דקויות

כן את זן נדיר
ציפור משונה
פורשת כנפייך לדאות
בעולם הזוי.
כבר כוכבא
שאסף בידיו
גזעי עץ
כן גם את מלקטת.

מלקטת במבטך הנוקב
עינייך הסגורות לרווחה
חיוכך, וצחוקך הפורץ
לעיתים בצחוק
לעיתים במבוכה.

מוחך הקודח
החופר אלי תאוותך
סולל דרכך
ותר אחרי האור.

ואני שם עומד מנגד
חושי מחודדים לעברך
מנסה לפצח את הקוד
את החידה העומדת מולי.
והכל כל כך מורכב
כל כך מעניין.

מחד ניתן לחשוב במונחי הפשטה
שולט נשלטת וגומר.
מאידך לחקור לעומקך
חוויה מתקנת,
מסעירה.
לנסות ולהפתיע. בכל פעם
שאני מופתע.

לחוות שכאבך
הינו העונג העילאי שלנו.
ושזנותך הינה
לא רק מילים
והכל ביחד
מתערבב לכור היתוך
שאני יודע מהם החומרים
שנכנסו לתוכו
אבל לעולם
התוצאה תהיה חוויה.

הוסף לכל זה. קורטוב
של רגש.
קורטוב של טעמים
והתוצאה היא


שלמות!

מתמתח במיטה, קורי השינה עדיין אופפים אותו. פורש ידיו לצדדים נוגע בה. היא מסתובבת באיטיות לעברו, נאנקת מתחושת כאב החולפת בגופה, כאב מלווה בעונג,(מאורעות ליל אמש חולפות בזכרונה בהבזק מהיר ). בתנועה מהירה היא מנשקת את שפתיו, אומרת בוקר טוב , אדוני.
יורדת מהמיטה ממתינה כורעת על ברכיה, נעלי הבית שלו בידיה מחכה שירד.

הוא מביט בה בחיוך ולוחש לה, עדיין לא אהובתי אשאר עוד כמה דקות במיטה, אשמח לכוס קפה, תודה. היא הולכת לכוון המטבח מבטו מלוה אותה, בוחן את תנועותיה, את גופה, משחזר כל פרט ופרט בגוף הזה שהוא כל כך אוהב. הגוף שהיא ברוב אהבתה, נתנה לו לשימושו, הגוף ששניהם למדו להתענג עליו כל כך. עונג המהול בכאב, שסימנים כחולים מעידים, על השעות המטריפות שבילו בעבר, והשעות המטריפות שעומדות לפניהם. הוא חש בזקפה ההולכת ומשתלטת עליו.

בעינים עצומות שכב וריח הקפה מהמטבח עולה באפו. היא נכנסה לחדר, אדוני לחשה, הקפה שלך. היא הושיטה את כוס הקפה על גבי מגש, שחור בדיוק כפי שהוא אוהב. כורעת על ברכיה ליד המיטה ומחזיקה במגש. הוא חייך וליטף את פניה, תודה לחש לה. כבר קמים אמר, יום עבדוה לפנינו צריך להתארגן. הנהנה בראשה עיניה בורקות. החיוך לא מש משפתיה.

המשך..בפרק הבא.

מהרהרת
במה שקרה בימים האחרונים
שקט בבית.

איך התחברנו
כל כך לעומק
כל כך אוחז
כל כך כואב
כל כך מהר.

שני הפכים
עם המון יכולות
וכיוונים
משתלבים...(יין וייאנג)

האם רצית אי פעם
לעמוד על קצה צוק,
לצרוח
ולהמתין
לצלילי המוסיקה?

האם חלמת
שתחזור שוב
בזמן?

הקסמת אותי
ביכולות שלך
בטבעיות שלך
(בסאדיזם...)
בפתיחות
באהבת האדם שלך

רוצה לשרת גחמותיך
רוצה להתעטף בך
ולהתערטל...

שכלל העמקתך לתוככי מוחי
חלל ,
שעבד
את גופי הרעב
הפוך את כאביי לאהבה

היה האלוהים שלי..מחר.

עייפה נורא....לא ישנתי די
ממתינה ללא סבלנות......לך...

חזרתי מארוחת צהרים
אכלתי שוארמה..
אגב, לא רעה בכלל
הכלבה שלי יושבת עלי ברגעים אלה
ומלקקת את השאריות שזלגו
מהפיתה העמוסה לעייפה
אל מכנסי.
לפי הליקוק שלה..היא גם אוהבת
את השוארמה שאכלתי.

גם בך הייתי נותן סימנים
כלשון ההגדה לפסח
(רבי שמעון היה נותן בהם סימנים..דצ"ך...)

שסזכ"ל.

בדקתי את הדרכים
לאמת האם הסימנים נכונים.
81 מהן שנתתי בך
הוכיחו לי שלא טעיתי.

גם אם הם לוו בקולות של כאב
טרוניות. או מחאות
עדין הם נותרו סימנים לכך
שלא טעיתי בך.

היכולת הזו של לקבל
חזקה לא פחות מהיכולת שלי לתת
וזהו השילוב המנצח.
שלמות של קבלה ונתינה משני הצדדים
מהווה איזון והשלמה ביננו.

חוויה? אפשר לקרוא לזה כך
אבל יש בזה משהו מן הרגעי.
הוויה....כן אוהב את זה.

פתחתי את הדלת
היית בדיוק כפי שרציתי שתהיי
ממתינה בסבלנות לבואי.
תארת לעצמך מה מצפה לך?
אולי,,משתדל להרחיב את היריעה.
להפתיע, לגוון לשנות שלא ישעמם.

והתמסרת כולך
וככל שנתת מעצמך יותר
כך אני לקחתי יותר.
ורוצה לקחת יותר
ואקח יותר..
ולוקח..

לוקח אותך בדיוק כפי שאת.
מביט מבעד לחיוך הנסוך על פנייך
וחיוכך המתגלגל
גם ברגעים קשים וקשים יותר.
והשעות טסות..
והימים קצרים...
מקווה להספיק הכל.

רגעים מיוחדים להערכה.
הם רגעי השקט שלאחר הסערה.
הביחד. הצחוק על כוס יין
סיפורים, שלווה
ושוב סערה..
לעזאזל

מי בכלל יכול להתאפק?!!!


מוקדש ל"לי-אורה"

הלכתי לבדיקה.
לא היתה לי ברירה..
צריך ככה בגילי להבדק מידי פעם

תעמוד על 4 אמרה לי הרופאה
שם מאחורי הפרגוד
ותוריד את המכנסים והתחתונים
עשיתי כמצוותה וחיכיתי בשקט שתגיע.

מחשבותי נדדו אלייך.
איך את בדיוק באותה עמידה
ממתינה למילה. למגע..
לכוח הרוחש בתוכי, עבורך..
אחזה בי זיקפה.
כן אותה זיקפה שאת מכירה..

סליחה אדון ..
שמעתי את קולה אומרת..
אבל..
כן שפחה יצא לי..
מה רצית?

התעוררתי ..
סליחה אמרתי לרופאה
זה לא היה לך, מצטער.

הייתי במסיבה.
הסתכלתי, באתי להנות
מוסיקה שגדלתי עליה.
והיום היא נחלת הנוער
אילה שאוהבים את העולם הזה.
ומיחסים אותה
כמתאימה.

הסתכלתי בעינים פקוחות
שואל את עצמי
את אותן שאלות
שלפעמים אני מרים גבה
בתמיהה.

היתכן כי
עולם זה שייך לצעירים?
בלבד?
והיכן הם בני גילי?
או שמא הם מסתתרים
בדלת אמותיהם
טעוני ילדים ומשפחות
ונשים, כן כאלה
כדת וכדין.
במונולוג אינסופי
של צורך מול צורך
צורך אישי מול צורך..
נו..חברתי.

כן דילמה, פלוגתא..
שאין לה פתרון
וצריך להחליט
לעשות צעד
ומשלמים מחיר
לכאן או לכאן
חבל שהוא כואב..
אבל..
אוהב להכאיב!!

ומסיבה עברה
ומסיבה תחזור
והעולם על צירו סובב
והכל
כתמול שלשום.

ואני?
ואתם?

עבר שבוע.
שבוע של לימוד,
שבוע של הכרה, בנוכחות שלה
באדם, בצחוק, בחיוך.

הכל כל כך מורכב , מעניין
נוגע.
אני חש שאני נוגע בל מה שיש
מלמטה ועד למעלה
"טועם" מכל אשר אפשרי
והכל במגוון רחב של טעמים
הערבים לחיכי במיוחד.

אוהב גם את הצבעים
משחור דרך אדום לוהט
לצהוב צורח.

אז מה אם את עוזרת בית?
אז מה אם את זונה של מילים
אז מה אם את כואבת?
ומצפה לעוד?

אני שם לתת לך
ולהנות, מכל רגע.
והחיבוק בסוף
טעם גן עדן
בצבעי מלחמה.

יש אנשים שעושים לי את זה.
מסתובב פה די הרבה.
קורא , מתעניין, לומד
לומד להכיר אנשים
מצורת הדיבור
צורת ההתנסחות שלהם.

לפעמים יושב בצאט.
קורא לא מגיב
סתם מסתכל ולא מאמין.
והמבין יבין.

ויש אנשים.
שהכתיבה שלהם מדהימה.
היכולת המילולית מהממת.
כל מילה חצובה בסלע.
כל בלוג קצר או ארוך
כאילו מתעלה מעל קודמיו.
בתחרות אינסופית
של מי ינצח.

ומי שמנצח זה אני, אנחנו
אלה שיכולים ראויים
מבינים וקולטים
את היכולות הנהדרות האלה.
מנסה לקרוא את האדם
שמאחרי המילים
מאחרי הבלוג.
והמילים הם בבואה.
המסיכה שבה האדם,
(אין צורך להגדרות בדס"מ )
מגלה צפונותיו
כלפי הקוראים.

יודע שאסור לעשות אאוטינג
ואולי כלובי ימחק את מכתבי
אבל רציתי לציין אחת
המתעלה מעל לכולם.

זוהי נמש.
קרן השמש, האור
של הבלוגים באתר שלנו.
בעלת יכולות מדהימות של כתיבה
וניסוח.
ואמירות עמוקות ונוגעות.
נגעת בי.

תמשיכי.

אני.

לקחת את הממתק הזה.
חצי קשה,
לוקח אותו לפי.
לועס, עוצר.
לוחץ עליו בלשוני.
עוצם עיני..

כן התחושה מוכרת.
הטעם שונה.
המרקם הקטיפתי הזה
ממש ממכר.
נותן לממתק להתמוסס בפי.
בין לשוני,
לחיכי.

נושך שוב
ובולע.
לא שמעתי אייי.
פקחתי את עיני.

טעים לעזאזל.
חבל שזה משמין

התחלות חדשות
ביומיום שלי.
מעגלים נסגרים
נפתחים אחרים
כמו מסדרון מלא דלתות
אחת נסגרת הבאה נפתחת.
והכל מעבר לדלתות הסגורות
עולם שאני צריך לגלות
דברים שצריך לעשות.
ועוד לעשות
ללא סוף.

הלואי ויהיה הזמן לעשות הכל
וגם להיות כאן.
נחמד לי.
באמת.