לפני 6 שנים. 9 במאי 2018 בשעה 9:02
*** טריגר אונס ***
סיפור זה הינו בידיוני (אך מבוסס על דמויות אמיתיות) ומלווה באלימות גרפית ובמעשי סדום.
פרולוג:
שרב בסוף אפריל. הסיוט החל מוקדם השנה.
לפחות לא נתתי לתחושת הצלייה בטורבו לדכא אותי, חייכתי לעצמי בעודי בוהה בעור רגלי הבוהק לו תחת שתי שכבות של מקדם הגנה. (טוב, נו... שמן שיזוף.)
פייסל ביד אחת ובקבוק בירה חצי מלא, מתחמם לו לצידי, מתחפר בחול. מזל שבחרתי להגיע לכאן ביום חול. בטח בסופי השבוע חוף גורדון שורץ משפחות.
היום זו רק אני, מגבת החוף שלי, כמה זוגות שהחליטו להמאיס את החום הנורא גם על הכלבים שלהם.
ואותו גבר לבן שלא מפסיק לבהות בי.
האינסטינקט הראשוני שלי כשאני תופסת מבט של אחר עלי, הוא לברוח. נדמה כאילו כואב לי ליצור קשר עין עם אותם סקרנים חסרי בושה.
אבל במקרה הזה, עברו כמעט 20 דקות מאז שהגעתי, והוא לא הוריד ממני את העיניים. החשש כי הוא מזהה בי משהו מעבר למה שאני מוכנה להראות, רק הולך וגובר.
אוזרת אומץ, אני מישירה מבט אל הסקרן הלבן. בתקווה, שברגע שיקלוט שאני מוכנה להאכיל אותו בדיוק את אותה המנה בה הוא מאביס אותי, הוא יחדל.
כמה טעיתי. חיוך צ'שייר רחב. חיוך בטוח וחצוף, חיוך יודע, התגלה לו פתאום בפניו הצחורות.
במלחמת המבטים הזו, אני כבר הפסדתי, כנראה באותה השניה בה חשפתי את הבעתה בעיני.
ארבעים שניות ואני עם המגבת מקופלת בחיפזון ביד אחת. הכפכפים ביד השניה.
במחשבה שניה, הייתי מעדיפה לטבוע בחוף עמוס משפחות קולניות ולא במבטו הרעב של פסיכופת.
***
אז, תודות לסטוקר שלי, הביקור התל אביבי התקצר משמעותית.
מוצאת עצמי זועפת בזמן שאני נאבקת להתרגל לתפקידי החדש כסרדין באחד האוטובוסים הדחוסים של תל אביב.
אין לי הסטוריה של קוצר נשימה, אבל באמת שעוד דקה בתנאים האלה ואני אתעלף מחנק.
החלטתי לרדת ברחוב המסגר, פלרטוט מהיר עם אחד המעריצים מהאוניברסיטה ויש לי טרמפ חזרה עד הבית בעוד כשעתיים.
עכשיו רק צריכה למצוא דרך לשרוף את הזמן...
...
"לוסיייש, איך את מרגישה? את עדיין חולה?", כתבתי לה בהאנגאאוטס.
אין מענה.
"אני ממש ליד הבית שלך וחשבתי לקפוץ.
אני אביא סושי, בא לך?"
פאק, הדקות בשמש הלוהטת מרגישות כמו שעות, התבכיינתי לעצמי.
אין תגובה. הפעם, ויתרתי מהר. ולאחר התייעצות זריזה עם בן, החלטתי לקפוץ אליה לביקור חפוז.
אני צועדת את דרכי לביתה, ועם כל צעד יותר ויותר ממאנת להבין כיצד תוך חודשיים הפכנו למקום המפלט אחת של השניה.
הכלבה והחתולה, שתי הילדות הנלחמות על זמנו ותשומת ליבו של אותו דום בן זונה.
ואני מרגישה שאני מתגעגעת אליה, שהיא חסרה לי, שאף אחד בעולם הזה לא יוכל להבין את שאני מרגישה, את שאני חווה, כמוה.
מזל שהגעתי לפה במהלך היום. האזור הזה, בחושך, לא נראה כל כך ידידותי.
אני עוקבת אחרי ההכוונה של בן ומוצאת עצמי נעמדת מול דלת חומה בבניין תעשייתי, ידי קמוצה לאגרוף, נעצרת בחצי הדרך ביני לבין הדלת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ודופקת קלות. כמעט אוטומטית, נשמע קול של חפץ הפוגע בקרקע. כנראה הבהלתי אותה.
את רחש הדמות המתחבאת מאחורי הדלת, לא קשה לשמוע. גם נקודת האור בעינית נעלמה לה פתאום.
מעניין אם אנשים קולטים עד כמה הם ברורים כאשר הם מנסים להעמיד פנים שאינם בבית.
"לוסי, זו אלה!"
קראתי במהרה.
"באתי לבקר אותך. בן אמר לי שאת חולה..."
הוספתי. ושוב, אין תגובה.
והפעם, לקט סרטים מתחיל לרוץ לי בראש.
אולי היא כועסת עלי, אולי היא שונאת אותי... אולי כל הקרבה הזו הייתה בראשי בלבד ואין לה קשר אל המציאות.
מסתובבת על ציר, אני מתחילה לפסוע חזרה לכיוון המדרגות, מתעלמת בכוח מקולות ההתגפפות המגיעים מעברה השני של דלתה של לוסי.
משהו פה לא בסדר, אני חושבת לעצמי כמעט מיד עם קול פתיחת הדלת.
אני מסתובבת קלות, רק כדי לראות את אותו פרצוף מוכר. צבוע באדום, מכוסה בדמעות ונפוח מבכי.
כל הסרטים שרצו לי בראש, נדמו ברגע.
התקרבתי אליה, בשקט. מוחי עובר על כל תסריט אפשרי כדי שאוכל לקבל החלטה מה לומר הלאה. מעולם לא הייתי טובה במילים.
ציפיתי שתפסע צעד אחורה, שתתן לי להיכנס. שתאמר משהו.
אני זוכרת את הפנים שלה, אני זוכרת את הרעד, את הבעתה בעיניה, את המבט המתנצל...
ואת החושך.
***
"העולם הזה רווי ברוע. באותם אנשים אשר לא יבחלו באמצעים על מנת להשיג מבוקשם.
אנשים אשר ידרסו וירמסו ויסיטו. אנשים שיבודדו אתכן מכל המוכר, ישכנעו אתכן במתודולוגיה אונרית ועל ידי סחיטה נפשית,
יגרמו לכן לעשות את אותן הדברים, שאחרת, לעולם לא הייתן עושות.
יוציאו אתכן מהאזור הבטוח שלכן וישכנעו אתכן שהעולם שהם יצרו, הוא הטוב ביותר עבורכן.
אבל הכל שקרים, הכל מניפולציות, הכל סיפורי מעשיות.
ואני כאן, כדי להציל אתכן."
קול בראש. זה כל מה שאני יודעת כרגע, יש לי קול בראש.
קול של גבר. קול צר ולא מוכר. אבל שום דבר מעבר.
חושך מוחלט, אני לא מרגישה את הגוף שלי. אני לא מריחה כלום, אני לא יכולה לזוז, אני לא יכולה לדבר.
הדבר היחיד עליו אני מסוגלת להתפקס, בו אני בטוחה, הוא קול זר של גבר.
"נתתן לו הכל. אמון, גוף, נפש. בניתן עולם שלם עבורו, בניתן הרמון... רק מגיבובי מילים שהוא מטיח בכן."
על מי הוא מדבר? בן?
פאק, איפה אני? מה קורה איתי? למה אני לא מסוגלת לפקוח את העיניים?!
הלחץ ממלא אותי, והתחושה כל כך זרה לי. יכול להיות שאני מסוממת, כי מעולם לא הרגשתי כה חסרת אונים.
הלב שלי פועם בחזקה, את זה אני מרגישה באופן מובהק. אני לא מתה. עדיין לא...
אני חשה רטיבות בעפעפיים, זה טוב, התחושה חוזרת אלי.
אני מנסה בשנית לפקוח את עיני, והתחושה היא כמעט בלתי אפשרית להסברה.
נדמה כי המוח כבר לא שולט על כלום.
אני מתחילה לאבד עשתונות, הנשימות נעשות כבדות. אין שום דבר שירגיע אותי כרגע, אין לי שום דבר להאחז בו.
אני מנסה לצעוק, ושום קול לא יוצא.
וברקע, הגבר ממשיך לדבר, איבדתי כל יכולת להתפקס.
מה קורה איתי? אני חולמת? איך מתעוררים?!
איך מתעוררים!!!
***
בכי.
בכי מעורפל. עצור, מופנם.
לא שלי.
אני מנסה בשנית לפקוח את עיני. התחושה הטבעית חזרה אלי. אני עדיין מעורפלת, אבל כעת... אני אני.
עיניים פקוחות. אך לא זה מסייע בהרבה. חושך עוטף אותי, ואיך זה ייתכן, הגעתי באור. לפני השעה ארבע ללא ספק.
ייתכן שעברו יותר משלוש שעות?
אט אט, הפוקוס חוזר לעיני, וצלליות של חדר מתחילות להתגלות להן.
אני לא מכירה את החלל הזה, לפחות לא מהזווית הצרה עליה אני מפוקסת כרגע, אבל משהו באופן הסידור שלו ובמיקום שלי, מרגיש מוכר.
אני לא מעזה לזוז, אך מנסה לעמוד את מצבי.
הידיים עקודות אחת לשניה מלפנים, ופלג גופי העליון מונח על משטח קשה ושטוח, אולי שולחן...
הרגליים מפושקות, קשה לי להחליט אם גם הן קשורות, כי ברגעים אלה הן רדומות כמעט לגמרי.
ראשי מונח על צידו, נשען על ידי הכבולות.
גרוני יבש, וכך גם לשוני. אני מכירה את התחושה של בד דחוס בתוך חלל הפה.
כזה המנכס לעצמו כל טיפת רוק ולחות ומותיר אותי צמאה ויבשה.
ואני עירומה... ללא ספק עירומה.
אני מנסה להקשיב. נשימות כבדות וקולות יבבה קלים בוקעים ממקור הנמצא ממש בסמוך לראשי.
אני מחליטה לזוז, ומרימה את ראשי באיטיות ובכבדות.
והבכי מתגבר. בכי המלווה בניסיונות נואשים לקריאת מצוקה.
אני מחזיקה את ראשי ישר, כל הגוף שלי כואב. לא כאב של מאמץ, כאב של חוסר מאמץ.
מולי, כמה סנטימטרים ממני, נעצבת לה דמות, שאם לא הייתה ממלאת את החדר בקולות שאינם שלי, הייתי חושבת שמדובר בבואת מראה.
דמות, הנשענת על ידיה העקודות למשטח עליו היא פרושה. אני לא יכולה לראות מעבר, אבל המנח שלה מעיד על כך שגם רגליה מפושקות ומגלות את ערוותה.
לא עברו יותר משלוש שניות עד שהבנתי שמדובר בלוסי.
עדיין בוכה, עדיין עם אותו מבט אחוז אימה ומתנצל.
ניסיון כושל לקרוא בשמה נלכד בגרוני. אך מזכה אותי ברעד וחרדה מתגבר על פניה, כאשר מבטה מוסט למקור לא ידוע של צעדים הנשמעים בבירור מאחורי.
אחוזת אימה, השתתקתי במהרה. שתינו נאלמנו. אפילו הנשימות נדמו להן.
הפניתי מבטי באיטיות לצידי, כדי לחזור בדמותו של חוטפנו.
עיני התרגלו לחושך ובסיוע של מנורות הרחוב שבחוץ, במקום דמות של אותו הגבר אשר קולו הצר מילא את חלל ראשי במה שכעת אני יודעת שלא היה חלום...
התגלה מתאר של אישה.
תווי פנים ומאפייני גוף מדויקים, נסתרו מעיני. אך קיבלתי את הרושם שמדובר בבחורה שופעת בעלת שיער חלק.
בפניה המוצללות, הופיע סט של שיניים. אני לא יודעת מה היא ראתה בעיני בשלב זה שגרם לה לחייך, אך החיוך שלה הוציא אותי משלוותי.
צרחתי, אז. בכל כוחי. לא אכפת לי שתשעים אחוז מהפה שלי מואבס בבד. אני אצא מפה עם עשרת האחוזים הנותרים.
הפניתי מבטי בחזרה אל לוסי, מבטה לכוד בתוך עיני. החבלים האוחזים בידיה נמצאים סנטימטרים ספורים מקצות אצבעותי, ולהיפך.
אני נאבקת, בכל כוחי, בחבלים. מנסה אפילו עם הראש להגיע אליה, להתיר את הקשרים. אך המחסום בפה מונע ממני גישה.
אלוהים, איזה חוסר אונים.
אני קוראת בשמה של לוסי, שוב ושוב ושוב. נדמה כי זה מפשיר אותה מהקפאון בו שהתה.
והיא צועקת אל תוך הבד, יחד איתי. האנרגיה שמילאה את גופי והתזוזה הרבה החזירה לי את התחושה ברגליים.
אני כמעט מצטערת על כך, כשאני מרגישה את הכאב החד בברכיי, כנראה כתוצאה מלחץ נגד הרצפה לאורך זמן.
רגלי אכן קשורות לרגלי השולחן, כך גם רגליה של לוסי.
הבהירות במצבי גוברת, עם ההבנה שלא מודבר בחלל לא מוכר, אלא בדירתה של לוסי. אני מזהה אותה מהתמונות.
העפתי מבט חטוף לכיוון הבחורה, רק כדי לקפוא בשנית. הבחורה כלל לא שם.
רציתי להפנות מבט אל לוסי, אולי לדלות מעיניה את מיקומה של הבחורה, אך נדמה כי גם היא שרויה בבלבול.
מבטים מופנים אל כל כיוון אפשרי, כל אזור בחדר אותו סיבוב צווארי חושף לעיני, והיא איננה.
ויחד עם תחושת חוסר האונים, קולו התגלה בשנית.
"אף אחת מכן לא רצתה להיות הבחורה השניה.
אף אחת מכן לא רצתה לחלוק.
פתחתן צוהר עבורו, בראשכן, והוא מילא אותו בכל מה שרצה."
נשימתי נעתקה. עם ההבנה של מילותיו כל שחיפשתי היו עינייה החומות של לוסי.
עם מבטים מוצלבים, מעוטרים בתפזורת של דמעות, האזנו אחת לשקט של השניה.
צעדים, הוא מתקרב.
כמו עכבר ישב באפילה בפינת החדר וצפה בנו.
גופי התכווץ, המחשבה שחורי עומדים חשופים לעיניו, גרמה לי לזוע באי נוחות מורגשת.
"אני הולך לבחון אתכן.",הפעם, היה זה קול שונה, גבוה עם מבטא זר.
בעל הקול נעצר בסמוך אלינו. מבטי עודנו לכוד במבטה של לוסי.
אני לא יודעת להסביר באופן וודאי את אי היכולת לנתק את מבטי מעיניה, אולי הרצון לשמר בזכרוני משהו מוכר. משהו בטוח.
"לוסי. אלה."
עצירה דרמטית, כמה משוחק.
"אני הולך למדוד את מידת הסבל והכאב אליה הוא הרגיל אתכן.
בכל פעם שזו שחוטפת תסיט מבטה לכיוון השניה,
ובכן... גם ללא מילים אני מבין קריאות מצוקה ולכן אעבור להתמקד באחרת."
הוא התמקם מאחורי לוסי, ואני נאבקת במילותיו. מבטי לא זע ממבטה.
"לוסי, אם לא תורידי את מבטך מאלה, אני אכאיב לה קודם."
לוסי אז הפנתה מבטה לימינה. והוא החל.
קולות נגיחה של עור בעור נשמעו בחלל החדר.
מבטי אז התמקד בידו העירומה הנוחתת על עורו החשוף של ישבנה של לוסי.
גופו של שובי חשוף בפני, לבוש שחורים. ניסיתי להמנע מלהביט בו, אך הסקרנות גברה עלי.
לדאבוני, מולי עמד אדם רעול פנים. מלבד המבטא הזר, סקנדינבי אולי? אין בו שום מאפיין נוסף שיוכל לעזור לי לזהות אותו, בחשכה, אפילו עיניו סמויות עבורי.
אם כי, בטוחני שאני מזהה ניצוץ מערער בברק עיניו.
הוא נהנה מזה.
גניחות קלות הוטחו באוויר, ללא ספק עוצמת המכות אינה חזקה ברמה שאינה יכולה להתמודד.
אולי הוא משחק משחק, אולי זה סתם שעשוע עבורו, אולי הוא רק מנסה להפחיד אותנו...
אני מנסה להיות אופטימית, אך זעקותיה של לוסי רק הולכות ומתחזקות.
"לוסי, הביטי בי.", ניסיתי לקרוא לה מעבר לבד הממלא את פי.
אך לשווא, לוסי הניחה ראשה על ידיה הכבולות בניסיון לספוג את עוצמת המכות המתחזקת.
דקות חלפו להן, וצעקותיה פסקו. כנראה הוא התיש עצמו.
דמותו נעלמה לה מעיני ובליבי התעוררה תחושה של שמחה לאיד. איזה איש מגוחך.
השמחה התפוגגה לה כמעט מיד כשהוא חזר ובידו, מה שנדמה כמו ספאנקר כהה ורחב.
פניה של לוסי עדיין טמונות בידיה, היא לא יודעת מה מצפה לה.
"לא!", ניסיתי לצעוק, אך גם לו הייתי מסוגלת, צליל מכת הנחיתה על ישבנה האדום היה גובר על זעקתי.
זה העיר שוב את קולה של לוסי. ומבלי לתת לה זמן קצר להתגבר ולהכיל את הכאב, אותן חבטות איומות המשיכו בצרורות. בקצב מהיר ואחיד וחסר רחמים.
אני צופה באצבעותיה המתכווצות, ציפורניה חודרות את העור. נשימתה נעצרת כשהיא בוכה את נשמתה.
"לוסי!! הביטי בי!!", אני זועקת שוב, הפעם יש תגובה ממנה עם זעקת "לא" מעורפלת הנשמעת כתגובה.
והוא ממשיך, בלי רחמים. ואני רוצה לגעת בה, אני רוצה לעזור לה, אני רוצה שיפסיק.
זעקת אימים אחת ארוכה. ועוד אחת. משהו בצליל החבטה השתנה... הוא מכאיב לה, הוא מכאיב לה יותר מלפני כן.
"אם הישבן שלך לא מוכן להכנע, אולי הכוס שלך כן."
אני רוצה לעזור לה, אני רוצה שתביט בי, אני רוצה שיפסיק לכאוב לה, אני רואה אותה, היא מזיעה, היא רועדת, היא מסמיקה, היא כואבת, היא בוכה...
"לוסי!!!"
הנה שוב העיניים האלה. הבוכיות, המתנצלות. אני מנסה להעביר לה חזרה שזה בסדר. שהיא לא צריכה לסבול עבורי יותר, שהגיע תורי.
ואכן, הדממה חזרה כשהמכות פסקו.
מבלי לחשוב על כך שנית, מבטי הופנה ופגש את מבטו המוחשך.
הוא כנראה קלט שאני בוחנת ואת התמיהה בפני, והחזיר חיוך מתמוגג כתשובה.
כמה שנאה בערה בעצמותי באותם הרגעים.
עצמתי עיני כאשר החל לפסוע ונעצר מאחורי.
אלוהים... ציפיתי לעור כף ידו שיחבוט בישבני, לא לזה... לא לכאב הזה.
חולשה קשה אפפה אותי עם נחיתת הספאנקר באופן מדויק על איבר מיני החשוף.
הכאב הזה הוא כמעט בלתי אפשרי בזמן סשן, כאשר יש הכנה ויכולת להתרגל. במצבי, אני לא מסוגלת לשרוד אותו.
בניגוד למכות אותן קיבלה לוסי, הפעם הוא עצר. מבלי להסתכל עליה הרמתי ראשי בתהייה. מוכנה להפנות, תחת אינסטינקט, מבטי לאחור.
אך זעקה מופתעת, ללא הגה, בקעה לה מגרוני עם נחיתת המכה השניה על עורי העדין.
אני מרגישה שאני מתעלפת. אם ינחית מכה כעת, אני בטוח אתעלף.
נדמה כי הוא שומע מחשבותי כשהמכה הבאה בסיוט נוחתת לה. אני קוברת פני בידי. שומעת בקושי את קולה המוגבל של לוסי.
היא מתחננת שאביט בה כשסדרה של מכות אכזריות שוברת ערוותי, גופי. רוחי.
אני מתחילה לאבד הכרה, כשאני מרגישה יד לופטת בחזקה את שיער ראשי ומכריחה את ראשי מעלה, אל מול פניה של לוסי.
עיני עצומות בחזקה.
"הביטי בה".
קולו הזר העביר רטט במעלה גבי.
"אלה, הביטי בלוסי."
הוא חזר ודרש. שיערי עדיין לכוד בין אצבעותיו.
לוסי בוכה בקול, אני מזהה את הקריאות לעברי, שאביט בה.
אם אביט בה, זה לא יפסק. זה חייב להפסק.
אני נחושה, אך הנחישות נפגעת למשמע קול הרוכסן המוכר.
לא...
הוא מתמקם מאחורי, ידו מונחת על לחי ישבני.
עם ידו השניה, אני יכולה רק להניח כי הוא מכין עצמו.
דמעותי פוסקות ברגע. אני שומעת רק שקט בעודו מתחיל להחדיר את איברו הקשה לכוס הפגוע שלי.
"לא מפתיע שאת רטובה."
הוא עוקץ אותי ואני כועסת. על עצמי, על הגוף שלי. על הבן זונה החרא שמחלל אותי.
על בן, על לוסי. הייתי בסדר, למה אני פה? למה אני חווה את זה?!
לוסי מצידה צועקת, בוכה, מרעידה את השולחן, נאבקת. שום דבר שהיא יכולה לעשות.
רק אני...
רק להביט בה.
רק להביט בה.
והבטתי בה.
תחושת הגועל והשנאה העצמית מילאה אותי ברגע שנסוג ממני ועבר לצד שלה.
אך באופן פלאי, בפניה של לוסי, נדמה כי התרחב לו חיוך.
אני לא מבינה...
הוא נעצר, וחיכה. למה הוא מחכה?
למה הוא מחכה?!
"לוסי, הסירי מבטך מאלה או שאחדור אליה."
ומבטה של לוסי נשאר לכוד עלי. עם מבטי על שלה.
"לוסי!", הוא ירה לעברה. אך היא לא זעה, וגם לא אני.
בפעולה שנעשה בעשיריות השניה הוא תפס גם בשיערות קרקפת ראשי, וגם בשיערות ראשה.
בתורות, הכריח את ראשינו להשען אחורה וירק במרכז הפנים. שלי ושלה.
נהמה של כעס נשמעה מעברו של הבן זונה המתעלל.
"זונות.", הוא הרפה מאחיזתו ונסוג מאיתנו.
ברקיעות, הוא עשה דרכו אל מחוץ לחדר, טורק את הדלת מאחוריו.
לקחה לי שניה להתאפס ולהבין מה הרגע עברתי, ויחד איתה חזרו להן דמעות חרישיות.
מעברה השני של הדלת נשמע קול, קול של גבר. נדמתי בעודי מנסה להבין את המילים המוחלפות כמה מטרים ממני.
את תוכן המילים לא ניתן היה להבין. אך כן הבחנתי כי מדובר בשאגות וויכוח. הם שניים? שלושה, יחד עם הבחורה?
מה היא עושה פה? ומדוע אינה מסייעת לנו?
הדלת נפתחה במפתיע, ודרכה פרץ לו חזרה אל תוך החדר, מלווה במה נשמע כמו צרור גידופים בשפת אמו, אותו סדיסט עצבני.
הוא צעד במהרה לעברנו. בהרף עין הוא נעצר בסמוך לשולחן עליו אנו לכודות והחל בהתרת הבד החוסם את פי.
אלוהים, מעולם לשוני לא הרגישה יותר זרה בתוך פי. כמו חתיכת ספוג בלתי נסבלת, עם ריח וטעם מר של מחסור בנוזלים.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לצרוח את נשמתי. ואכן, הרחבתי את לוע פי רק כדי לגלות שלא נותר קול בגרוני.
"אני רוצה לשמוע אתכן."
הבן זונה העצבני סינן מבין שיניו וסיים להתיר את מחסום הפה של לוסי.
הבטתי בפניה של לוסי, נדמה כי הייתה מבועתת. תוהה מנגד מה היא רואה בפני ברגעים אלה ממש.
פתיחת רוכסן.
לא...
הוא מתייצב בשנית מאחורי לוסי, ואני מנסה לגייס כל פיסת קול שנותרה בי על מנת לקרוא לעזרה.
אזור תעשייתי, מי ישמע אותנו בשעות שאחרי העבודה?
ללא מילה נוספת, הוא חדר. באישונים מורחבים וקולות בכי חנוק, היא קיבלה אותו.
ללא התנגדות, ללא מאבק. אולי היא הרגישה שעליה לסבול באותה מידה כמוני?
זה הרגע בו נשברתי. אבל באמת נשברתי. כשראיתי אותה מותשת, מקבלת אדם זר לתוכה.
אולי הבינה משהו שאני עדיין לא הבנתי?
אולי מהלילה הזה, אין מוצא?...
***
בבכי חרישי, נרדמתי בשנית. אני חושבת. אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה שינה.
אולי מעין מקום מפלט במוחי, שחור. ריק. ללא טוב, ללא רע. פשוט, שקט.
אולי כך המוות מרגיש.
קול של גניחה רועמת הוא זה שהעיר אותי חזרה לסיוט בו אני נמצאת.
הרמתי את ראשי רק כדי לראות את לוסי מעולפת על השולחן, כמה סנטימטרים ממני.
"מניאק. בן של זונה.", הוא מגדף לעצמו, הרים מכנסיו וסגר את הרוכסן.
הוא פנה לכיוון הדלת אך נעצר במפתיע, הסתובב לכיווני ורכן, מבלי שציפיתי, לנשיקה מהירה על שפתי.
במצב אחר הייתי מתנגדת. אולי התשישות, אולי חוסר האונים... לא הספקתי כלל לעקל את הנשיקה עד שמצאתי עצמי שוב בחשכה כשכרך בד לח סביב לעיני.
מרשרוש קל, הבנתי שלוסי מקבלת טיפול דומה, אך עם מאבק קל, כנגד ראשה המעולף על צידו.
ואז, צעדים. דלת נפתחת.
"הוא רוצה לשוחח איתן.", קולו של הזר האירופאי נבח לכיוון יישות בלתי ידועה.
וטריקה של דלת.
אימצתי את אזני בשנית, בניסיון להאזין לנאמר בחוץ. אך כל ששמעתי הוא דממה מוחלטת.
מכיוון שאצבעותי לא הגיעו אל אצבעותיה של לוסי, מכיוון שעיני היו מכוסות, ובמיוחד בגלל השקט המחריד הזה...
פאק, אני לבד.
"לוסי?", שאלתי בקול צרוד.
קול תזוזה קלה נשמע כתגובה.
כיחכחתי בגרוני וקראתי בשמה בשנית.
"אלה...? שיט, הכל כואב לי."
ברגע שקיבלתי תגובה, הכל פרץ, כל השאלות שעמדו בתור בראשי בשעות האחרונות.
"מי זה? מה הוא רוצה? את מכירה אותו?", שאלתי אותה, מנסה שוב להאבק בדמעות כדי לשמור את עוצמת קולי נמוכה ככל הניתן.
"אני לא יודעת. אני לא ראיתי כלום. בן שלח לי הודעה שאת בדרך אלי. כמה דקות אחר כך, דפיקה בדלת.
הוא הסתתר כנראה מעבר לפינה של חדר המדרגות כי לא הבחנתי בו לפני שהתנפל עלי.
פשוט, חשבתי שזו את... אני כל כך מצטערת. הוא הכריח אותי לפתוח לך את הדלת.
ניסיתי לצעוק לך מעברה השני של הדלת, אבל הוא איים שיפגע בך ופחדתי. אני כל כך מצטערת--", פרץ התחנונים נקטע לו מאחורי דמעות גדולות אשר כיסו את פניה.
רציתי להרגיע אותה, רציתי לומר לה שזו לא אשמתה. רציתי לומר לה שאני לא כועסת עליה.
אני לא יודעת אם אי פעם הרגשתם חוסר אונים מוחלט ברמה כזו.
כל מילה נראית מיותרת, כל פעולה, זהו השלב בו אתה פשוט עוצם את העיניים ומקבל גורלך.
דקות עברו מאז שנותרנו לבדנו עד שצליל פתיחת הדלת נשמע בשנית.
שיערות עורפי מעולם לא היו זקורות יותר.
לא אני ולא לוסי העזנו לפצוע פה. אך נדמה כי גם הוא משחק איתנו באותו משחק של שקט.
אני לא יודעת כמה זמן עברנו שלושתנו בדממה מוחלטת. לרגע תהיתי אילו יצא ועזב את החדר, אך רעש חריקות גרירת כסא אישררו כי אנחנו עדיין לא לבד.
נדמה כי הוא התיישב, בליווי של אנחת תשישות. בן זונה... ממה יש לו להיות כל כך מותש?
את משחק השקט, הפסיד האלמוני המטורף.
"אז אתן בטח תוהות למה אתן כאן."
כאילו לקח תסריט של סרט כושל, דל תקציב. מאלה שלא הגיעו כלל לקולנוע וישר שודרו בשעות הקטנות של הלילה, במשבצות השידור השמורות לסרטים הגרועים באמת.
כתגובה, נחרתי. לא התכוונתי לכך, אבל השנאה השתלטה עלי ברגעים ההם.
"את שונאת אותי, אלה?", שאל אותו הקול הצר שקודם לכן פלש לראשי.
מה עונים לשאלה כזו? כן! ללא ספק אתה האדם, המפלצת, שאני הכי שונאת בכל העולם הזה!
"אני לא מכירה אותך.", עניתי בשלווה. מזל שאינו קורא מחשבות.
הרגשתי אותו זע בכיסאו.
"ואת, לוסי? את שונאת אותי?"
לאחר כמה שניות של דממה היא ענתה.
"אני לא שונאת אותך. אני מרחמת עליך.", זה העלה בי חיוך. נדמה כי החזית המאוחדת מול השובה האנונימי החזירה לנו את הרצון להלחם.
"את אמורה לשנוא אותי.", הוא ענה בתגובה, מתעלם לגמרי מקריאת הרחמים של לוסי. וכאשר לוסי לא הגיבה, הוא הוסיף, "את לא רוצה לדעת למה?"
"לא.", שתינו קראנו בפה אחד.
באותם הרגעים לא הרגשתי את הכאב בברכיים, לא את העור הנפוח והחבול של איבר מיני, לא את תחושת הבעילה. באותם הרגעים הרגשתי שאני במשחק, ולפתע, אני מובילה.
האוייב נדמה היה כי הגיע עם הקלפים הנכונים, המנצחים. אך פספס שיעורי אסטרטגיה בסיסיים אותם לומדים דווקא מתי שידך אינה על העליונה.
בהתעלמות מוחלטת מתשובתנו, פרץ של מילים נהרו מפיו, כאילו אותו הסכר שהחזיק אותן בפנים, נסדק ונפרץ.
"אתן לא שואלות, אך השתיקה רועמת. הבטן מתכווצת, הלב במירוץ נגד השניות.
אני יודע את זה, כמו שאני יודע שאחד גדול מאפס.
השאלות העומדות כמו זוג פילים במרכז החדר, הן - "מי אני ומה אני רוצה מכן?"
השאלה הראשונה לא משנה באמת, כולנו משחקים משחק. כולנו איננו מי שאנחנו.
אנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה, כל מי שנרצה.
חלקנו יכולים פשוט לנטוש את חיינו, לקום וללכת. לעטות על עצמנו אישיות אחרת. כמוך, לוסי."
הוא עצר, קול של התנגדות הגיע מכיוונה של לוסי. כנראה שהושיט יד ונגע בה.
"ואת, אלה. את נולדת לעולם בו ראית כבר הכל. את טובעת בשממון ובחוסר תחושה,
בגוונים של שחור, לבן אפור. את חכמה לאין שיעור, את יפיפייה.
את מוקפת באהבה ובדאגה של משפחה וחברים,
אבל עדיין, מרגישה לבד.
ההנאות הקטנות בחיים חולפות לך במהרה מעל הראש.
עבור ההנאות הגדולות, אין טעם להתאמץ.
איבדת תקווה בצבעים, איבדת חשק לטעם.
ואת שוקעת בקבלה שאין משהו מעבר,
רק החיים הדלים והמקובעים שהחברה הגדירה לך."
לא התכוונתי לכך, אך אנחה כבדה נפלטה מפי.
"אל תדאגי, אלה. אני לא כאן כדי לפגוע בך.
באף אחת מכן. אני כאן כדי להציל אתכן.
אני כאן כדי להראות לכן את הדרך הנכונה, הדרך החוצה."
החזקתי עצמי ככל הניתן, אך הזעם והבוז פרצו החוצה בצורת מילים.
"אתה לא מבין על מה אתה מדבר. אתה לא מכיר אותנו.
שתינו מאושרות במסעות שלנו.
שתינו קמלנו לבד וצמחנו מחדש בעזרתו.
אתה בונה פה סיפור שלא קיים, דוחף לנו תחושות שמזמן התרוקנו מגופנו,
אתה טווה תיאוריה המבוססת על אנשים שאינך מכיר,
ומתרץ הכל במסכת הצלה?! אתה זיוף! מי אתה בכלל!
מי אתה שתגע בנו! מי אתה שתיכנס לחיים שלנו!
מי אתה שתציע עצמך כמושיע שלנו כשאנחנו לא זקוקות להצלה כלל!"
בשלב מסויים לא הצלחתי להפריד בין המילים, הכל פשוט זרם החוצה.
חוסר האמון והכעס על כך שאדם זר החליט למנות את עצמו כמושיע שלנו,
היהירות והבטחון העוטפים כל מילה והברה היוצאים מפיו.
מי שמו? מי נתן לו את הזכות?!
ציפיתי שבשלב הזה יגן על עצמו, ציפיתי שיכה אותי, ציפיתי שיגיב באותו כעס או לפחות בתשוקה שאני מרגישה.
אך במקום זאת, הצליל היחיד הנשמע בחדר מעבר לנשימותי המהירות, הייתה חריקת כסא מהירה שהעידה על קימתו.
אנחה כבדה נפלטה מפיו לפני שקולות צעדיו מילאו את החדר.
"שחררו אותן.", הוא ציווה מיד עם פתיחת הדלת.
כיסוי העיניים הותיר אותי בחושך מוחלט. ולא אני ולא לוסי העזנו לפצוע פה, למקרה שישנה דעתו.
עברו מספר שניות לפני ששמענו קולות רקיעה בחלל החדר. לא הצלחתי לזהות אם מדובר בזוג רגליים אחד או יותר.
הרגשתי נוכחות של אדם קרובה אלי, שניה לפני שעוד קול גברי, שונה מקודמיו נשמע.
"הוא אמר לחסום להן את הפה שוב?"
ולפני שהצלחתי לעקל את השאלה, נשמעה התשובה, הפעם מקולו של גבר צעיר.
"אני חושב שאין צורך..."
כל גופי היה מתוח, הלב פועם בחזקה. חיכיתי להרגיש ידי חוטפי מתירים את ידי, משחררים אותי.
אך במקום זאת צלילי נוזל ניגר בחופזה הדהד בחדר, יחד עם ריח חריף של נוזל דלקה.
"לא...", פלטתי מפי בנואשות, ומנגדי לוסי, החלה זועקת לעזרה.
לא... לא לא לא. לא.
"בבקשה לא! בבקשה! בבקשה!!! אל תעשה את זה! ", כל גופי רועד. אני לא מצליחה להבדיל אפילו בין זעקות התחינה שלי לשל לוסי.
פאק, אני מפחדת.
מה שנדמה כמו גלון שלם של דלק, נשפך במהירות גם עלי. על ראשי וגופי. כנראה גם על לוסי.
זו חייבת להיות בדיחה, זה סיוט, זה חלום רע. לא ייתכן שזה נגמר כך. לא ייתכן.
אני נאבקת בחבלי בכל כוחי, סיבי החבל חותכים את עורי. פוצעים.
אני לא זוכרת בדיוק את השניות הספורות מהרגע בו הריח המחניק של העשן הגיע תחילה אל אפי ועד לכאב האיום שבחום האש מול עורי האנושי, העדין...
מצוות לריח עור חרוך ושיער מתלקח.
אני כן זוכרת את המילים האחרונות ששמעתי ממנו. מאותו פסיכופת בעל הקול הצר.
מאותו מושיע.
"לא קל לעטות עור של אדם אחר.
לעיתים מצליחים, לעיתים נכשלים.
תמיד אוכל למצוא קורבן אחר להתקנא לו.
אני לא חושב שבן אי פעם יוכל לחיות עם עצמו אחרי שיאבד את שתיכן.
ואז, מה יהיה הטעם בהתחזות לרסיסים של אדם?
אך אל דאגה, בנות. אני עומד מאחורי מילותי.
הגעתי לכאן כדי להציל אתכן.
אין דרך נכונה.
כאשר הבחירה היא ביני לבינו, ובכן...
בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרו, שניהם ממש משוגעים.
אז בחרתי עבורכן -
הסוף."
***
"המשטרה הטילה צו איסור פרסום על שמו של החשוד במעשים המחרידים אשר ערערו את הארץ בימים האחרונים.
בניגוד להשערות הראשוניות, מניתוח הממצאים מזירת הפשע, ניתן לקבוע כי מדובר באדם אחד, בשנות השלושים לחייו, החי בדרום הארץ,
אשר ביצע את החטיפה, את האונס, ואת הרצח של שתי הנשים הצעירות, ביום רביעי האחרון, בעיר תל אביב.
המשפחות של הצעירות נותרות מסוגרות בביתן. כתבינו לואיס קרול מדווח כי בימים האחרונים הגיעו עשרות מנחמים לבתי המשפחות השכולות--"
