אין ילד רע.
יש ילד שרע לו.
אז אני ילדה שלפעמים רע לה. רע מאוד.
אם הבת שלי היתה יודעת שכל פעם שחשבתי להתאבד זה היה כי הרגשתי אמא לא מספיק טובה, היא בטח היתה מתנהגת טיפל'ה יותר יפה.
אם האישה ההיא באוטובוס, שעברו כמעט חמש שנים מההערה המגעילה שלה אלי, היתה יודעת שאזכור ואבכה בגללה כל כך הרבה זמן, בטח היתה שותקת.
אבל... אבל...
אני לא בטוחה שאף פעם לא אמרתי משהו שגרם למישהו לרצות להתאבד. להפך. מאמינה שלצערי מן הסתם כבר יצא לי להגיד משהו נורא כזה. זה ככה.
במיוחד כי רע לי. רע לי, אני שקועה בעצמי.... קל לראות איך זורם.
זה מעגל קסם כזה...
בגלל זה תמיד אומרים את המשפט הזה.
עזבו אותו. הוא סתם מסכן. אל תיקחו אותו ללב.
היא מדברת אלייך ככה כי יש לה בעיה...
אז נעים מאוד.
אני הזאת עם הבעיה.
מפיצת אנרגיה שלילית. שואבת כוחות...
והפכתי לכזאת כי פגשתי הרבה אנשים כאלה, ששאבו את האנרגיה הטובה שאולי היתה לי (אני כבר לא בטוחה בזה) והשאירו אותי עם השחור שאני עכשיו מעבירה הלאה.
מי שמתקרב אלי עלול להידבק.
אני שקועה בעצמי, לא רואה מטר קדימה, וכל הזמן רואה את חצי הכוס הריקה.
אני מקנאה, אני פסימית אני כל מה שהנשמות הטובות ימליצו לך להתרחק ממנו.
למען האמת, אני מהסוג של האנשים שצריך לטפל בהם. קוראים לזה בית חולים לחולי רוח.
או חולי נפש.
או בית משוגעים.
העיקר להרחיק מהציבור.
למנוע מהחיידק להתפשט.
כי הוא מתפשט. והוא מדבק.
וגם אתם מן הסתם תשתדלו להתרחק ממני.
לא. אין פה פואנטה.
רק רציתי שתכירו את הצד הזה. של הילד הרע...
בעצם, יש משהו אחד שהייתי רוצה יותר.
הייתי רוצה שהיקרים לי לא ידבקו מהשחור הזה.
שהם לא ישקעו בבוץ הזה יחד איתי.
שהבת שלי לא תידבק במחלה...
אלוקי, שמור את אהובי ואוהבי מפני...