לפני 6 שנים. 6 בדצמבר 2017 בשעה 21:45
חושך.
בחוץ, תשע בבוקר בחום הימים המוקדמים של החודש השישי. ובפנים, אני רועדת.
מגששת בדומיה אחר חריקת ידית הדלת הנעה על צירה, המבשרת על בואו של האדם הזר אשר שלחת לשחק עימי. כעוד אחת ממסכת המשימות הקשות שהנחתת עלי, בנסיונותי לזכות במקומי בחייך בשנית.
ברקע, רעש לבן, ללא סוף. טומן בחובו קולות של ילדים, כנראה אותה משפחה היושבת בשולחן הארוך שבפארק, שולחן בר המזל שיזכה, עם המבט הנכון בזמן הנכון לראות אותי כורעת, ללא ביגוד עליון, עם כיסוי עיניים ולשון מטפטפת מחוץ לפי, בדיוק כמו שהורית לי. בודדה, על רצפת תא השירותים האמצעי בפארק המנגלים הסמוך לתחנת הרכבת בה נפגשנו בפעם הראשונה.
מבט אשר יופנה לכיוון הנכון, בדיוק ברגע בו תפער הדלת לרווחה ויגיע אותו אדם ששלחת לפלוש לגוף המשתוקק להיות רק שלך. אותו הגוף שאיבד אותך, וכעת, נלחם ברצון לקום ולברוח. נלחם, כי זו הדרך היחידה לזכות בך בחזרה. באותו אמון שאבד לו.
אור. שקעתי כל כך במחשבות שאיבדתי דריכות.
הבנדנה החומה הכרוכה סביב עיני מונעת מלראות את הדמות הפוסעת אל תוך תאי.
זה גבר? אישה? הוא כל כך שקט. שיאמר משהו. שיאנח, שישתנק. צליל, קול!
דממה חרישית. גם הדי הילדים כבר נעלמו. (כמה זמן חיכיתי כאן?)
אני מרגישה אותו, הוא רוכן אלי. הוא כאן. הוא נוגע בי. הלשון שלי.
״את תשאירי את הלשון מחוץ לפה, נוטפת כמו כלבה לכל אורך המפגש.״ הייתה אחת מן ההוראות שקיבלתי ביום הקודם.
הוא בוחן אותי. נגיעה פה, צביטה שם, הנחתה צורמת לשד, וממשיך דרומה. הוא שולח יד מתחת לחצאית. לא, אין שם בד שיגן על הרטיבות.
אני זעה ביראה במקומי. אני לא יודעת מי הוא. אני לא יודעת מה הוא יודע עלי. אני לא יודעת מה יעשה בי. אני רק יודעת שאני נלחמת לקבל משהו שאבד לי.
בא לי ללחוש את שמו בשאלה. אולי אעשה זאת? ולו בכדי להאזין לתגובתו.
על מי אני עובדת. אני לא מסוגלת לזוז, שלא נדבר על להוציא הגה.
הוא נעמד, והנה לו ההמנון המוכר של רוכסן נפתח. מגע של יד, לופטת בחזקה בקבוצת השיערות שעל קודקוד הקרקפת.
אותה יד המכווינה את ראשי, רגעים לאחר מכן, לקבלת מלוא הפה של הטעם האהוב במעטפת של זין קשיח. אני פוערת את פי, מוכנה לקחת את כולו. ומייד נסוגה לאחור כשסטירה מדויקת נוחתת על לחיי.
הייתי בשיעור הזה כבר. זה לא הזמן למציצה גרגרנית.
נתתי ללשוני לפלוש שוב מבעד לשפתיי. והונחיתי חזרה לכיוון אותו איבר הממתין באופן קר רוח להפליא למגע.
במשיכות ארוכות, עטפתי את כל גודלו בשכבה עבה של רוק. לא משנה למי מחובר האיבר הזה. הוא ירוץ לספר לחברים. אני נחושה.
אני מרגישה אותו נכנע לאט ופוערת את פי בשנית בניסיון נוסף להראות מה למדתי עד כה...
לא.
הוא לא יתן לי. זה יקרה בקצב שלו, או לא יקרה כלל. עוד סטירה, ועוד אחת לשד ימין. אני שולחת את ידיי אל קדמת גופי כדי להגן על עצמי ממהלומה שלישית. זה מזכה אותי בעוד אחת לפנים. הלא נאסר עלי להזיז את ידיי ממנח ה״הקשב״ בה הורה לי להיות.
אני מחליטה שלא להלחם, ולתת לו להכתיב את הצעדים הבאים כשלפתע זולג על פני ציר מוצא פיו, ועוד אחד. הוא יורק עלי. פאק. אני אוטמת את פי בעוד הוא מוודא שאף חלק שאינו מכוסה בבד הבנדנה לא ישאר יבש על ידי רצף משיכות אצבע במסווה של משיכות מכחול על כל שטח פניי.
אני מרקדת קלות על ברכיי, הדגדגן שלי, נפוח, עומד להתפוצץ מגירוי. ועוד יותר כאשר זוג אצבעות פולשות אל תוך פי, המליחות הממכרת בוחנת את רטיבות הלשון. אותה הלשון, אשר עם הזמן שכחה את מקומה וחזרה לנוח בתוך חלל הפה.
אני באמת לא מאמינה באלוהים. אבל תודה לאל, הוא מוליך אותי במכה אל הקינוח שכל כך ייחלתי לזלול. ואני מקבלת אותו, במלוא הדרו. קשה, חזק, אדיר. בדיוק איפה שהוא צריך להיות. תחוב עמוק בגרוני. מזיין אותי. ואני משתנקת, הרוק גולש החוצה, מטפטף על החזה, על הבטן, על הרגליים החשופות.
אני רק חור, חור לאדם שאיני מכירה. לפחות, אני משכנעת עצמי שאיני מכירה. הלא אני יודעת את הטעם. התענגתי עליו פעמים ספורות לפני כן. למדתי כבר את מגע הידיים. שמעתי כבר את מזמור הנשימות הללו.
אתה.
ואני מתפרעת עליך, מתפרעת עליו. נותנת לו בדיוק את מה שאני יודעת שיביא אותו לפורקן. ומקבלת את פרס הניצחון במרקם היבש של אותו החומר המעיד על נקודת הסיום.
...
אני יושבת, מרוחה במיצים של זימה ותאווה. מחכה שתרים, מחכה שתחבק. מחכה שתאמץ.
הזמן עומד מלכת. רשרושים ספורים נשמעים לפני שהאור שוב מבהיר את הבד המכסה את עיני העייפות.
אתה הולך. ואני נשארת.
צלחתי את הקרב. ואין אף אחד שיברך אותי. אף לא אדם אחד שיטפח על שכמי וילחץ את ידי.
...
מזל טוב, לימבו. עשית עוד צעד.
