|
|
|
"When we drink we get drunk. When we get drunk we fall asleep. When we fall asleep we commit no sin. When we commit no sin we go to heaven. Sooooo, let's all get drunk and go to heaven!"
Brian O'Rourke.
Sleep a lot and you will not sin!
על פניו את נראת חיילת שברירית, 163 ס"מ של תמימות וחיוכים, אבל זה רק כלפי חוץ.
מי שמכיר אותך יודע שאת הרס עצמי בהתהוותו, שורפת וחורכת את מסלולך בחיים, כמו לבה השורפת בדרכה כל חיי ודומם בלי רחמים.
לא משאירה בדיל של דרך חזרה.
קבענו שאני אוסף אותך מקרבת הבסיס "הקריה", יש לנו עד שעה 22 - בשעה הזו נסגרים שערי הבסיס ומתחיל העוצר הלילי.
על פניו לא הרבה שעות אבל אני נחוש להוציאי לפועל את החטיפה.
היות וחטיפה של חיילת בארץ זה עניין מסוכן, במיוחד מול שערי הקרייה, אני מבקש שנפגש במקום לא רחוק אך מבודד מספיק בלי מצלמות ואנשים.
אני שולח לך נקודת ציון, ומבקש ממך להגיע אליה, נותן לך 15 דקות להתייצב.
מעבר לכביש אני מתצפת, רואה אותך מזדרזת ורצה על מנת להספיק, נראת מרוגשת עם חיוך קטן ועיניים קצת מבוהלות.
את מסתכלת בפלאפון, ורואה שאת לא מספיקה, מחליטה להגביר את הקצב.
הפלאפון מחליק נשמט מידיך, קללות של זעם יוצאות מפיך.
מבטים של עוברי אורח מסביבך, פתאום מתרכזים רק בך, את אוספת את המכשיר וכמעט מתנגשת ברוכב אופניים זריז.
מבוהלת ולחוצה ממשיכה לרוץ שלא לאחר.
אני ממשיך לעקוב, המיקום שלי נותן תצפית על מקומך המדוייק.
אני מחליט לשלוח הודעה - "יש לך עוד 5 דקות".
את מביטה על המרקע, מבינה שהמרחק גדול מדי ופורצת בריצת אמוק פרעית, הקצב המטורף עוזר, את מגיעה ממש בשניות האחרונות.
עומדת ומתנשפת, הריאות מכווצים, המוח מבולבל מבקש יותר חמצן מהלב שפועם בחוזקה, השרירים כואבים, הזיעה נוטפת...העולם החיצוני כרגע מנותק לחלוטין, רק רעשי הלב באוזנייך.
פתאום את מרגישה מישהו מאחור, לפני שאת מספיקה להסתובב, שק מולבש על ראשך ונאטם עם נייר דבק - חושך מוחלט, החמצן דליל פתאום וקשה לנשום.
את מבוהלת,שוק תוקף את הגוף, הפחד משתלט, את מנסה להתנגד - להרים את השק, ליצור חור, כל דבר שיעזור, יכניס אוויר.
אבל השק הדוק מדי, עוטף וחונק. הגוף עייף מדי מהריצה, הוא רק רוצה חמצן ומשתתק!
הידיים שהלבישו את השק עובדות מהר, פתאום מושכות אחורה - יד אחת אוחזת בשק והשניה בגוף. כל הגוף כמעט נוטה ליפול, את מנסה להישאר בשיווי משקל, לעמוד, אבל הרגליים מתלבלבלות, ולא יציבות.
הידיים מרימות אותך מעט ומנחיתות אותך על עגלת סופר, את לא מצליחה להתנגד, כל הגוף קורס פנימה.
את מתנשפת בכל כוחך, מחפשת אוויר דרך הפה או האף,
הרעש של העגלה עוטף אותך, את רוצה לזעוק, אך אין מספיק אוויר. כל מה שיוצא לך זה קול חלוש של אפיסת כוחות.
לפתע את שומעת גלגל נייר דבק נפתח. ידיו דוחפות ומדביקות אותו סביב ראשך, הנייר כל כך הדוק שהשק נכנס לפיך, טעם של בד ודבק מתפזר על הלשונך.
הידיים עובדות, מצמידות לך את שורשי כף היד, ונועלות באזיקון עד שמרגישים את הפלסטיק דוקר את העור.
את מנסה להתנגד מזיזה את הרגליים אבל ידיו חזקות יותר, לופתות את רגליך ומהדקות עם אזיקון כואב וחותך.
מחשבות על בריחה לפתע מתפזרות כמו זכוכית שמתרסקת על הריצפה. רק פניקה עולה מבפנים, הדמעות יוצאות מעצמן.
את מבינה שאין לאן לברוח!
העגלה מתגלגלת, את שומעת את גלגלי הברזל מתגלגלים ליעד לא ידועה, העגלה רועשת וגועשת, ולך יש רק את הדמעות שזולגות כמו מברז שבור.
לפתע את מרגישה יד חמה נוגעת לך במרכז החזה, את לא יודעת האם היד הולכת לקרוע את חולצתך באכזריות או להכאיב לך.
הפחד מבלבלת אותך,
המחשבות רצות עם אלפי וירציות עתידיות מבהילות,
אך היד לא זזה, רק מהדקת ומחממת.
בפתאומיות העגלה נעצרת, את מרגישה אותו פתאום קרוב יותר, היד על החזה מרפה ומתרחקת, הוא תופס את ידיך ורגליך ומרים אותך.
רעש העגלה מתרחק, העגלה מתגלגלת הצידה, רוח לפתע נושבת בגביך, את באוויר, זזה איתו, מרגישה את גופו וידיו מתאמצות.
דלת נפתחת!
את מושלחת פנימה, מרגיש כמו מושב אחורי, ריח של רכב.
הוא דוחף אותך פנימה, דוחס את רגליך לכיוון החזה, מקפל אותך בזריזות.גופו גוהר מעליך,ריח גופו מתפזר במרחב, ריח נקי של זיעה אחרי מקלחת.
ידיו מהדקות באזיקון את רגליך וידיך יחד, כאילו זהו מקומם הטבעי.
הראש שמוט מטה, את מנסה ליישרו, לשנות תנוחה, אבל נכשלת, הגוף לא מצליח לזוז.
את מנסה להוציא קול,
להגיד לו שיתקן!
יזיז אותך!
אבל נייר הדבק הדוק מדי והלסת לא נסגרת , רק קול נהמות יוצא החוצה ותסכול של אי נוחות.
הוא במקביל מוריד לך את המכנסיים, חושף את ישבנך, מעביר אצבע בין רגלך, בודקת את הרטיבות, פותח את השפתיים, מחדיר אצבע בודדה, עמוק פנימה.
היד השניה פותח את הפלחיים בחוזקה, עד שמרגישים את העור נמתח ועומד להיקרע.
לפתע הוא עוזב הכל, הידיים נוטשות, האצבע יוצאת בפתאומיות, תחושה של ריק מחליפה אותה, מחשבות האי נוחות שבות להטריד אותך.
את שומעת את הדלת נטרקת..הוא מתרחק, צועד ונכנס לרכב, רעש של מפתחות ברקע,הרכב עושה רעשים של הנעה, תיבת ההילוכים זזה והרכב יוצא במהירות לנסיעה...
המשך יבוא...
הרעיון הבסיסי מאחורי סממן איתות פנימי הוא שלמרות התחושה שאנחנו מכירים את עצמנו היטב, בעצם אין לנו מושג ברור מי אנחנו.
אנחנו בדרך כלל מאמינים שאנחנו מבינים את עצמנו ואת העדפות שלנו, אבל במציאות אנחנו לא מכירים את עצמנו כל כך טוב, למעשה, אנחנו מעריכים את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו תופשים ומעריכים מעשים של אנשים אחרים, כלומר, אנחנו מסיקים מי אנחנו, מה אנחנו אוהבים ומהן העדפות שלנו על פי המעשים שלנו .
דמיינו, למשל, שאתם רואים קבצן ברחוב. במקום להתעלם ממנו או לתת לו כסף, אתם מחליטים לקנות לו כריך. הפעולה הזאת, כשלעצמה, לא מגדירה אתכם, את המוסריות או את האופי שלכם, אבל אתם מפרשים אותה כעדות לטבע הרחום והנדיב שלכם. עכשיו, אחרי שלמדתם על עצמכם ועל אופייכם דבר "חדש", אתם משתכנעים עד כמה אתם נדיבים. כך פועל סממן האיתות הפנימי.
אותו עקרון תקף לגבי אותם אנשים הנמצאים בבדסם, אותם אנשים שלמדו את המילים "הנכונות", לובשים את "הבגדים" "הנכונים", וקונים את הציוד "הנכון". כלפי חוץ, על פניו כל פעולה שלהם היא מעיין עדות על היותם מבינים, מלומדים ואף מנוסים בתחום.
השכנוע האישי עובד כלפי פנים בדיוק כמו שהוא עובד כלפי חוץ.
ההילה מסביב, מזכיר בלון המתנפח מהאוויר של אלו המאמינים והמאמין הראשי - מנפח הבלון עצמו.
תדמיינו את כל סיממני הבדסם שציינתי כתיק של פראדה, אותו אנו לובשים על כתפנו בעודינו הולכים ברחוב. אפילו אם אף אחד לא יודע שמדובר במותג אמיתי - אנחנו עשויים לחשוב או להתנהג קצת אחרת מאשר היינו הולכים עם חיקוי שלו.
נשאלת השאלה, האם לבישת מותגים מזוייפים עלולים להשפיע עלינו לרעה בדרכים בלתי צפויות?
מסתבר שכן, בעוד לבישת מותג מקורי לא מעצימה את הנטייה שלנו להיות הגונים וישרים. לבישת מוצר מזוייף ביודעין , גורמת לגבולות המוסריים שלנו להתרופפות במידה מסויימת והדבר גורם לנו להידרדר בקלות רבה יותר במדרון החלקלק של הרמאות.
מוסר השכל, ברגע שבסביבה שלכם יש מישהו "הלובש" מותג מזוייף, היזהרו! מעשה רמאות נוסף עלול להיות קרוב יותר ממה שחשבתם..
פתאום מצאתי את עצמי שאני לא חייב לזיין או יותר נכון לגמור.
נעים גם פשוט להיות, להרגיש, לגעת, להכרבל, להשתפשף כמו שני נחשים...לעבוד על החושים לתת לתדר של הגוף לנהל את ההצגה.
בדסם או לא בדסם, לא הכל מתחיל במכות ונגמר בגמירה...יש כל כך הרבה באמצע שניתן להנות ולהשאיר טעם של עוד.
הדיוק הזה עם הגוף, כל כך נפלא בעיני.
אין מטרות ואין אכזבות,
אין נפגעים ואין זוכים.
רק משתתפים ונהנים.
האנרגיה המינית נשמרת,
היא כמו ג'יני היושב במנורה ורק מחכה לאלדין לגלות אותו.
היא מתפזרת בכל הגוף, דוחפת עם מוטביציה לעוד, כמו מגנט - מושכת אותך לפעולה.
רק עוד שפשוף ואני בחוץ, מבטיחה לך קסמים ונפלאות, רק שפשפף ואני חופשיה.
ואם אתה מתאפק, לא נותן לה מוצא, היא ממשיכה לדחוף ומספקת לך מנוע אנרגיה בלתי מוגבל.
היום שלך נראה אחרת, הכל פתאום נראה נעים יותר, נסבל יותר וקל יותר.
האנרגיה הזו נותנת לך כוחות חדשים לעבודה, לאנשים, ליצרתיות, פותחת את הלב במקום שקודם הוא התכווץ.
החיוך הפנימי מעיר את החיצוני.
אתה מרגיש חדש ומחודש.
עולים במדרגות, זו רק הקומה השניה, דלת הכניסה לדירה כבר לפנינו.
אתה נכנס ראשון ומבקש ממנה שתכנס, שתוריד את המעיל בזמן שאתה מוריד את שלך.
יש עוד מישהו בבית, יש רעש בשירותים, האור דולק, רעש מכונת הכביסה ברקע.
פתאום דלת נפתחת!
יוצא גבר זר שאתה מכיר מהשירותים, הוא מביט בה והיא מביטה בו, מבט מבוהל של שניהם.
הוא מברך לשלום,
היא עונה,
הוא ממשיך לדרכו, מחשבתיו בכלל במכונת הכביסה הרועשת.
היא נבהלת פתאום, מחשבות חרדה מציפים אותה, הפנים שלה מתכווצות, אותם קמטים שכבר התכווצו פעם over and over ...אומרת לך, "אני נוסעת הביתה!"... ומניחה את ידיה על הידית של הדלת.
אתה אוחז בזרועותיה, מקרב את הגוף, מביט לה בעיניים ואומר לה "אין כאן אף אחד עבורך חוץ ממני, את איתי, אף אחד אחר לא יגע בך, את לא נוסעת הביתה, את נשארת איתי כאן!"
היא מגיבה בהנהון ראש, אתה מושך שוב בשיערה, והיא נרגעת, סופגת את הכאב והמגע שלך.
אתה מבין שהיא שלך לאותו הרגע, אין עבורה אף אחד אחר.
אתה מוריד ממנה את שמלתה, נפטר מהחזייה , מושך את שיערה ומושיב אותה באמצע הסלון.
מפשיל את מכנסיך, היא מביטה בך, בעינייה הגדולות - כעיני תינוק הרוצה חלב, עיניים המנצנצות בחושך ונחקקות אצלך בזכרון..
האיבר גדול, מרחף מעל פניה, היא מריחה אותו, נוגעת, מלטפת, בודקת, מתמוגגת, טועמת ועוצמת עיניים.
תחושת חום ראשונית,
יוצאות ממך זעקות קטנות של הנאה, היא שואבת את האיבר, מלקקת , עם שינייה לוחצת על הכיפה, בולעת ואתה מחזיק את ראשה כדי שהבריחה תהיה קשה.
הפה שלה הופך ללוע, הגרון לצינור. היא לא מתנגדת רק מסתכלת ונכנעת לקצב ותחושת המילוי.
אתה מחזיק בראשה, דוחף אותו בידיך, עמוק יותר, חזק יותר - שלא יהיה לה אוויר, שלא תוכל לנשום, שיהיה ואקום מושלם.
אתה לופת חזק ביד אחת את שערה, מאחורי ראש. ואת היד השניה מניף ומוריד למכה, פוגע בידך השניה...הראש שלה רועד מהמכה, היא מקשיחה את האחיזה בך, הגוף פתאום נלחץ ומרפה, המוח מזדעדע מהחוויה, אלף מחשבות רצות לה במוח, אף אחת לא מצליחה להיות במרכז, כמו אלף ציפורים שעפות לכל כיוון.
עינייה נדלקות, "עיני שטן" כך אתה קורא להן, עיניים שמזכירות לך חתולה מפוחדת בפינה חשוכה או פנתרה שצדה איילה בלילה.
צמרמורת עוברת בגופך, טירוף אוחז בידך, ראית אותם בעבר. יודע שזה ביטוי לטירוף שמתחולל אצלה בראש.
היא מחפשת אוויר, מחפשת יציבות, כל מכה גורמת לבהלה ורטיבות...אין בטוח, אין מתוכנן, אין מובן!
רק כאוס ובלאגן!
אתה מרים אותה בשיערה למעלה, גורר אותה לחדר האמבטיה...היא נלחמת להוריד את בגדיה האחרונים.
אתה מכניס אותה תחת הדוש. מפעיל את המים, מרטיב אותה כמו חתולה, שבחיים לא ראתה מקלחת.
אתה מתחיל לרחוץ אותה, עובר כל חלק וחלק בגוף...היא מסתכלת עליך במבט של רחמים, אבודה, מושפלת, חשופה ופתוחה.
אתה נכנס למקלחת יחד איתה, היא מתעוררת, מחייכת, נוגעת ומחבקת.
נותן לה סבון והיא מתחילה לרחוץ, לעבור חלק חלק, נקב נקב, קפל קפל...תופסת את הזין ביד אחת, ולוקחת ביד השניה חופן של סבון נוזלי.
בשתי ידיים, היא משפשפת, מקרבת לגוף, לבטן - לוחצת, ולא מפסיקה לשפשף, מעבירה בין האצבעות, משחקת עם הכיפה, מרוכזת רק בכך, רק בזין והקצף הלבן.
מביטה בך בהתפלאות ותשוקה, דואגת ונרטבת.
אתה נשען על הקיר, מאבד את תחושות הזמן, הרגליים בקושי מחזיקות אותך, אתה נאנח, זועק מהנאה ומשחרר שליטה, כמו ילד שנעטף בחיקה של אמא אהבה.
לזמן אין משמעות, הראש מפסיק לחשוב, הגוף רק מקבל תחושות, הריחות מתחזקים והטעמים מדוייקים.
המים הפכו קרים פתאום, אתה מחליט לצאת מהמקלחת, להתייבש ולקחת אותה יחד איתך למיטה.
היא נגררת, לא מתנגדת...השליטה שוב אצלך!
אתה משליך אותה על המיטה, היא קורסת כמו עץ שהרגע נכרת - חסרת שליטה והתנגדות. פשוט אבודה!
אתה חודר אליה מאחורה, היא רטובה.
אתה מושך בשיערה, היא מוציאה זעקה.
אתה חונק אותה בצווארה, היא משחררת רעש של דממה.
אתה משחרר את האחיזה, נוחת עם הראש על גבה, מתקרב לאוזנה לוחש רק שתי מילים - "את שלי" ונושך מעט את אוזנה, מסמן אותה!
אתה מתמוסס לאט לאט בגופה, גוף אל גוף, נפש אל נפש, פעימות הלב אל פעימות הלב, נשימה אל נשימה, כמו יחידה אחת שאף פעם לא הייתה מופרדת.
מביט לחלל הריק, בערפול חושים ועיניים עייפות, רואה שוב כמו בחזיון תעתועים את עייני השטן שנצרבו אצלך בזכרון כמו כמו קרן שמש חזקה הצורבת את העור ביום קיצי לוהט.
הראש בשקט עכשיו, העולם דומם בעלות השחר.
השמש חושפת את מערומי החשכה,
הרעש מבחוץ משתלט על השקט הפנימי.
שישי בערב, הפלאייה (חוף בספרדית) זורמת באנשים רועשים וצבעוניים.
החום כבר ירד, האנשים אחרי הכנות ומדידות, כולם מטיילים, מחפשים כיוון.
לכל אחד יש בוסקולה משלו, מצפן באיטלקית הקדומה. כמו דנטה, כולם מטיילים ביער אפלולי של מייצגי אורות מחפשים לצאת מהיער בחיפוש אחר גבעת השמש הנצחית.
ביום המצפן הזה משובש, חום ולחות הגיהנום מכה בו כפליים ועל כן דינם של האנשים הוא לרבוץ למרגלות הנהר ולהיעקץ על ידי קרני השמש השורפות.
אני, מתיישב בשערי השאול (מתחם 18+) שבכניסתו יש שלט קוסמי עם הכיתוב "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי"
לידי יושבת בחורה צעירה יפת מראה עם חזה חשוף ומבט עייף.
ניהלנו ערב קודם שיחה אל תוך הלילה על פולימוריה, שיחה על פרטנרים ורגשות, על הסכמה ופומביות. שיחה שלא הסתיימה והשאירה טעם של עוד.
הנושא עניין אותי, במיוחד כי היא שידרה לי בטחון מוחלט בדרכה, 3 פרטנרים במקביל , עם נסיון של 3 שנים, אמונה מוחלטת בדרך ההפוכה ממונוגמיה.
סקרן אותי הביטחון והשלווה שלה סביב נושא שעבורי בכלל לא קל.
איך היא מצליחה לאזן בין כל שלושתם, ומי מקבל עדיפות, ואיך בכלל מייצרים מערכת איזונים פנימית עם ההרגשה שאתה עוד בורג במערכת הזוגית? או שאולי אתה בכלל צלע ותפקידך גדול יותר.
מי לוקח אחריות על רגשות הדאגה, החמלה והעזרה, במערכת הזו? כלומר מי דואג לה כאשר היא למטה, מי נותן כתף. אולי כולם ביחד וזה נפלא או אולי היא בכלל לא צריכה.
הרבה שאלות עלו לי בראש, לא את כולם הצלחתי לשאול, השיחה לא תמיד מתנהלת לפי התוכנית.
בתשובות שלה מצאתי כמה תובנות, אבל ההרגשה הכללית נשארה לי היא - קל יותר לא לבחור, לבחור באחד זו מחוייבות, השקעה וההפסד גדול יותר.
אפשר להשאיר את צומת הבחירה כצומת ולזרום, לתת לזמן לעשות את שלו, לרגשות להפעיל את המיינד ולשחרר את הבחירה ליקום.
נראה על פניו שזה הניו-אנרכיזם החדש או אולי הוא תמיד היה כאן. הפלאייה מלאה באנשים שבחרו להתמרד בעולם של החלטות, אולי בעצם לברוח, מהחלטותהם או בכלל מהחלטות של אחרים - ממשלה, משטרה, הפקה, הורים, בני זוג.
האנשים מאסו במגבלות הבחירה בעולם על פניו של בחירות הבלתי מוגבלות, אולי מהפחד לפספס או מחוסר היכולת לבחור ולהתמקד.
האנשים מסתובבים, מחפשים, הבוסקולה זזה בכיוונים שונים, מנתבת אותם לעוד מחנה ועוד מתחם עם דיג'י מלהיב שזורק גלי אור לכיוון הרחבה ומרים את הכימיקלים הישר למוח עד לפיצוץ חושים.
חלק רוקדים כאילו נכנסה בהם רוח שד וחלק שוכבים על מזרון- זזים ורוקדים, מביטים בשאריות של צבעים מהמקרן שנשארו ממסיבה שכבר הסתיימה, במחנה של אנשים שכולו רוצה לברוח לשינה.
מריבות המחנה, הרכילות, התככים נעלמים בענן של מוזיקה, אלכוהול וכימקלים שמחים.
העייפות היא רק סימפטום היא כבר לא גבול אמיתי, ומי שנשבר פשוט קורס ונרדם, מתאושש וממשיך כאילו לא עזב לעולם.
כולם אומרים לי שהפלאייה היא קסומה, היא מספקת את הבקשות שלך, רק תבקש והיא כבר תזמן לגורלך את האנשים הנכונים.
וכך זה נראה, חיבורים של שניות או דקות, חבר ללילה או להמשך המסע, חיבורים וקשרים נרקמים.
אנשים שוכבים מחובקים, מכורבלים על שפת הכנרת, עם תאורה מרהיבה של מייצג אלמוגים ומוזיקת קסם שנעה בקצב תאורת האלמוגים.
נראה כמו חוף מבטחים לכל מי שהבוסקולה שלו השתבשה והתעייפה.
השמש זורחת והחיפוש נגמר, הוילון יורד על המחנה. האור משתלט על העולם, דממת רעשי הבוקר לוקחים את תפקידם בחזרה.
השינה הופכת למפלט היחיד.
בוקר טוב עולם!
ואני אחרי 3 ימים, 3 ק''ג פחות (לא מבחירה). עם 7 שעות שינה מתאושש קצת. נחשף בשביל תשומי אינטרנטי טיפוסי ובנאלי. בשביל ההרגשה הטובה והסקרנות.
אני התחלתי לא מזמן, לנהל צוות DMים בליין בדסמי חייפאי , בנסיון להפיק מקום אלטרנטיבי לכל הצפוניים שקשה להם להגיע כל הזמן למרכז.
אתמול הגיעה לאירוע אלכסה, למי שמכיר ולא מכיר...היחצנית הנצחית של פטישדיל, באה לשיר ולרקוד.
היו הרבה הכנות לקראת האירוע, הוספנו כלוב, עמוד פול דאנס, עמדת קשירות עם הפרדה, תאורה מיוחדת ואפלה, וילונות ועמדות שכיבה\ישיבה בשביל האווירה והפרטיות, אוטובוס כחדר חושך וזיונים....ובהמשך, בהמשך יהיה עוד והעוד...אני אדאג לזה בעצמי!
אפילו המוזיקה השתפרה, יותר אפל, יותר בדסמי, יותר מחרמן ופאק פשוט יותר.
איך אני יודע?
ראיתי בפעם הראשונה סשנים שהם לא שלי ושלי חברי שמבלים לרוב במרכז, ראיתי אנשים מזדיינים, זוגות מתחרמנים, אנשים עומדים וצופים בקשירות והצלפות.
נשים מחפשות גברים להשתעשע איתן....
מחפשות מבט, מגע, נשיקות , וסקס....כן סקס רחמנא ליצלן...כן כן נשים חרמניות!!!
אבל מה ,חסרים גברים, גברים שנראים כמו גברים, כאלה שמריחים כמו גברים, כאלה שנוגעים כמו גברים, כאלה שנגשים כמו גברים.
ונתונים תשומת לב כמו גברים....בקיצור גבר נקי, מסודר, מריח טוב, מדבר יפה,חיוך שמח ומגיע עם ציוד - מוח ששולט בידייים ולא ידיים ששולטים במוח....כן כן זה ציוד לכל דבר ועניין.
שיהיה שולט ולא בעל שוט... שוט זה רק extension לכל השאר .
ופאק כן בדסמי שיודע לגעת וגם להכאיב כשצריך....הזין זה לא כלי היחיד!!!
למי שלא הבין אני מחפש גברים למסיבה הבאה....כן שיבואו ויתנו את תשומת הלב לנשים שמשתוקקות לפאן ולבדסם בצפון.
נ.ב
זייני מוח מהכלוב, אני לא אישה לא לזיין לי את המוח, אני לא סבלני כמובן.
כל מאונני המקלדת, תמשיכו לאונן. לא מחפש אותכם.
נשלטים, אתם מוזמנים, יש שם נשים שולטות!
שולטים, את מוזמנים, בלי האגו וכל הזבל מסביב, את זה תשאירו בכלוב!
את יודעת שעניין הרוק מדליק אותי...
הייתי אתמול בסביבה...ממש לא רחוק מהעבודה שלך!
שלחתי לך הודעה לא מתוכננת "תרדי במעלית למטה, אני מחכה לך!"
בלי לדעת למה, בלי הכנה. את אוסף את הדברים במהירות ויורדת למטה בשקט, לא זורקת מילה למנהל או חברים לעבודה.
את יוצאת מהמעלית, די מבולבלת, קצת מופתעת לראות אותי באמצע היום.
אני חולף על פניך, מושך אותך הצידה עם המבט, למקום חצי מוסתר, ליד המעליות על מנת שתוכלי לשמוע אותן עובדות, ואת חברי שלך לעבודה שפתאום חזרו מארוחת הצהוריים, מחכים למעלית, רועשים וצועקים .
את נלחצת, הפנים מראים קצת מצוקה, את מביטה בי, מנסה להבין מה הצעד הבא, למה אני כאן? למה את נמצאת מרחק של כמה מטרים מאנשים שאת עובדת איתם כבר תקופה ארוכה?
אבל בעצם הם לא יודעים כמעט כלום עליך!
אני שואל אותך בקול מתון "האם את אוהבת ליריר?"
את עונה לי "כן".
אני מבקש ממך לרדת על הברכיים, להוציאי לשון ארוכה וליריר על הרצפה.
הרעשים ליד המעלית מתגברים, הצטרפו עוד אנשים שחזרו מארוחת הצהוריים.
את יורדת למטה, מוציאה לשון ארוכה, בוהה בי עם עיניים גדולות ולא ממצמצת...חוששת שיראו אותך...אני משדר לך מבט של בטחון ורוגע מבט "הם לא יראו אותך, את איתי, בטוחה, אני שומר עליך, חתולה שלי"
הריר מתחיל לטפטף לאט לאט, את נושמת בכבידות, מנסה ליצר עוד רוק, ולא מפסיקה לבהות בי, בעיניים!
אני מבקש ממך, לשים את כפות הידיים שלך מתחת ללשון.
את ממהרת, שולפת את הידיים במהירות מאחורי הגב ופורשת אותם לפניך.
הריר ממשיך לטפטף, ניזל למטה כמו ברז חלש.
נאספת כמות נכבדת שממלאה את ידיך.
אני מבקש ממך ללקק את שלולית הרוק, לשתות אותה מהידיים, עד הטיפה האחרונה, ללקק את השאריות , כמו חתולה רעבה שראתה בקבוק זכוכית של חלב נשבר...ללקק הכל עד שלא ישאר כלום, כלום!
את מסיימת הכל, העיניים הגדולות שלך נועצות בי, הראש שלך מחכה לליטוף ,למגע....
אלוהים לא משחק בקוביה עם היקום: הוא משחק משחק בלתי ברור שהוא המציא, שאפשר להשוות, מנקודת המבט של שאר השחקנים (כלומר: כולם), לגירסה של משחק פוקר מבולבל, מוזר בחדר חשוך לחלוטין עם קלפים ריקים על סכומי אינסופיים, עם מחלק שלא אומר לך את החוקים ומחייך כל הזמן!
למי שתהה, לא אין קוביות, לא עובד בשביל שיהיה לכם יפה,עובד בשביל שלי יהיה נוח!
אני לא תמיד הייתי בבדסם, זה תמיד היה שם אבל לא משהו שידעתי לתת לו הגדרה מדוייקת, רק רגש של בעבוע ובושה.
לקח לי הרבה זמן לגלות מי אני ולמה אני נמשך, לגלות את המיניות שלי, את השוני שלי מהמיין סטרים, את הסטיות שלי והשריטות שלי.
לקבל את החלקים הללו, ועדיין להמשיך לעבוד, על לקבל גם חלקים אחרים...עבודה שלא נגמרת!
הגילוי בכלל התחיל לא במועדונים או מסיבות, לא דרך סרטים או סדרות, לא דרך ספרים או מאמרים, דרך מזל מוזר שבו פגשתי גבר מבוגר שהראה לי שיש אפשריות אחרות חוץ מהדבר הרגיל, נתן לי להרגיש נוח עם עצמי, בזה שהוא היה גאה בשריטות והאלמנטים בדסמים שלו.
הקשבתי לו בשקיקה, ראיתי אותו מול נשים בפליאה. הוא הזהיר אותי בכל פעם, שיש מחיר לשגעון, ואני כל פעם אמרתי לו שאני לא אדם שמתמכר, אני חזק מספיק להגיד די מתי שבא לי...וכמה טעיתי!
במהלך השנים, מיצינו אחד את השני, עדיין חברים אבל מרחוק, אין צורך יותר בחברות צפופה.
התחלתי את דרכי בעולם הבדסם לאט לאט, פוגש אנשים ונשים לומד ומסתכל, לוקח את מה שאני אוהב ומסנן את השאר.
במרוצת השנים פגשתי נשים, אחת מהן מזוכיסטית, שהזיזה לי הגבולות, פשוט הזיזה, אמרה לי אני רוצה עוד, יותר חזק, יותר כואב, אל תפסיק גם אם אני אומרת לא!
אני בלי הבנה גדולה, עליתי על הקרון של רכבת ההרים, כל כך הרבה אדרלין, כל כך הרבה כיף ומשחרר..כל סשן וסקס היו יותר ויותר קשוחים, לא הייתי צריך לעצור או לחשוב, הייתי אני, היצירתי והיצרי, בסיסי בלי מיינד שעובד וחושב.
והיא, היא הייתה בעולם שלה, נהנת ממה שהיא רגילה, ממה שהיא הפכה אותי או אפשרה לי.
היחסים לא המשיכו, אני ניתקתי, דברים אחרים לא התאימו.
היום אני מתנהל מול נשים אחרות, עם נסיון אחר, לפעמים ראשוני ולפעמים קצת יותר מנוסות.
אף אחד לא ברמת החופש שלה, ואני, אני תקוע עדיין שם, בקשוח והקיצוני. הרי שם אני בסיסי, בלי מסכה, מגיעים לקור שלי, איפה שהרגשות והדמעות נפתחים, הכספת שלי מהעולם, שומרת עליהם שנים על גבי שנים, דרך הבושה וההפחד.
נוצרת דילמה, לקחת בחורה שלא נמצאת בקשוח הקיצוני - אולי ונילית או קינקית, אני קורה לזה "הבור", ולהביא אותה לשם ,ללמד. ואם היחסים לא יצליחו, ונפרד היא תהיה תקוע בבור בדיוק כמוני עכשיו....איך זה הוגן כלפיה, הרי אני יודע מה התוצאות, איך מוסרית אני יכול לדרדר בן אדם לבור?
כן, יש כאן את הבחירה שלה כמובן, אבל האם היא מבינה לאיזה קרון רכבת הרים היא נכנסת, בדיוק כמו שאני ידעתי (ואני לא ידעתי).
אולי אני עושה טובה בעצם, מאיר לה את הפנטזיות החבויות שלה, פותח לה את המיניות...הכספת הזו שקולעת את היצרי שלה.
מצד שני, אולי להיתמתן?
לתת לזרם "הנורמלי" של החיים לעשות את שלו, להתאהב בדברים האחרים שלא קשורים בבדסם, לוותר על החגיגה והאדרלנין, להתיישב כמו שאומרים.
מחשבה קשה עבורי, לוותר על עונג ויצרתיות - בדסם, זה כמו לחתוך יד או רגל או בעצם אונה במוח. להיגמל ולא להיות.
זוגיות בדסמית, נראת כלא אפשרית...נדירה כמו חד קרן.
כל כך הרבה פיתויים מסביב, לכולם.
מחיר נפשי שמתלווה לקיצוניות, דרמות ורגשות כלואים, פחדים שמשאיר את רוב האנשים בארון או מאחור המסך.
בכלל, המבחר המצומצם, אנחנו אחוז קטן באוכלוסיה, ומזוכיזם או סאדיזם מצמצם עוד יותר את המבחר.
המחיר החברתי, להיות חלק מקבוצה שלא מקובלת על רוב האוכלוסיה, מייצר מתח על יחסים מבחינת חופש בכל ספקטרום החיים- חייבים להתחשב בסביבה ועניין של אי הקבלה של העולם האחר.
חשבתי ללכת לטנטרה, קיצוני לצד השני מול הבדסם, מקום שמדגיש את המגע הרך, את הנינוחות שבמיניות.
מקום לא זר לי, העדינות אצלי זה מקום לעוף בו, להתרכך ולחבק ולספוג את הצד השני,כל כך אוהב ומתרפק בכל נגיעה בגוף אהוב.
המגע אצלי מגיע מהנשמה, ואני עם היד רוצה לגעת בנשמה השניה, להתחבר בעומק הרגשי, לקבל ולתת אנרגיה של אהבה והכלה.
סוג של דיסונס בדסמי, קשוח וקיצוני, רך ונעים...מתחבר אצלי מושלם, במקום של סשן קשוח עם אפטר קר ארוך.
אני בכלל מגיע מעולם הרוחני - עולם האנרגיות והיוגה, מגע והתבוננות.
אני מקדש את הכלים הללו,
מגע עבורי הוא קדוש,. מייצר אינטימיות וחיבה של גוף עם גוף, נפש אל נפש.
יוגה, נותנת לי כלי להבין ולהרגיש את הגוף, בין אם הוא חולה, עצוב,, מכווץ או שמח וחופשי.
אנרגיה, זה הכלי להבין מה גורם לתחושות הגוף.
והתבוננות, זה המיינד, לנתח, להבין ולפתור...כל הזמן ללמוד.
כל כך הרבה מחשבות, ועדיין נשאר לי הדילמה...בטח יכתבו לי כאן, תאזן, תלך באמצע. אבל האמצע שלי זה לא האמצע של הפרטרית.
צריך התאמה כמעט מושלמת בשביל זוגיות בדסמית.
לילה טוב לכולם...שינה ערבה
