדקתי במילון של וורד מה זה bondage: "שעבוד, עבדות". לא, לא נראה לי, כתבתי לו. אני לא בקטע של להיות שפחה של מישהו. בכלל, זה נראה לי דבר מאוד שלילי במערכת יחסים. אבל למה בדיוק אתה מתכוון בשאלה שלך?
bondage, הוא הסביר לי, אני מתכוון יותר לאלה שאוהבות להיות קשורות בחבלים, שמונעים מהן תנועה, שנשלטות על ידי רצונו של בן הזוג מרצונן במהלך האקט המיני (ככה בערך. התרגום שלי). ואני אומר "also", כתב עוד, כי נראה לי שאת כזו. ואני - כן, גם אני כזה.

אולי שבועיים שתקתי דוא"לית ולא כתבתי לו חזרה. פתאום האיש הזה, שמבוגר מאבא שלי, מרשה לעצמו לומר עלי דברים שקשורים למין. פתאום הוא מספר לי דברים על עצמו, שאני לא בטוחה שרציתי לדעת (Too much information! Way too much information!). וה-also הזה - מה מהדברים שכתבתי לו גרם לו לחשוב עלי דברים כאלה?

הוא לא ידע לומר לי למה הוא שאל. הוא אמר שהרגיש את זה, איכשהוא. כמו שלסביות מספרות שהן יכולות לזהות לסביות אחרות רק מהמבט, או מתנועה - בלי לדעת באמת איך. משהו מהדברים שכתבתי השתמע ככה.
And I wasn't into Bondage, I really wasn't.
לא ביקשתי שיספר לי יותר על הטעם המיני שלו, העדפות והתנסויות. חזרנו לדבר על סרטים ועל פוליטיקה. השתיקה פייסה אותנו.

עברו כמה שנים.
Yes, I am also into bondage.
תודה לך שעזרת לי להבחין בזה.

הייתי בדאנג'ן ביום שלישי.
וזו היתה הפעם הראשונה השלישית שלי בדאנג'ן.

הפעם הראשונה הראשונה שלי היתה לפני כמעט שנה והגעתי עם חברה ביום שישי. המועדון היה ריק. על הבמה היה סשן מבוים, לא משכנע, לא אמיתי ולא מעניין, ובמקום היו אולי שני זוגות ובחור אחד שביקש לאונן בפנינו. בחורה חמודה שתפקדה כדי.ג'יי של אותו הערב אמרה לנו שזה לא נחשב, ושנבוא ביום חמישי, אז יש אנשים ואקשן. רשמנו לפנינו.
אז זו הפעם הראשונה במועדון פ י ס י ת. אבל לא במקום בהוויתו כמועדון בדסמ.

הפעם הראשונה השניה היתה עם אותה חברה, כמה שבועות אחרי. הדאנג'ן צפוף והומה אדם, בעיקר אולי כי התפרסמה עליו כתבה גדולה במוסף "7 ימים" של "ידיעות" באותו השבוע. הקהילה מסתתרת, אין סשנים באף מקום, הרבה וניליים עם גיחוך על פניהם, הרבה גברים לבושים שחור ועוטים "מבט מסתורי" נועצים לי מבטים לתוך הבירה, ופותחים את השיחה איתי בתחקור על חיי המין שלי. בנוסף, שתי פגישות מביכות. וגם שיחה עם מי שהסתבר מאוחר יותר כעונה לניק "ראש השבט", שסיפר לי על אתר הכלוב. למחרת נכנסתי לאתר כדי לקרוא את מה שהוא כתב; ונשארתי.
אז זו היתה הפעם הראשונה בדאנג'ן, בה נפגשתי יותר מקרוב עם קהילת הבדסמ וסקרניה.

הפעם הראשונה השלישית שלי... היה כל-כך קסום, אהובי.
זו היתה הפעם הראשונה בה הלכתי עם אהובי לדאנג'ן. מה שחשבתי שיהיה מתוכנן היטב וכמה שבועות מראש עם הרבה זמן לכסוס ציפורניים ולהתרגש, הפך להחלטה ספונטנית שבלבלה אותי לחלוטין כל היום.
צמודה אליו, מתחבאת מאחוריו, לא מוכנה שיניח אותי לבד אפילו לשניה, טיילתי איתו בין הקומות והחדרים, מתחרמנת מהאפשרות לקשור, להיקשר, להתלות מהווים שעל התקרות הנמוכות, מלהידחק אל סבכת-הברזל שבקומה העליונה, לחוש את טעם הברזל בלשוני ואת גופו מאחורי, ולהתבונן על כל האנשים שלמטה. איך אני אוהבת ברזל ואבן... רואה בחור ובחורה קושרים מישהי, ואז שתי הבחורות קושרות בחור. רואה סשן מחטים של ניובוי, וזיקוקי יום-הולדת של מישהי. מרגישה כאילו הסתננתי למסיבת-כיתה של הכיתה המקבילה - יודעת אולי משהו על חלק מהאנשים, אבל כלום באמת. מתלבטת איך להציג את עצמי - שם? ניק? ובעיקר מרגישה בנוח, חבוקה עם אהובי, ומאוהבת.

וכמובן, פגשתי את נפילי. תודה, נפילי, על החיבוק - את מותק.

האם אבוא שוב? נראה לי שכן. אבל מה יקרה שם? לא יודעת. מצד אחד היה נחמד להתאים פרצופים לניקים שהכרתי. מצד שני - ממש ממש ממש לא בא לי להתערבב בקהילה. המיטה שלי - בה אני נקשרת ומוצלפת, מתענגת ומענגת - אני צריכה אותה פרטית. עלו בי הרבה מחשבות - על הדומיות שלי, על השם שלי, על ארון הבדסמ, על פרטיות ופומביות. אלו דברים חדשים שהעיסוק בהם מבשיל בי.

היה כיף.

אתה בא איתי לאימון, ואנחנו נכנסים יחד. אני עולה להתלבש; אתה מחכה לי במסדרון למטה. כשאני יורדת במדרגות, אתה מחייך אלי חיוך גדול. זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי ב"גי", בחליפת-האימונים. אני נותנת לך נשיקה; אנחנו מתחבקים.

"זו הפעם האחרונה שתוכל לחבק אותי הערב, נראה לי", אני אומרת. "לפחות עד המקלחת..."

אני קדה קידה קטנה ועולה על המזרון. הדוג'ו כבר די מהביל, למרות שהדליקו את המיזוג. כולנו מסתדרים בשורה מול ה"ש?ו?מ?ן", ואני מתיישבת קרוב לפתח, שתוכל לראות אותי.

האימון מתחיל; חימום; קפיצות. לאט לאט מתחילים לנוע, להתעגל, להתכדרר, להימתח. הגוף שלי עובד על אוטומט, הראש נפתח ומשתחרר לאט מן היום, מהעבודה, מהכל. אני מתרכזת בנשימה שלי, בהתחלה נושמת ונושפת בקול רם, מסדירה אותה כמעט בכוח. לאט לאט אני נשאבת פנימה, נושמת אל הבטן. אני מרגישה את האוויר ממלא אותי, אני מרגישה את עצמי מתרוקנת. וכל הזמן הזה אני בתנועה, הגוף שלי נע יותר ויותר אל המרכז, מהמרכז, פנימה. אני לרגע עוצמת עיניים; כשאני פוקחת אותן, אני רואה את האולם כאילו הוא חדש. בתוך האוטומט של התנועה, אני מרגישה כל שינוי שחל בי מאז האימון של אתמול, של שלשום, של לפני שבוע. מתוך התנועה המוכרת אני מרגישה שאני גומלת, טרייה.

אבל במקום קטן מאחורי המוח, ומחוץ לדלת, אתה נמצא. ובשום רגע אני לא שוכחת שאתה שם.

אייקידו זה טוב למתחלפים: בכל פעם שאני עובדת עם מישהו על תרגיל, ארבע פעמים אני מפילה אותו ארצה, ואז, ארבע פעמים הוא מפיל אותי. וכן הלאה. לא תמיד נופלים – אם יש מספיק מקום על המזרון, מסיימים בגלגול. אבל תמיד בסוף אני מוטחת אל המזרון. אני מכירה את המזרונים האלה מקרוב-קרוב: אין סנטימטר באולם הזה שלא מרחתי בזיעה.

אנחנו עושים היום תרגילים קצרים יחסית, שמסתיימים מהר, ושוב ושוב אני מוטחת ארצה. לפעמים אני אוהבת לבלום את הנפילה בחוזקה עם היד, וזה מה שאני עושה היום, נהנית מהצליל החזק של מכת-ידי במזרון. אנחנו מחליפים זוגות כל הזמן, חוזרים על אותו התרגיל עם פרטנר אחר; זה מעולה. אני משתדלת להתאמן מול הדלת, שתראה אותי. אני רוב הזמן עם הגב אליך (ככה יוצא), אבל מרגישה את מבטיך בגבי. ולפעמים אני מסתובבת, תוך כדי התרגיל, ומגניבה אליך מבט, וחיוך.

שוב מוטחת לרצפה, שוב מכה בידי על המזרון. וכעבור שניות קמה על רגלי, והפרטנר שלי מוטח לרצפה, מתגלגל, מכה את המזרון ומשמיע צליל רועם. זה כיף, לזרוק מישהו לרצפה שוב ושוב, ולראות אותו קם עם חיוך גדול, תכף מבקש "עוד"... זו תחושה מדהימה, לגרום לו לעוף ממני בלי בכלל לגעת בו, בלי שהוא יספיק לגעת בי, רק התנועה היא שעושה את זה, אפילו בלי להסתכל, הוא בא אלי ואני כבר לא שם, והוא על הרצפה. טאח.

אייקידו זה מתאים למתחלפים, כי שניה אחרי זה א נ י נופלת וקמה, נופלת בצחוק גדול וקמה בחיוך זוהר, נופלת ומתגלגלת, מוטחת לרצפה, ובעיניים בורקות מבקשת: "עוד"...

***

אני צפה רגע, המחשבה שלי עוברת אליך. איך שאני אוהבת להיות מתחתיך. איך שאני אוהבת להיות מעליך. איך שאני אוהבת לשכב על הגב, לכודה בידיך, חסרת-אונים ולא יכולה לזוז, להתפתל בלי כל סיכוי להיחלץ, ולראות אותך מעלי, מביט בי, קשוח ואוהב, מחייך אלי. "את בסדר?" בטח בסדר, מעולה, אין יותר בסדר מזה, בוא תחבק אותי. ומתחלפת כבאבחת-שוט: איך אני אוהבת להיות מעליך, ואתה מסתכל בי בעיניים מלאות אמון, ניצבת מעליך ויודעת שעכשיו, ככה, תעשה בשבילי הכל.

אני ממשיכה ליפול ולהפיל, מתרגלת את התנועות עד שהן תהיינה חלק ממני, מהאוטומט שלי, עד שתהפוכנה לתגובה אינסטינקטיבית של הגוף, כמו צחוק, כמו השתנה, כמו נשימה.

ופתאום אני שמה לב איך אתה מסתכל על כל מי שאני מתאמנת איתו: איך אפילו מהמרחק הזה, מבחוץ, אתה מנסה לשמור עלי.

האימון מתקרב אל קצו. כולנו מסתדרים שוב בשורה מול ה"ש?ו?מ?ן", וקדים. עושים מעגל, יושבים רגע יחד, נושמים. הכתפיים מורדות, הגב נח, הנשימה מעמיקה, אני מתרפה. מודים זה לזה; ואחרי המעגל, אנחנו מתפזרים.

אני נעמדת בדלת, מציצה אליך מהמשקוף:
"ראית אותי?"
"בטח שראיתי אותך!" אתה אומר ומתקרב אלי לחבק אותי. אני נרתעת.
"לא כדאי לך, אני ממש רטובה", אני אומרת, ואתה מנסה למשוך אותי אליך.
"תוריד נעליים ובוא תכנס", אני אומרת. אתה מהסס רגע, ואז נכנס, מקפצץ קצת על המזרונים. אני מתנפלת עליך מאחור, מנסה להפיל אותך. אייקידו או לא אייקידו, זה בכל מקרה לא אייקידו, וכמובן שאני לא מצליחה. אתה מסתובב אלי ואנחנו מתגוששים, תוך שניה אני מוצאת את עצמי על הקרקע ואתה גוהר מעלי, משעין את רגלך עלי, מרתק אותי לרצפה, ואני כמעט בלי יכולת לזוז.

כמעט.
אוה.
זאת מילת המפתח...
אני מוצאת זווית אחת קטנה, בה אני חופשיה. מקום אחד בו עוד יש לי תנועה, ואני אולי לא מצליחה לקום, אבל אני מצליחה להכאיב לך, טיפה, ואחר-כך יותר ויותר, עד שאתה משחרר לי יד אחת ואז את השניה ולבסוף – ראו זה פלא! – אתה שוכב על הבטן, ידך כפופה מאחורי הגב, ואני משלימה את הריתוק. איזה יופי שלפעמים (אבל האמת ש ב א מ ת רק לפעמים) כשאני עושה אייקידו – זה עובד...

"נכנע?" אני נושפת באוזנך.
"לא נכנע!" אתה צוחק. "מה תעשי לי?" בתגובה אני מותחת עוד קצת את ידך, הכלואה בריתוק.
"נכנע!" אתה קורא, צוחק.
"תכה פעמיים במזרון, זה הסימן", אני אומרת. אתה מכה במזרון, ואני משחררת אותך.
ואז
טאח – לא הרגשתי איך ומאיפה - ואתה כבר מעלי, מצמיד אותי למזרון, והפעם באמת אין לי שום סיכוי לקום.
"נכנעת?" אתה שואל, צוהל. אני נושכת שפתיים ומביטה בך במרדנות. אתה נשען עלי:
"נכנעת?" אתה מתקרב אלי עוד ועוד, עד שפנינו סמוכות ואתה נותן לי נשיקה על שפתי:
"נכנעת?"
"כן", אני אומרת, ואנחנו מתנשקים.

בסוף אני עולה להתלבש, ואנחנו הולכים יד ביד חזרה הביתה. האוויר קריר בלילה הירושלמי אפילו באוגוסט, ואני כבר שוכחת שלפני חצי שעה הזעתי ליטרים מים. בבית אני מתקלחת, מסתרקת, עומדת עירומה מולך ואתה מביט בי מהמיטה.
"אני רוצה לחזור לשם, לדוג'ו", אני אומרת. "לזרוק אותך קצת על המזרון."
"א ת רוצה לזרוק א ו ת י?" אתה אומר בהשתאות מעושה. "בסדר. תארגני שיהיה פנוי ונלך לשם." ואז, פה אחד אנחנו אומרים, "חכה/י תראה/י מה אני אעשה לך..."

ביקרתי בדאנג'ן לפני שביקרתי ב"כלוב". בכלל לא ידעתי על האתר לפני כן - בכלל לא העליתי על דעתי לחפש דברים בענייני בדסמ באינטרנט לפני כן.

בשתי הפעמים שהייתי במועדון (האחרונה היתה לפני כמעט שנה) לא היססתי לומר את שמי לאנשים שפיתחתי איתם שיחה ושאלו לשמי. גם הם (כך נראה היה לי) לא חשבו פעמיים לפני שאמרו לי את שמם.

לעומת זאת כיום הסיכויים שאומר את שמי למישהו מהקהילה, בלי להכיר אותו/ה היטב קודם, פחותים בהרבה.
ממה אני מפחדת עכשיו, שלא פחדתי ממנו אז?