היום פחדתי מעצמי מאוד.
הרבה זמן לא הרגשתי חוסר אונים שכזה.
תחושה שאתה אומלל והעולם מתאכזר אליך ואין לך ברירה אלא לקבל את העול.
הרבה זמן לא בכיתי עם כזאת כוונה ועוצמה.
קצת יותר משנה. זה הרבה בשבילי.
מנותקת מכל הגיון ורציונל, פגיעה כל כך ושבירה.
מאוכזבת עד עמקי נשמתי.
בודדה וחלשה.
פחדתי להרגיש ככה. זה הרתיע אותי.
עברתי שנה שבה התפתחתי המון.
למדתי וחוויתי ותפסתי מעצמי קצת יותר.
שנה שבה יש קצת פחות הלקאה עצמית, קצת פחות אשמה וכאב.
התחלתי לאהוב את עצמי באמת, להעריך את עצמי.
וברגע פשוט הכל נפל. כל מה שבניתי כאילו לא היה.
הכל התמוטט לי.
מי אני?
הייתי ילדה אומללה ומעוררת רחמים.
כל כך אבודה.
כל מה שלימדתי את עצמי ירד לטימיון?
כל מה שעברתי כבר איננו?
פחדתי מהרגעים האלה, אני לא אומללה ולא מסכנה.
אני אדם חזק ומחושל ולא סתם הגעתי למקום שהגעתי.
ועדיין. אין דרך קלה לשבור לב.
היום נשבר לי הלב בפעם השניה ואולי האחרונה.
אבל נשבר טוטאלית. אין יותר לב.
אין מקום לכלום.
אהבה זה דבר לא פשוט.
זה לא פשוט להתמודד עם התסכול שהיא מביאה לפעמים ועם התנודות החדות במטען הרגשי.
היא יכולה לקחת אותך גבוה גבוה לאופוריה חסרת מעצורים ויכולה ברגע לרסק אותך ולגרום לך להאמין שסוף העולם הגיע.
אני מפחדת ממה שעתיד לבוא.
אני לא רוצה להישבר.
רוצה להיות החזקה שלימדתי את עצמי להיות.
אני לא רוצה ליפול. אני לא רוצה להגיע למקומות שמזכירים לי פצעים מהעבר.
אני רוצה נחמה ומקווה שאמצא אותה בעצמי.
רוצה לראות את הטוב שעתיד לבוא.
ועדיין, הכאב הדוקר לצד האופטימיות המנומסת והמאולצת.
איך יכולת לעשות לי את זה?
נתתי הכל. את כולי תמיד.
בכל צעד בדרך דרשתי מעצמי לתת הכל.
מילים רבות נשפכו ממני היום ועדיין לא אוכל לתאר את הפגיעה העמוקה שאני חשה.
את הכעס. העלבון.
איך יכול להיות שהמגע העדין שלי, הכן והאוהב - יכול לפגוע במישהו?
איך יכול להיות שהזיכרון האינטימי והמתוק שלי הוא טריגר לפגיעה וכאב. זה הכי כאב לי.
דקירה בלב. אני פגועה כל כך.
איך יכול להיות שהאדם השביר שאני, נחווה באור כל כך פוגעני ולא טוב.
כולי תפילה צנועה ליושבת במרומים.
לילה אחד ללא חלומות.
תני לי לשקוע לתוך הכלום.
לתוך חוסר תחושה וקהות רגשית.
אני רוצה להיות כלום בבקשה.
כדי לקבל כמה שעות של נחת.
