עברו 3 חודשים מאז שנגמלתי.
3 חודשים מאז שהרעל שלך יצא מחיי, אבל הנזק שהוא עשה עדיין קיים.
ואני מחלימה, באמת מחלימה, ובצעדי ענק.
אבל לפעמים חוזרת קצת אחורה, והיום זה יום כזה. יום כזה שגורם לי להבין שאני עדיין פגועה, הדם נקרש אבל הצלקת עדיין קצת דלקתית ומגרדת, מזכירה לי שהיא שם.
אני רואה אותך בכל גבר שאני פוגשת, רואה אותך ומתחילה לפחד. לפחד שהוא גם כמוך, שגם בו הרוע שולט.
אבל זה בסדר, לפעמים צריך ללכת לקיצון כדי להגיע לאמצע. כדי ללמוד לבטוח אבל להשאיר את העיניים פקוחות, ללמוד להאמין אבל להיות ערנית לדגלים אדומים.
עם כל הכאב שגרמת, לימדת אותי מה אני צריכה לחזק.
לימדת אותי כמה חשוב לאהוב את עצמי, להעריך את עצמי. כמה מגיע לי, כמה אני ראויה. וכמה שאסור לי להתפשר.
לימדת אותי כמה הלב שלי רחב, כמה הסכמתי לתת לך כשכבר לא נשאר בי כלום. מאהבה טהורה, מאמונה נקייה, ילדותית, ותמימה בטובו של אדם, בטובך.
לא כל אחד יקבל את כל הטוב הזה מעתה והלאה. אדע לשמור עליו, למי שמגיע, למי שמוכן לתת בחזרה.
החולי שלך חלחל אליי, אבל אני חזקה יותר, ובסוף אני יודעת שהכוח שלי ינצח.
אתה תשמע את ההרצאות שלי כדוקטור ממש אוטוטו, ותאכל את הלב השחור שלך:) ניסית להפיל אותי, וכשלת.
