צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

...What goes around

לפני 7 שנים. 25 בינואר 2017 בשעה 21:49

אדוני היקר, אני נתונה לגחמותיו של פסיכופת. שולחן, רגלית, הדום, כלבה, סמרטוט, זונה, שפחה… החיים שלי הפכו למפתיעים ביותר כעת, הרי מי עוד יכול לומר שבכל בוקר מחדש הוא קם ללא ידיעה אם הוא יהיה בן אדם, חיה או חפץ?

 

נתת לו אותי, כמשחק, שעשוע. אבל הוא גורם לי להרגיש הכי שלו.

הוא לא נח ולא מניח עד שכל גפה בגופי מאובטחת בצמידים ממתכת והשלשלאות שביניהם.

מסתובבת בדירתו בעירום מלא, גם בלילות החורף. ואני כועסת עליו, והוא יודע את זה… אבל זירת דרום מוצפת ואני מחוסרת מילים.

הוא מדמה לי עולם בו אני שפחה גוריאנית, אזוקה, עירומה ומוכנה. והוא לוקח אותי מתי שהוא רק רוצה. ללא שאלות, ללא רחמים. ואני מתנגדת, אני רואה את הניצוץ בעיניים שלו. הוא יודע עד כמה המאבק הזה מגרה אותי עוד מהשיחות שקדמו לפגישות שלנו.

סטירה ועוד סטירה, וכשאינני משתתקת הוא אוחז בפיסת בד אדומה (אוי, זו החולצה שלי!) ודוחף כמה שניתן ממנה אל תוך פי. הוא אינו מרפה. זה רק מגרה אותי יותר ואני ממשיכה להאבק. הוא מפמפם לתוכי חזק עד שראשי נחבט קלות בקיר מאחורי... ואז גומר.

 

הוא קם, ואני והכוס הפעור נותרים מרוחים על השטיח.

כל מחשבות על קור נעלמו להן מתישהו בין סטירה לצווחה.

הוא בשלו, ואני מתכדרת לתנוחה עוברית.

בפרק זמן שנדמה כמו נצח, אני שומעת רק את ההתנשפויות של שנינו. הוא מהגמירה, אני מהמאבק.

 

בפועל, עברו אף לא חמש דקות…

 

״אני הולך לזיין אותך שוב עכשיו.״

 

מ..מה?!

 

הוא נכנס שוב, זה מגרה אותי כל כך! אם כי, אותה מסכת היאבקות נראית לי משעממת כעת. אני לא גמרתי, הוא לא יגמור שוב.

אני מרפה את הגוף ומישירה מבט אל עיניו.

 

הוא רץ מרתון, ואני נחה בנקודת הסיום.

והנה, האורגזמה לא מגיעה. (אפשר למחוק נקרופיליה כפטיש אפשרי).

הוא צריך את המרד, בדיוק כמוני.

אני מחייכת אליו והוא מאט את הקצב עד כדי עצירה.

 

אני כל כך מרוצה מעצמי כשאני מבחינה בחיוך הנחבא במתאר שפתיו. מעניין אם הוא יודע שהוא יפה... אני בטוח לא אספר לו.

 

״בואי.״

 

הוא קם ופוסע אל עבר חדר השינה. אני נאבקת לעמוד עם האזיקים והולכת בדרכו. צלילי השלשלאות הנגררות על הרצפה ממלאים את הדירה. אני קצת מרחמת על השכנים למטה…

 

אני נשכבת על המיטה, הוא עוטף את צווארי בשרשרת מתכת נוספת, נעולה אל עצמה במנעול ומחוברת בצידה השני אל סורגי החלון. הוא קורא לזה פיג׳מה. וזה רק מחרמן אותי יותר. מזל שיש מגן מזרן, כי בשתי הדקות שאני שוכבת פה יצרתי מאגר נוזלים שיספיק לתצרוכת שנתית של משפחה בעלת שמונה נפשות.

 

...

 

אדוני, אתה זוכר את הלילה ההוא בו זחלתי בשקט מהמיטה ויצאתי לפגוש גבר אחר?

אז, הלילה.. זה לא יקרה.

מחר, אחזור אליך.


אבל הלילה, אני אסירה שלו… אסירה מרצון (סוג של אוקסימורון, לא?).

 

לפני 7 שנים. 1 בינואר 2017 בשעה 23:43

״שנת 2016 עבורך במילה אחת?״

 

- אתה.

 

״ובשתי מילים?״

 

- אתה דוש.

 

...

 

אספת אותי, אימצת אותי, בנית אותי, שברת אותי, תיקנת אותי... שוב שברת אותי. ואני מודה על כל רגע שהיה לי איתך.

אני מודה על הבית שהענקת לי, על הפינה החמה. על האוזן הקשבת והסבלנות הבלתי נדלית.

אני מודה על היכולת להטיח את האמת בפניך. לגולל מולך את ערימת המגרעות שאני מוצאת בך, ומנגד כל פרט ופרט באישיות שלך שאני אוהבת.

תודה לך, שאתה נותן לפסיכית הנימפומנית שבי לחגוג ולחוות פנטזיות כמוסות שירדו לטמיון לפני שנים ובזכותך חולצו מתהום הנשיה.

תודה על הזין שלך שפולש לתוכי, על היד הסוטרת ועל השניה, האוחזת בגרוני. על הלשון שלך...

 

תודה עליך.

 

...יא בן זונה.

לפני 8 שנים. 4 בנובמבר 2016 בשעה 16:50

נשים הן נוראיות.

הן ימצאו את נקודת התורפה הכי עמוקה שלך וינעצו בה את עקב הנעל.

קצת כמו ב-Star Wars, כשלוק פיצץ את ה-Death Star. אם כי, במקרה הזה אינני מתפוצצת. רק נותרת פגועה.

(עד כמה הסקס אפיל שלי ירד ברגע שהעליתי דוגמא מ-Star Wars?)

 

אני יודעת. כי גם אני כזו.

 

אתה מכניס אותן לחיים שלי, שלנו. ואתה עיוור. ואתה מרוגש. ואני הבחירה הלוגית.

הייתי נותנת לך הכל, כשבפועל, אני עסוקה בחיפוש נתיבי בריחה.

 

היצר הנקמני שלי משתוקק לראות אותך כשכבר לא אהיה.

 

אבל על מי אני עובדת. אני כלואה איתך, עד שתשחרר אותי.

 

 שליטה מנטאלית בדמות אהבה, או להיפך?

לפני 8 שנים. 15 בספטמבר 2016 בשעה 16:08

פרצי הזעם שלי רק מחריפים לאחרונה.

אתה מבקש ממני בנימוס להביא את הקולה מהמקרר, אני יושבת לידך ורואה שבדיוק התכתבת עם עוד אחת.

 

- תביא לבד.

 

״סליחה?״

 

- הא, כן. כבוד, סליחה... תביא לבד, -אדוני-.

 

״על מה את זועפת עכשיו?״

 

- על כלום.

 

״נו.״

 

- כלום.

 

״בסדר גמור. יש לך 20 שניות להביא את הקולה מהמקרר או שאני לא לוקח אותך איתי למסיבה בשבת.״

 

זה הזיז אצלי משהו. פתאום העקשנות הפכה לדאגה. אני שטחית, וראותנית, אני חיה מהמסיבות הללו. מההזדמנות להראות את האני האמיתי שלי לחבריי בקהילה. אני רוצה ללכת.

אני קמה מהר מהספה ורצה לכיוון המטבח. אני חוזרת עם בקבוק הקולה הקר ומניחה אותו על השולחן תוך פחות מ-10 שניות.

 

בפנים חמוצות, אני מחכה לשמוע תגובתך. עוברות להן שלוש שניות ואני עושה את דרכי אל עבר הספה, להתיישב חזרה לצידך.

 

״יש לך 20 שניות להחזיר את בקבוק הקולה למקרר.״

 

- מה? אבל למה?

 

״19… 18...״

 

אני מסתובבת על ציר, אוחזת בבקבוק הקולה ועושה את דרכי בריצה חזרה למטבח. אני לא מספיקה לחזור ואני שומעת שוב את המילים ״20 שניות, בקבוק קולה על השולחן.״

 

גררר… אתה מעניש אותי. ואני גם ככה עצבנית. ואתה תפגע לי במסיבה. אני שונאת אותך.

 

הלוך ושוב, שוב ושוב. איך יש לך סבלנות להעניש אותי בצורה כזו אכזרית. איזו הנאה יש לך מזה. והגוף שלי בוגד בי… ואני רטובה. ולאט לאט הזעם עובר ומתחלף ברגשות אחרים. אני אוהבת שאתה כזה. אני אוהבת שאתה יודע בדיוק מה לתת לי ומתי. ואני שונאת את עצמי. ואת כלוב הזהב שבו אני חיה.

 

אני עייפה, אבל נחושה. האוכל עליו עמלתי עומד על השולחן לפחות 10 דקות במזגן ומתקרר. מישהו מאיתנו חייב להשבר.

 

..

 

אתה מניח את אחת מכריות הנוי על הריצפה למרגלותיך. ״את תשבי על הרצפה.״

אני עייפה וצייתנית ומתיישבת על הכרית. אתה פותח את בקבוק הקולה, הגזים עולים על גדות הפיה. אני מתאפקת שלא להתפקע מצחוק ונכשלת. ואתה צוחק איתי. ואני אוהבת אותנו.

 

עד הפרץ הבא.

לפני 8 שנים. 15 בספטמבר 2016 בשעה 12:10

אני מביטה בהשתקפות שלך במראה דרך העיניים שלו. את נאה, אבל לא הטעם שלו. החזה, בוסר. הישבן לא חטוב, הצבעים כהים, ובסך הכל, משעממת. אולי עם קצת ספורט תוכלי להתאים עצמך לטעם שלו. ללא אור שמש. אכילה נכונה. לחזה כלום, מלבד ניתוח של עשרים אלף שקלים, כבר לא יעזור.

את מכניסה את הבטן, נוגעת עם קצה האצבע קלות בתבליט הצלעות המכוסה בשכבה של עור שחום, וממשיכה לנשום.

 

לפחות את האופי שלך הוא אוהב.

 

את בעירום עם קולר נעול על צווארך, ממתינה בשקט בסמוך לדלת הכניסה, את תשמעי אותו מבעד לדלת כשיתקרב.

האם הפעם תקבלי אותו על ברכייך מיוזמתך? או שתחכי לראות אם ישים לב ששוב המרית את פיו ויוריד אותך למפגש עם הריצפה בכוח?

 

..

 

שלוש דפיקות בדלת. אני לא צריכה להביט מבעד לחור ההצצה, השעה היא שמונה וחצי, זה אתה.

אני פותחת את הדלת ומתחבאת מאחוריה, החלטתי שלא לקבל נוכחותך על ברכיי.

אתה צועד מעבר למפתן ומציץ עלי עם חצי חיוך. כמה התגעגעתי אליך.

 

״על הברכיים.״

 

אני רוצה להתחכם ולהתגרות, אבל באותו הרגע יש לי חולשה ברגליים. לא ראיתי אותך יומיים, כי אתמול היית עם אחרת. ואני שוב נשברתי, ושוב רציתי לעזוב.

 

אני על ארבע ואתה מלטף ראשי.

 

״התגעגעתי אלייך.״


אז למה אתה שב ועוזב?

לפני 8 שנים. 2 בספטמבר 2016 בשעה 9:39

זוכרת את הפעם הראשונה שבה שמעתי את הביטוי ״סאדו-מאזו״.

הייתי בת 14 ודלוקה עד מעל לראש בבחור בן גילי, גיטריסט, פריק.

זוכרת שצעדנו לקולנוע הקרוב וסיפרתי לו את הסוד האפל שלי.

סיפרתי לו שמאז גיל ילדות, אני מפנטזת על בחורות שנמצאות במצב של חוסר אונים לעומת דמות גברית שנמצא מעליהן.

על כאב, השפלות, אובדן שליטה.

התשובה שקיבלתי בחזרה היא ״איכס, סאדו-מאזו״.

 

שלוש שנים לאחר מכן, יצא לנו לשוחח שוב והזכרתי לו את השיחה הנ״ל.

״הייתי ילד מפגר״, קיבלתי כתגובה.

 

כן... מאז ומתמיד הייתי בדס״מית.

אני מהבחורות ללא גבולות, וגם אם קיימים, עבור האדם הנכון, הייתי שוברת הכל.

אין כתם בעברי שדחף אותי למה שאני היום.

מעולם לא השתמשתי במילת בטחון, מעולם לא התחרטתי על מפגש או סשן.

אני מאושרת עם היותי נשלטת, כנועה, שפחה.

 

...אז איך זה שהיחסים שלי איתך מביאים אותי למצב שבו אני רוצה לחתוך ולהפוך לונילית?

לפני 8 שנים. 24 ביולי 2016 בשעה 15:11

אז לפני כחודשיים הייתי עם חברה במקס סטוק 20 באבן גבירול.

הצטיידתי בערימת זבל בשווי חמישה שקלים למוצר ונעמדתי בתור לקופה.

לפני עמד אדם ושילם על שלוש רצועות לכלב. חברה שלי, חובבת החיות וחסרת הטקט, שאלה את הבחור בתדהמה ״כמה כלבים יש לך?״

הבחור נעל קשר עין עם המוכר בקופה וענה בחיוך ״אחת. כלבה אחת.״

חייכתי לעצמי עוד לפני שחזר בו ואמר ״בעצם, זו חתולה.״

 

תודה לך, איש יקר שכמוך על שבגללך התהלכתי בתחתון ספוג לאורך דיזנגוף וקינג ג׳ורג׳ עם חיוך מטופש מרוח על שפתי.

 

תמיד ידעתי שאני פסיכית, תמיד ידעתי שאני שונה. הרי מי מפנטזת על חוסר אונים, כאב, השפלות אלימות וכפייה מילדות ואינה זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי בהול?

 

רק בזכותך הבנתי עד כמה אני באמת לא חלק מהשאר. שפחה. חרמנית, לא מונוגמית, שרמוטה וגאה בכך.

 

אז אני עונדת בגאווה קולר ברחוב. או מתהדרת בשלל סימנים אליפטיים על הזרועות ועל היריכיים. אלה שהייתי יכולה בקלות להסתיר מאחורי שרוול או טייץ ארוך, אבל בחרתי שלא.

 

מנסה להבדיל עצמי מההמון החיוור, ההם הלא מודעים, או שלא מעוניינים לדעת כמה צבעוניים יכולים להיות החיים שלהם.

 

וטוב לי. :)


ועל פי מיטב המסורת - עזרים חזותיים להמחשה (כי צריך לשתף כל עוד הכל עדיין עומד על כנו):

לפני 8 שנים. 4 ביולי 2016 בשעה 17:15

למכירה: כדור דיסקו במצב משומש.

 

 

האותיות הקטנות: מנשיר שיער, פולט מלא שטויות ונוטף באופן רציף. לא מנצנץ! (...אלא אם שופכים עליו שמן גוף ובתאורה הנכונה).

 

ובמילים אחרות - סוף כל סוף יש עמדת תלייה בבית!

 

לפני 8 שנים. 4 ביולי 2016 בשעה 8:11

יש לי פיקסציה לספרה שלוש. למספרים המתחלקים בשלוש. אבל יותר מכל, לסידור של חפצים בשלשות.

אתה יודע את זה, אז אתה ממתין בסבלנות בשעה שאני מעמידה בקבוקי שתיה בשלשות על המסוע בקופה. יש תור מאחורינו, אבל זה עניין של יציבות הנפש. אני מודה לך בלב, למרות שאת העגלה העמוסה שלצידי, אתה נתת לי לדחוף במסדרונות הסופר. העגלה הזו עוד פחות צייתנית ממני, וכשגבר אחר העיר לך ״נראה לי שקשה לה.״ ענית בקור רוח ״היא תסתדר.״

התשובה שלך גרמה לתגובת שרשרת שהובילה ללחות בתחתונים. מזל ששמתי פד.

 

מה לא בסדר איתי?

 

אתה קשוח איתי יותר ויותר לאחרונה. אני מטפסת על קירות, רק רוצה להרגיש את הקשיחות שלך חודרת אלי.

 

אז אני קמה בבוקר למחרת. אתה כהרגלך, ישן. אני מעבירה לשון ורדרדה ולחה על האוזן שלך. בעדינות. משתדלת שלא להעיר. לומדת את הנשימות שלך. מעבירה יד על אזור המפשעה. מרגישה אותך מתקשה לאט לאט. אני גאה בעצמי וממשיכה בפיתוי.

 

אתה ער, מסתובב ונצמד אלי. אני לא יודעת אם אתה עצבני על שהערתי אותך או מגורה. אתה אוחז בשיערי ומסובב את גופי באגרסיביות עם ידך השניה. אני שוכבת עם גבי מופנה אליך. אתה מעביר שתי אצבעות על הסלקים השייכים לך. הכוס נוטף, הדגדגן נפוח. וגם אם לא, הוא מתנפח עם כל מגע שלך, כמו פקודה.

 

אתה חודר וכואב לי. חמישה חודשים ועוד לא התרגלתי אליך. אך מהר מאד הכאב מתחלף בעונג צרוף, אתה נוגע בדיוק בנקודות הנכונות. זאת, בשילוב עם האחיזה הלא מרחמת שלך בשיער ובמותן, מטריפים אותי. אני דוחפת אחורה אליך בהתאם לקצב אותו אתה מתווה. משתדלת שלא לזייף, לא לפספס אף לא פעימה אחת. אני מרגישה אותה. היא מגיעה במהירות, רכובה על זרמים של עונג. מתחילה ברחם ומתפשטת על פני כל הגוף. אני דוחפת אחורה כל כך חזק שאני חוששת שאעיף אותך מקצה המיטה. אני מנסה למתן את הקולות החיתיים שיוצאים מפי כדי לא להעיר את השכן שנוהג להפריע באמצע אורגזמה בדפיקות מאיימות על הקיר המפריד בין שני חדרי השינה, ולא מצליחה…

 

גמרתי.

 

אתה עדיין בפנים, עדיין קשה. אני מסובבת את ראשי לכיוונך כמו ינשוף ומנסה לתפוס את שפתיך בשפתי. אתה מאשר לי ואני מנשקת לך, פעם את השפה התחתונה, פעם את העליונה.

 

״למה את חייבת להעיר אותי בתשע בשבת בבוקר?״

 

הייתי חרמנית.

 

אני נותנת לך פרצוף של כלבלב אשם.

  

קוראים יקרים, בשלב זה, היתה לי כל כוונה שבעולם להכניס את האיבר הקשה העטוף במיץ-הפות שלי לפה ולהחזיר לו טובה.

 

אבל אצלך, זה זמן עונש. אתה קם לפתע מהמיטה וחוזר עם זוג הכפפות שהזמנו ביחד. אלו הנראות כמו כפפות אימון. ללא אצבעות. אתה לא צריך אפילו לצוות. אני מושיטה את יד ימין ולאחריה, יד שמאל. הרצועות נעולות והכפפות הללו לא יוסרו מכפות ידי ללא עזרתך.

 

אתה אוחז שוב בשיערי (אולי אתקין שם ידית אחיזה וזהו) וגורר אותי אל עבר החלק האמצעי של ארון הקיר שבחדר שלך. התא השמאלי ריק והדלת ננעלת מבחוץ.

 

הו לא.

 

אני מיד מוצאת עצמי בחשכה. בהתחלה, מלטפת את הדלת קלות. אבל מהר מאד מרגישה את ה-aftermath של האורגזמה. אני מניחה ראשי אחורה, עוצמת עיני ומאזינה לשקט.

 

..

 

דלת הארון נפתחת. האור מסנוור. אני מגינה על עיני מקרני השמש שפלשו אל תוך החדר. פתחת חלון.

 

״עשר הדקות השקטות ביותר שהיו לי בתקופה האחרונה.״, אתה מעיר.

 

רק עשר דקות?!

 

אתה מושיט לי יד, אני נותנת לך כפפה. אתה עוזר לי לקום ואני מרגישה את החולשה ברגליים.


שיט. אני שוב חרמנית. Here we go again.                            

 

                              

לפני 8 שנים. 19 ביוני 2016 בשעה 14:33

אני קמה בבוקר, הסוללה שוב על מאה אחוז. זה יום שישי ואתה, לעומתי, מעוניין להמשיך לישון. אני צייתנית ומבוייתת לאחר הסשן של אתמול. אני מנסה להרדם, אך הלחות בין הרגליים מעיקה.

 

איך אתה שורד אותי?

 

הכנתי ארוחת ערב כחצי יממה לפני כן. אתה כרגיל מגיע מהעבודה ומקטר בגיחוך קל על כך שהאוכל עדיין לא מוכן כשברגע -

בי, נכנסת רוח שטות ובך, שטף מי ברז צוננים.

 

הפתעתי אותך והפרצוף מוכה ההלם שלך קורע אותי. אתה מתעשת במהרה ומגיח מאחורי. אני מרגישה את היד שלך עוטפת בחזקה את עורפי.

 

״תתנצלי.״

 

גם אם היתה בי כוונה להתנצל, לא הייתי מצליחה להוציא מילה מבעד לגלי הצחוק שתקפו אותי. אך במקום לנסות, התזתי עליך שוב.

אצלך אין הזדמנות שניה. אתה דוחף את ראשי בכוח אל מתחת לפתח הברז ומגביר את עצמת הזרם.

 

שיט, בדיוק אתמול חפפתי.

 

אני נכנעת לכוח שלך ולא נלחמת. אני מאושרת. אני צמאה ליחס הזה ממך. אני מכורה אליו. אליך. ושנינו צוחקים, אני חושבת שנדבקת ממני.

 

אתה עוצר לפתע את הזרם ולוקח כמה צעדים אחורה. אתה שקט ומחכה לתגובה ממני. אני עדיין מגחכת קלות, כשבראש נרקם לו הצעד הבא.

 

אני שוב תופסת אותך לא מוכן ומתנפלת עליך עם חיבוק רטוב. אני מחככת את שיערי הספוג נגד חזך, חולצת הפולו הירוקה שלך מקבלת גוון כהה. אתה מלפף את זרועותיך סביבי ומצמיד אותי אליך. טוב לי.

 

איך אתה שורד אותי?

 

..

 

סיימנו עם האוכל, ראינו פרק של The Walking Dead. סצנות ה-gore של אנשים הנקרעים בעודם בחיים על ידי גופות מהלכות ממש תרמו לתחושת השובע.

 

השקט שלפני הסערה.

 

נתת לי סשן במתנה. לא חינכת אותי, לא גערת בי, לא הוכחת אותי, לא הצלפת בי.

 

פינקת עצמך בשעת יצירה עם חבלים (כן, אותם החבלים שקנינו ביחד והכנסתי לכביסה עם חבלים אדומים עד שקיבלו גוון של ורוד-הלו-קיטי) ויצרת בי תחושת חוסר האונים שלה אני מייחלת באופן רציף.

 

כשסיימת, לא יכלתי לזוז מילימטר. הטוסיק מורם ושני החורים מוצגים לראווה. אני כזו זונת חבלים. אתה מסיים ואני נוטפת.

 

אתה סותם לי את הפה עם גאג וגוזל לי את הראייה באמצעות מסיכה שבה יש חור אחד, לפה.

אתה נוגע בי, ממשש אותי. אני מתה לדעת מה אתה רואה מהזווית שלך. האם אתה אוהב את הצבע שלי, את המבנה שלי, האם העור שלי נעים למגע שלך? אתה נהנה מהריח שלי? אתה נמשך אלי?

 

בעבור השאלה האחרונה אתה ממהר לספק תשובה כשאתה חודר אלי במלוא הדרך. אני מנסה לזוז אליך, לתת לך קונטרה, אבל החבלים עוצרים בעדי. לא תהיה אורגזמה היום, הערב הזה הוא בשבילך ואני לשימושך.

 

וכך הגעתי למצב הזה. שמונה בבוקר ואני ישנה בתוך שלולית.


אז, לענג את עצמי בשקט, או להטריד מנוחתך? הממ.. החלטות.