הידרוספירה

מְבוּקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תּוּנַח הַנֶּפֶש.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבָד.
מְבוּקָש מָקוֹם שֶיְּשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבוּקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלא יָקוּם
וְיִתְקַפֵּל כְּשֶהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבוּקָש דִיבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל,
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי,
אֲשֶר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבּוֹקֶר,
וְלא מָצְאָה מְאָז מָנוֹחַ לְרַגְלָהּ.

אדמיאל קוסמן

אתה לא מבין מה שאתה לא מבין על החיים

כמה הזמן בעולם הזה קצר

אם היית מבין היינו,

אתה ואני, טורפים אחד את השני מרוב אהבה

ולא היינו מבזבזים שניה.

נטולי פוזה או קליפות

וללא גרסאות מצומצמות

לבד. רק האתה והאני

הרחק מהרעש ומהסיפורים

עם האמת הפשוטה

במקום של הארוס

ואתה היודע:

"מן הרגע הכואב מתחילה האמת..."

יצחק לאור

שום דבר בבריאה הזאת לא נשאר אותו הדבר.

שום דבר!

או שהוא צומח או שהוא מתפרק.
 

בתוכנו שני כוחות מנוגדים.

אחד מעכב אחד דוחף

אחד שמאלה אחד ימינה

הם אינם פועלים יחדיו, כאילו נגדנו.

כדי לבחור כיוון יש לבחון את התהליכים שמתרחשים בתוכנו

כמו... כמו להסתכל על תכשיט 

לפקוח עיניים פנימה ולראות את הפחדים, הרצונות, הכאבים, הנתונים היבשים

ללא שיפוטיות

ללא התעלמות או הכחשה

והכי חשוב, לא לסטות ולקחת את ה'סכסוך' הזה לדרמות.

לדעת מה המטרה - להנהיג את העצמי.

בצעדים קטנים ופשוטים, עם כל החבילה שקוראים לה 'אני' לבחור דרך.

להתנהל בחוכמה ובעדינות עם עצמנו,

עדינות וחמלה. 

והשאלה שתהיה כרוח בגבינו היא

איך להתפתח

לא איך לשרוד (כן, יש הבדל!)
 

הדרך היא ללמוד,

לשנות

ולהתעלות.

״שמחה נובעת מחידוש המחשבה.

וחידוש המחשבה הוא רק במה שהוא מעל השמש.

כי אין חדש תחת השמש"
 

הראי"ה

(חוה אלברשטיין)

שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:

אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ

טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"

(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')

האדם לעולם אינו מאושר, אך הוא מבלה את כל חייו בחתירה אחר משהו שלדעתו יגרום לו את זה;

לעיתים נדירות הוא משיג את מטרתו, וכאשר הצליח, סופו רק להתאכזב;

ברוב הפעמים ספינתו נטרפת והוא מגיע למפרץ בלי תורן ובלי חִיבֵּל. ואז אין זה משנה אם הוא היה מאושר או אומלל;

כי חייו לא היו מעולם יותר מאשר רגע עכשווי הנעלם תדיר; והנה חלף לו.

שופנהאואר

מזכיר לי סיפור של ארווין יאלום...

היא היתה תקועה במאבק ממושך ומר עם אביה. בכמיהתה להתפייסות ולהתחלה חדשה של יחסיהם היא ציפתה לנסיעה שיסיע אותה אביה לאוניברסיטה –הזדמנות נדירה שבא שניהם יהיו יחד במשך כמה שעות. אבל הנסיעה המיוחלת הפכה לאסון; אביה התנהג כדרכו תמיד, והתלונן באריכות על תוואי הנחל המכוער, הגדוש אשפה, לצד הכביש. היא לעומת זאת, לא ראתה שום פסולת בנחל היפה, הכפרי, הטהור. כתוצאה מזה היא נואשה מאביה ושקעה בשתיקה, והשניים בילו את שארית הנסיעה (וחייהם) כשהם מסבים מבט זה מזה.

שנים רבות אחרי כן היא עשתה שוב אותה דרך והופתעה לראות שהיו שני נחלים – אחד מכל צד של הכביש. הפעם היא הנהגת ובצער ראתה את הנחל דרך החלון מצד הנהג שהיה מכוער ומזוהם בדיוק כמו שאביה תיאר. אבל, עד שהביטה דרך החלון של אביה, היה כבר מאוחר מדי – אביה מת ונקבר.

ואני גם חושבת ש...

האדם לעולם אינו מאושר,

יש משהו שהוא רוצה אך לעולם לא יהיה בבעלותו

יש משהו שהוא כבר שלו, למרות שאינו ברשותו

אין לו מחיר

אולם ניתן לקנותו

את כל מה שיהיה ועדיין איננו..... ה ע ת י ד

העתיד שהיה רוצה שיהיה לו

כמוך וכמוני,

לעולם נהיה קרובים / בדרך / חלופיים למי שאנחנו בהווה

כי מי שנהיה אינו מי שאנחנו עכשיו

ובזה טמון יופיו של הרגע החמקמק שאנו חולקים יחדיו

התשוקה הבלתי נתפשת אליך, שאתה אף פעם לא אתה

השתנות שלא ניתן לעצרה או להחזיקה.

🙏

חוויות הן לפעמים אנדרטאות

לזכרונות המזכירים לי עד כמה אנחנו בני חלוף

מוזיקה,

תמונה,

ריח,

מחזירים אותי לתחושה בלתי נתפשת של ארוע מהעבר,

שבשנות התבגרותי לא רציתי אלא לברוח ממנו הכי מהר שאפשר, והיום

היום זכרונות העבר קבורים אי שם עמוק בתוכי, מתדפקים שאחזור אליהם,

להיקסם בשנית או להקל את כאב ההיפרדות.

כבמנהרת הזמן מעבירים הם אותי אל העבר הרחוק, ומשם בדילוג קוונטי אל כיסופי העתיד

ומייצרים רק אי שקט בתוכי.

הייתי רוצה לחיות רק את ההווה

ללא הייאוש, הכיסופים והגעגועים אל הנשגב.

הידעת כי בגוף האדם ישנו עצב המקשר בין העין לפי הטבעת?
 

הוא נקרא "עצב הראיה האנאלי".

הוא אחראי לראייה מחורבנת של החיים!

אם אתה לא מאמין

תנסה לתלוש שערה מהתחת 

ותראה איך מיד תתחיל לדמוע....

זה משנה באיזו משפחה נולדת.

האם היה מישהו שחיבק אותך, הקשיב לך, עודד אותך

או שלא היה אף אחד

האם היה מישהו מבוגר שאחז את ידך וטיפח אותך?

או שלא היה אף אחד

ואתה,

אנוס היית לברוא את עצמך.

אתה עובד קשה כדי לזכות בהשכלה, במעמד, בביטחון ואולי רק כדי שפשוט יבחינו בך.

בריאת עצמך היא מקור לגאווה ענקית

ו"כשאתה נושא את התווית של הטוב ביותר, אתה רוצה להישאר כזה, אי אפשר לעשות את זה באמצעות התבטלות". לארי בירד .

נכון, אבל

שפע ומאמץ לא הולכים ביחד

שפע הוא אינסופי

מאמץ הוא מוגבל, חוזר על עצמו ופעמים רבות הוא מצב סיזיפי

שפע ומאמץ אפילו מנוגדים אחד לשני

שפע מגיע מתודעה של צמיחה

ומאמץ מגיע מתודעה של הישרדות

השאלה היא לא כמה אומץ יש לך כדי לקפוץ,

אלא כמה אתה מוכן לפחד, לחוש את הפחד, להיות איתו כשאתה קופץ.

אנשים עשו דברים גדולים מהחיים למרות שהם פחדו.

בכל התרבויות בכל ארצות תבל לבני האדם יש תחושה דומה למושג 'בית'. מפתיע לא?!

לא לכולם יש אבא, לא את כולם מגדלת אמא

אבל לכווווווולם יש בית

זה מקום שאתה מגיע אליו ומקבלים אותך, רוצים אותך, מחכים לך
 

יש את הבית שאנחנו בונים

אם הוא עשוי מתבן, מחול, או אפילו סירה בנהר

מומו, ילדה בת 12, גיבורת ספרו המענג של מיכאל אנדה, קבעה את ביתה בתא הרוס למחצה, מתחת לבימה של חורבת התיאטרון...

"ובכן, המקום מוצא חן בעיניך?"

"כן" ענתה מומו

"האם לא מחכים לך בשום מקום?"

"לא"

"התכוונתי לשאול, האינך צריכה לשוב הביתה!"

"כאן הבית שלי," מיהרה והבטיחה מומו

"ומתי נולדת?"

מומו שקלה בדעתה ולבסוף אמרה: "עד כמה שאני זוכרת, הייתי מאז ומתמיד"

גם בני אדם הם בית

הבית הפנימי שבתוכם
 

מהו הבית הרגשי שלכם?
 

ממה הוא מורכב? כעסים, רצונות, אהבות, תוגות, געגועים... האם יש בו סדר? כמה הבית שלי הוא אני?

אז לכולנו יש בית, כזה או אחר

השאלה, איך נהפוך את הבית למקור העוצמה שלנו ולא לבית הכלא שלנו.

🙏

התצוגה הכי מסעירה במסלולי סתיו 2018 הייתה של טום בראון, מעצב אופנה אמריקאי ייחודי ומוכשר בטירוף.

מבנים ארכיטקטוניים מפוסלים על גופן של הדוגמניות, קריצה לארון הבגדים הגברי ולהלבשה תחתונה, ועושר מסחרר של טקסטורות.

FALL 2018 READY-TO-WEAR
Thom Browne