לפני 6 שנים. 14 בינואר 2018 בשעה 12:38
זוכרת שכילדה אני ואחי הקטן היינו ממקימי הישובים הראשונים בארץ הבנויים ממצעים, מזרנים וכריות.
מבצר אחר מבצר, ובו חרכים המאפשרים תצפית מצומצמת אל מעבר לקירות הבד וכניסה של אוויר דל אל תוך החלל החשוך והחמים. הבטוח. שלנו.
לימים הבנתי שהפיקסציה שלי למקומות צרים ודחוסים, אינה חולפת, אלא מתגברת ומעצבת נתחים גדולים באישיות שלי.
להמצא סגורה, עקודה, עטופה, חנוקה... מחובקת. חסרת אונים, ועם זאת, מוגנת. בטוחה. רגועה. מחוייכת. הינו מצב ממנו אני מתענגת עד היום.
...
אני נאבקת שלא למעוד בעודי נעטפת שכבה-שכבה על ידי גליל ניילון תעשייתי שחור ועבה. החל בקרסוליים ומטפס במעלה גופי.
אתה מהלך סביבי. כל סיבוב, דן אותי יותר ויותר למנח של פסל. ידיים בצידי גופי, גו זקור, נשימות מונוטוניות, ראש נקי... והכוס בשלו, שמח, מטפטף. הנה עוד פנטזיה בדרכה להתגשם.
"אין אצלי דבר כזה פנטזיות", אמרת שוב ושוב, "רק קריאות כיוון."
הכל עתיד להתגשם.
אתה בשלך, ובראשי עובדת ההשוואה לפעמים הקודמות בהן שיחקתי את תפקיד המומיה. מנקיטת צעדי הבטיחות, לנקודת העיגון, למשך הזמן המצומצם, לווידוא תקינות המערכות וצלילות, שוב ושוב...
ואתה שקט, קר רוח, מחושב... איך אפשר שלא להיכנס לאופוריה של ביטחון?
הגעת לאזור הצוואר. אתה חותך את הניילון, נעלם משדה הראייה, אני לא מעזה לזוז, אפילו האישונים מרותקים למקומם.
אתה חוזר, ובידך סרט הדבקה שחור, ייעודי. כזה שנצמד לעצמו ולא נדבק לשיער באופן חסר רחמים.
אתה ממשיך במלאכת העטיפה, הפה שלי מכוסה, נשימה עמוקה אחת, ואז גם את יכולת הנשימה מהאף גזלת ממני.
שניה אחרונה של ראות והתמונה עדיין חקוקה בראשי.
אתה, אבא שלי, דום שלי, מחנך שלי...
והנה אתה כבר לא.
חושך.
...
אני נזכרת בתיאור שלך על הסשן הזה. הכל התחיל מגחמה שנבנתה על הצורך שלי להרגיש חוסר אונים מוחלט.
וביצעת אותו, שלב אחר שלב כמו בתיאור הראשוני.
זוכרת שבאותה העת, תהיתי לעצמי אם זו טעות, העובדה שאתה מספר לי בפרוטרוט בדיוק מה אתה עתיד לעשות לי. האם זה יהרוס את התחושות, האם זה ירצח את אי הוודאות? האם אגיע מוכנה מדי להכלת הטירוף שלך?
...
אני בחושך מוחלט. כל גופי מרותק לעצמו. פסל שחור במרכז הסלון.
עברו כמה שניות ונשימתי הולכת ומתקצרת לה.
אך, לא היום הוא היום בו אמות, לפחות לא בשלב הזה, כל כך מוקדם עדיין.
אתה פוער חור לנשימה בניילון, באזור הפה. אני חוזרת לנשום. תחילה בכבדות, ממלאת מחדש את הריאות.
ולאחר מכן, הנשימה מתייצבת.
הזמן מאט לו עד כי נדמה שעומד מלכת. גם חוש השמיעה כמעט ונעלם לו תחת שכבות הניילון.
אני נבהלת קלות, בעודי מרגישה, אך בקושי... את חבל התליה שאתה עונד כמו שרשרת על צווארי ומותח מעלה לכיוון הוו בתקרה.
הידיעה שהדבר היחיד שיעצור אותי מפגיעה ברצפה, במצב של נפילה, הינו חבל שיתהדק על צווארי, גרמה לי להשאר בפוקוס כמעט מוחלט. אסור לי לברוח לספייס, אסור.
אתה מתחיל, בדיוק לפי התיאור, באזור הישבן. זוג מספריים חותכות את דרכן מסביב לעכוזי. לפחות אזור אחד בי מקבל אוויר.
זו השניה בה הבנתי עד כמה אני רטובה.
רטובה מזיעה, רטובה ממיצים.
אתה מעביר ידך על העור החשוף, ואוחז בנתח בשר ישבני בידך ומושך אותו החוצה מבעד לניילון, שיבלוט. אתה חוזר על הפעולה עם הלחי השנייה ונעלם שוב.
מוזיקה נשמעת ברקע, אותו פליי ליסט שהרכבתי לעצמי, עבורי, עם כל השירים האהובים עלי.
בין מופע למופע שלך, אני לבד. אני לא מרגישה אותך, אני לא רואה אותך, אני לא מסוגלת לריח או לנשום אותך.
אני בשלי. מתחילה לנוע, בתנועות עדינות, מוגבלות, למקצב המוזיקה. מוודאת זרימת דם בגוף, בודקת שהכל בי תקין ויציב. וצלול.
והנה לה ההצלפה הראשונה בישבן. אני מזהה את הזנבות של הפלוגר. אתה מתחיל איתי בחלש. אני לא מזוכיסטית ולכן לא מתענגת על הכאב. רק על הסיטואציה בה אני סופגת אותו.
הצלפה, ועוד אחת ועוד אחת. קטנות, עדינות... ואז אחת עוצמתית ומדוייקת שמערערת את שיווי המשקל.
הוראת לי להתריע אם אני עומדת ליפול, ואני נעתרת. מוכנה ועירנית עם אצבע על הדופק.
אתה מסיים, אני עוד עומדת. עברתי את השלב הראשון.
החלק הבא העתיד לעבור מסכת טיפולך, הינו החזה שלי.
שוב, המספרים הקרות מלטפות את עורי בעודך חותך עיגולים מסביב לפטמותי.
זהו הרגע בו אני מודה למערכת החינוך על שדאגה ללמד אותנו לגזור לאורך הקווים.
אני משתתקת ומאזינה. רשרוש קל של שרשרת מתכת נשמע. ומיד לאחר מכן, אני מרגישה את הצביטה החזקה בפטמה הימנית, ואז בשמאלית. אני כל כך רגישה שם, ובמיוחד בימים שלפני המחזור. הכאב שם הינו כאב שאני לא מצליחה להתגבר עליו. כאב המערער את רוחי. ואם זה לא מספיק, ההצלפות מגיעות להן, לא הרבה אחרי. זה מרגיש כאילו אתה מנסה לתלוש לי אותן מהמקום. אבל, ייתכן שזו הדרמטית שבי.
הרי אני לא מסוגלת לראות, אני לא מסוגלת לזוז, אני בקושי מסוגלת לנשום.
הגוף שלי קפוא מעמידה ממושכת, הרגליים כואבות, הזיעה המצטברת לה מתחת לשכבות הניילון שורפת בעיני, ומבליטה כל פצע קטן שעל גופי בצריבה מטרידה.
אני מתקררת. באמת קר לי.
לנשום, קשה לי לנשום.
למה קשה לי? הלא נשמתי לכל אורך הזמן הזה מאותו חור, גודלו לא השתנה.
"בבקשה תחזיק אותי, בבקשה תתמוך בי..."
"לא לזוז." אתה אומר בקול נוקשה. אך עדיין דואג לקיים את בקשתי. אני מרגישה אותך, מחבק אותי, אוחז בי, שומר עלי. משהו שונה בסשן הזה, אתה לא מקל עלי, אתה לא עדין איתי, אבל אתה כולך... איתי.
"הרגעי", אתה דורש.
אני נושמעת עמוקות, ולאט לאט מסדירה נשימתי.
"את מלחיצה את עצמך", אתה מתריע. ואני יודעת שאתה צודק.
הלא גם במצבים יום יומיים אני מוצאת עצמי מנפחת סיטואציות יתר על המידה.
"סליחה, סליחה, בן, סליחה שאני כזו...", אני בוכה בפעם השנייה בה אני נכנסת ללחץ.
חזרת להתעלל בישבני, הפעם עם הקיין.
"ספרי עד עשר", אתה מורה.
בניגוד לכל הציפיות, הספירה הכואבת מסדירה את רוחי. אני מאושרת על שצלחתי. אני מאושרת, והבכי חוזר לו.
בשלב הזה אני חושבת שבכיתי יותר מאשר לא בכיתי. והנה אני מוסיפה על ריכוז הנוזלים על שטח גופי.
אני מתחילה לחוש בחולשה.
אני מאבדת נוזלים, ולמרות שדאגת להשקות אותי, זרימת הדם מהמנח הסטטי עדיין איטית.
אתה משחרר צווארי מחבל החנק שיצרת עבורי, ומחליף את אי הנוחות במתקן שבחלקו העליון מתחבר לקולר עבה ממתכת ובחלקו התחתון מתחבר לוו אנאלי מתכתי שהחדרת לישבני.
במהלך מסכת העינוי שהעברת את חלקי העור החשופים, איבדתי את גאוותי, נותרתי מכופפת. המתקן אותו חיברת אלי, מכריח אותי לחזור למנח גאה. צעצוע גאה.
אך עם העייפות האופפת אותי, לא הצלחתי להחזיק מעמד. "בבקשה, אני חייבת לשבת." ביקשתי.
ומשהו בקולי כנראה הבהיר לך את המצוקה בה הייתי. הרמת אותי, אז. כמו תינוק, כמו חיית מחמד. כמו צעצוע אהוב. והשכבת אותי על המיטה. לאט לאט פירקת מעלי את מתקן המתכת, ליטפת אותי, הרגשת אותי. ואני בסדר.
החדרת אז צינור פלסטיק צר לפי והוראת לי להחזיק אותו בפנים. "את תנשמי רק דרכו", ונשמתי.
הצטנפתי לי בתוך כלא הניילון שסביבי. ולרגע לא הייתי בסשן. לרגע לא כאבתי.
הנה אני שוב, הילדה הקטנה שאוהבת את הבטחון שבחושך ובסגירות.
כאילו רכסתי עצמי בתוך שק שינה והתחבאתי. הרחק מהעולם, הרחק מעיני כולם.
ההצלפות שהגיעו לאחר מכן, התקבלו בשלווה מפתיעה. הכאב כבר לא כואב.
ובין הצלפה להצלפה, ידך החמה והנעימה עוברת, בודקת, מטפחת, מענגת.
אני בין המציאות לעולם החלום, אך אתה לא סיימת.
אתה מורה לי לשכב על גבי וחוזר לפעור שוב חור. אחד אחרון.
אתה חושף את שפתי הכוס שלי, מחדיר, מענג, צובט, מכאיב. אני בשלי, רגועה, מכילה. שלך.
אתה מרבה לקרוא לי צעצוע, אני יודעת שאני כל כך הרבה מעבר לכך.
אתה המסע שלי ואני המסע שלך.
אתה מרים אותי שוב ומוריד אותי מהמיטה לתנוחת ישיבה על הרצפה הקרה.
קראתי את התסריט הרי, אני יודעת מה עתיד להגיע. אני מוכנה, אבא. אני מוכנה לשימוש עד הסוף.
אני מרגישה אותך מתעסק בקצה הצינור שבפי. אתה מחבר אליו עוד צינור. אתה בקשר וברלי תמידי איתי לכל אורך התהליך.
אתה מתריע מראש כשגל השתן הראשון מגיע לפי. ואני גומעת אותו, ללא טיפה אחת מפוספסת.
גם את הגל השני אני שותה במלואו.
רק כאשר אתה מנתק את הצינור מפי ומחדיר את קצה המשפך במקומו אני מאבדת ריכוז וכמה טיפות של שתן בורחות להן מבעד לשפתי.
אני שוב מרגישה שאיכזבתי...
"בבקשה, עוד. אני מוכנה", הבכי עולה בשנית. אני קוראת לך.
"עוד."
"בן?"
"עוד..."
אני מתחננת בקול צרוד.
"בן...?"
...
יותר מידי זמן מאז אובדן הקולר. יותר מידי זמן לשאת על גבי את אות הקלון.
כישלון. אכזבה.
"מה את חושבת שהסשן הזה היה עבורנו?", שאלת אותי.
שכבתי עליך, אחרי מקלחת, נושמת, בריאה.
"אני מפחדת להגיד ולטעות, להתאכזב.", עניתי.
אתה מחייך חיוך מרומז, "בואי נעשה דבר כזה... אני אכתוב בטלפון שלי מה אני חושב שהייתה מהות הסשן הזה, ולאחר מכן את תאמרי את שעל ליבך, ונראה אם אנחנו חושבים דומה."
זה הפיח בי ביטחון, מספיק כדי להוציא מפי את המילים, "אני חושבת שהוכחתי לך שאני שלך, ועכשיו אתה תקח אותי בחזרה."
עניתי באופן הכי עילג ומיתמם שיכלתי.
"את חושבת שהסשן הזה גרם לכך שהוכחת לי שאת שלי?", שאלת.
"לא, אני חושבת שבכל התקופה הזו הוכחתי לך, והסשן הזה היה נקודת השיא."
חייכת וסובבת את מסך הטלפון לכיווני.
נשמתי נעתקה עוד לפני ששלוש המילים הכתובות, שחור על גבי לבן התפקסו לחלוטין.
"לוסי שבה הביתה".
