פומיקי פה, פומיקי שם

אז רגע לפני שאני תולה את השוט והאזיקים, ונפרדת באופן סופי ממה שכל כך הרבה זמן היה חלק בלתי נפרד מחיי, יש עוד סיפור אחד לפחות שעוד לא סיפרתי, ואולי איתו אני אסיים. אולי לא.

באיחור אלגנטי, של חודש לפחות, אני מקבלת את ההודעה המיוחלת שהסטראפ-און שהזמנתי באינטרנט לפני מיליון שנה - הגיע. עכשיו, יש משהו אירוני בסיפור הזה. מי שמכיר אותי יודע כמה אני חובבת אירוניה. לקח לי בערך חודשיים להסגר על סטראפאון שיתאים לי, גם איכותי ביותר, גם מתאים למתחילות, גם יפהפה ואסתטי, גם מקצועי ופירסט קלאס (כי פומיקי עם כל-הכבוד זה רק עבודת יד בדויטשמארק מעור של פרה שעוסתה בעודה בחיים בשמנים אתריים ועובדה ביד מומחה עם תעודות וכוכבים ומה לא). כבר התרגלתי למחיר המופרך, ולתוספת המשלוח, ולעובדה שעד שזה יגיע יש סיכוי טוב שכבר ימאס לי מהתחת המיועד, ורק דבר אחד הטריד אותי.

המכס.

כי ידידיי, אני ילדה טובה ירושלים. מבט אחד עליי וישר אתם מבינים שזאת מישהי שמבינה במוזיקה קלאסית ובסרטי מד"ב, ורק אתם, חבריי הסוטים, רק אתם ואלוהים יודעים את האמת. 

אז קיבלתי את ההודעה, ושמתי פעמיי אל המכס, וגם טרחתי לשים את החצאית הזאת, של המזכירה במשרד רואי חשבון, והצטערתי נורא שכבר אין לי משקפיים. במכס יושבים שני אנשים, אחת פוסטמה מצווחת גסת רוח, והשני גבר שמן, עדין, עם מבט מצועף. אליו ניגשתי. "שלום" בחביבות, והמתנה סבלנית לגזר הדין - ישחרר את הסטראפאון או לא? האיש מקליד לו בנחת והמסכנים שלידי מקבלים את השירות הגרוע ביותר בתבל ממיסיז-עבד-כי-ימלוך. אני כבר מבינה שההוא הזמין גלגלים מיוחדים לסקייטבורד וההוא הזמין איזה צבעים כימיים שלא ברור אם יקבלו אישור כן או לא, והרגע בו כל המשרד (אם לא כל הבניין) ישמעו מה פומיקי הזמינה מתקרב לי בצעדי ענק, ואני מחליטה (נו, בת של אימא שלי או לא בת של אימא שלי) לפלרטט.

אז מה...יצחק, תעודות ההוקרה האלה שתלויות על הקיר - הן כולן שלך? (עייני עגל עגולות מפליאה, חיוך ביישני). יצחק הפקיד מרים את הראש ומביט בי כאילו לראשונה. אח"כ אל הקיר, ושוב אליי, ומחייך בגאווה. הוא מתחיל לפרט בפניי את כל קורותיו בעשרים שנה האחרונות, מפקיד כזה לפקיד אחר, שופך מררתו על הביץ' שעדיין צורחת, ובאופן כללי מספר לי את כל מה שהוא חושב שהוא יכול לדחוס עד שיעלה לפניו הפריט אותו הזמנתי. אנחנו מספיקים כבר להפוך להיות חברים ואז זה קורה. זה מגיע. 

"רתמת יגואר עור שחור"

מבט למחשב. מבט אליי. מבט למחשב. מבט אליי. יצחק הפקיד מתבלבל לרגע. "מה הפריט?" הוא שואל ומשהק. "פריט לבוש" אני עונה בהטעמה הכי אשכנזית שלי. מבט למחשב. מבט אליי.

"אז תגידי פומיקי" שואל יצחק במבט נבוך וקצר נשימה "יש לך תחביבים?"

אחרי כמה ויכוחים בנושא, אני כמובן מנצחת, והוא נכנס לאמבטיה שלי ובוחן את עצמו בראי הגדול בתנועות מימין לשמאל, ואני רואה אותו מגיע להחלטה והוא אומר, יש לך סכין גילוח? עכשיו אנחנו מורידים את הזקן. ככה הוא, נמעך עם עצמו מבפנים, מתקרקש מימין לשמאל, מחליט, ועכשיו לכי תחיי עם זה. 

תעשה לעצמך קצף, אני אומרת, אני לא יודעת להקציף. הוא מתכנן לענות לי משהו שנון, אבל נמלך בדעתו. הוא מוריד את החולצה ומורח את הזקנקן הדבילי בסבון מקציף, ואני מקפצת מדלגת במקום כמה פעמים, עם חיוך מאושר מאוזן לאוזן, כשאני שולפת את הסכין הורוד סגול ובוחנת אותו מלמטה כאילו הייתי מקצוענית. "אל תזוז!" אני מזהירה אותו, כאילו הייתי עם תער ולא עם ונוס ליידי לגילוח קל. 

אני לוקחת נשימה עמוקה ונצמדת אליו עם קצות הפטמות שלי ומגלחת אותו לאט לאט, קודם מקצצת עם הכיוון ואחר כך מגלחת נגד הכיוון, ושוטפת וחוזר חלילה. אנחנו נהיים רציניים. מדי פעם אני שוטפת אותו מעט, מנצלת את ההזדמנות ללטף את הפנים המחודדות מצד לצד. ללחוש לו "אתה מושלם, תראה איזה יופי". לחרוט בזכרוני את הזוויות והעיקולים במפת הדרכים של הפנים שלו, והעיניים שלו נעשות עצובות.

"את לא חושבת שזה גורם לי להראות בן 17?" הוא שואל ברצינות, ואני אומרת "מקסימום תגדל שוב", ואצל שנינו עוברת המחשבה שכשזה יקרה אני כבר לא אהיה כאן, וגם הוא לא, ואני נצמדת אליו מעט יותר והוא פוקק את אצבעותיו והעיניים המושלמות שלו נהיות יותר גדולות, ועיגולים שחורים שלא היו שם דקה קודם נפרשים מתחת עיניו כמו דליות סגולות כהות.

הנשימה, שגם ככה היתה כבדה עליי לאחרונה, נעשית כואבת והאויר נהיה סמיך. אני מרגישה את האהבה שלי אליו מתייצבת באזור הסרעפת ומסרבת לאפשר לריאות להתמלא עד הסוף. אני מאיטה בכוונה, מושכת את הרגעים האחרונים שלנו יחד, אישה, נער וזקן, לא רוצה שהבלתי נמנע יגיע, אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים בקול. בסוף זה קורה, הסנטר חלק לגמרי, אני מיישרת גם לחיים ושותלת נשיקה קטנטנה על השפתיים המשורטטות, נשיקה אחרונה, סובלת, של הבטחה לא ממושמשת, של אל-תבוא-לי-בחלום בבקשה.

מספיק, הוא אומר. אני לא יכול לנשק אותך. לא יכול. אני אצלם אותך, אני מציעה, נאסוף לייקים, והוא יושב על האסלה כמו ציפור פצועה, מקור בתוך כנף, ואני שואלת מה זה, מה זה העצב הזה עכשיו, והוא עונה מלנכוליה היא הצד הכי יפה שלי, ובתמונות הוא יוצא ילד עצוב וטיפה מטושטש, כי היד שצילמה רעדה.

הוא מחבק אותי מאחורה ואנחנו יוצאים אל הרחוב, נשיקה אחרונה על קודקוד ומפתח צוואר, אני אוהבת אותך, אני אומרת. אני אוהב אותך, הוא אומר, ומודה לי, כמו אז בפעם הראשונה. אני לשם ואת לשם הוא אומר, לא מתכוון לקווי האוטובוס. מה יהיה עכשיו, אני שואלת. עכשיו נחייה, הוא עונה. והולך. ואני מנענעת ראשי בכאב ורצה לתפוס את האוטובוס. אני לא מסתכלת לאחור.

קצת לפני שאנחנו נפרדים לזמן לא ידוע, הוא נותן לי מתנה - ויברטור. הוא ורוד וקטנטן ויש לו צורה של לשון, ובמשך כמה ימים אני משתמשת בו, וחושבת על הלשון שלו, ובוכה, ומקללת אותו כי הוא בן זונה שנתן לי את השיט הזה, אבל זה כבר פוסט אחר שיגיע אח"כ. אולי.

כשאנחנו נפגשים שוב בשעת ערב, אני בהתחלה לא שמה לב. הפנס רחוב מאיר עליו מלמעלה, והעיניים המהפנטות שלו מאירות עליי מלמעלה, עד שאני כמעט ולא שמה לב...ורגע, הופה הופה, מה זה? מה זה הבוש הזה?

שניה אני מסובבת את הראש, משחררת שליטה, ותראו אותו החוצפן, גידל זקן לא פחות לא יותר. ולא תגידו זקן חצי נורמלי, כזה שמכסה את הפנים, לא! זקן כזה של היפסטרים, שיושב רק על הסנטר בלי רשות, צומח אל עבר הצוואר, מעין שיח קוצני מגודר ותחום, בדיוק כמו... טוב נו.. 

"מה זה הכוס הזה על הפנים שלך?!?" אני שואלת. בכעס אמיתי וישיר. "זה זקן" הוא עונה לי, טרם מבחין בסערה. "זה לא זקן" אני מודיעה לו. "זה לא זקן, זה כוס, כוס על הפנים שלך. עכשיו חשבתי שסיכמנו את זה, שהפות היחיד שאני מוכנה שיהיה לך על הפנים הוא שלי, ורק שלי. עכשיו הופ הופ, מהר להעיף את זה"

יש ויכוח קטן, ויש תרעומת. בכל זאת, אף אחד לא אוהב שמבקרים לו את הצורה, אבל כשאני מודיעה לו שהוא לא יכול לישון אצלי, כי אני אגלח אותו מתוך שינה, הוא מתרצה. אני בינתיים, מפתחת לי פנטזיה.

זה לא סוד שאני אוהבת לרחוץ את הבחורים שלי. זה התחיל מאוקיינוס, ונמשך מדיי פעם כשיש מה לרחוץ. היות ואני חובבת חתולי רחוב מטונפים - לרוב יש. רק שזה לא מרשה לי לרחוץ אותו. הוא לא רוצה. הוא מרשה לי להסתכל, זה כן. הוא מת על הפרצוף שלי תקוע לו בזכוכיות של המקלחת. לפעמים הוא מצמיד את הטוסיק או איבר אחר לזכוכית רק כדי לראות אותי צוחקת ולהתגרות בי. לפעמים, אם אני מסתכלת עליו אחרי שאני כבר כולי לבושה ומאופרת, הוא עושה שטויות, כמו לקחת את מברשת השיניים שלי, למרוח עליה באיטיות משחה, תוך כדי שהעיניים שלו תקועות בשלי. "זאת המברשת שלי" אני אומרת בטון מזהיר. "אני יודע" הוא אומר, "שלי בתיק" הוא מחייך. כשהוא מחייך, משהו בפנים שלו הופך למבוגר. זה מוזר ונוגד את כללי החיוך, שמצעיר את כולם ומחזיר אותם להיות ילדים. החיוך שלו מקמט אותו ומבגר אותו, אבל גם זה פוסט אחר. "אני אביא לך" אני אומרת, אבל לרגע מביטה מעבר לכתף והוא כבר עם המברשת שלי בפה, מצחצח נמרצות, קצף בכל מקום, מחייך כמו חתול. "מה אתה עושה?!" אני מצטווחת, חסרת אונים. אני לא יכולה להכנס, הוא יודע שאני לא אכנס, אני שונאת להתקלקל אחרי שכבר הסתדרתי, וזה כבר אבוד. "מה את מתרגשת?" הוא עונה לי בקול הכי ג'חשי שלו, זה שנשמע כמו ערס מגבעתי שמעשן גלוואז, וגם מצחיק אותי תמיד. "את מנשקת אותי אחרי שאכלתי לך את הכוס והתחת, אבל לא מרשה לי במברשת שיניים?? יאללה יאללה שחררי"

אז עם הפני-פות והחוצפה של המקלחת, אני מתחילה לחשוב שאולי אני בכלל לא רוצה שיתגלח. אולי אני רוצה לגלח אותו בעצמי, ואני מתחילה לדמיין את עצמי עושה את זה, ופתאום מרגישה לחלוחית ורטט קטן בין הרגליים. כן, אני רוצה לעשות את זה בעצמי. בפנטזיה שלי אני גם קצת חותכת אותו (בטעות! באמת שבטעות) ומלקקת את הדם שיוצא. זה שורף לו והוא נרתע, אבל נותן לי. וכרגיל, הוא לא משמיע קול. 

הוא מתקשר אליי, וכשאני רואה את השם שלו מופיע על המסך אני כבר מתעצבנת. "אני נשבעת לך" אני מסננת לאותיות הירוקות המהבהבות "שאם אתה עוד פעם שואל אותי על הזין שלך אני אראה לך מה זה".

לא מבינה את הקטע הזה של גברים עם הזין שלהם. כאילו, אני מבינה, אבל לא אכפת לי. זאת לא הבעיה שלי, הבעיה שלך עם הזין שלך. כל עוד אני יושבת עליו ומשחקת איתו ומנענעת אותו מצד לצד תוך כדי שירת "שאו ציונה נס ודגל" תגיד תודה ותסתום. "את לא חושבת שהוא קטן?" הוא שואל עוד בתחילת ההכרות שלנו, כשעוד לא היה לו מושג עם מי יש לו עסק. "יותר גדול מהשלושה האחרונים, לא יותר גדול מהרביעי" אני עונה ברצינות. למה אני אף פעם לא לומדת לקח?? 

הפעם האחרונה היתה בתור לבר קוקטיילים בחתונה של הטחונים, הוא בחולצת כפתורים תכלת שמדגישה לו את העיניים, אני בשמלה אדומה ועגילים של ה. שטרן, נראית כמו מיליון דולר. הפרש הגילאים בינינו נראה לעין, נראה לי, אז הוא מקבל התעלמות מהברמן שמפלרטט איתי, 208 ס"מ של איש, כפות ידיים של גורילה לבנה. הוא בוחן את הברמן מלמעלה למטה, ואז לוחש לי, "תגידי, נראה לך שהידיים שלו אומרות משהו על הגודל?" -ברור. שתיקה. "תגידי...את לא חושבת שהזין שלי קטן נכון?" 

נסיך שלי, אני אומרת לו, אם עוד פעם אחת תשאל אותי על הזין שלך באמצע אירוע חברתי אני אכריח אותך לשלוף אותו החוצה ולהניח אותו למדידה על השולחן. "לא, באמת" הוא עוד עונה לי. לא, באמת.

אז הוא מצלצל ואני עונה, וכבר מכירה אותו טוב וצופה את הפגיעה וכשהוא שואל אותי על הזין אני אומרת לו "מה אמרתי לך?!" ועכשיו תשתוק ואל תענה לי ואיפה אתה עכשיו. "אני בבית של אימא שלי" הוא עונה, כאילו יש לילד בית אחר. "לך לחדר שלך" אני אומרת בטון הרשמי-חינוכי, שיש האומרים שהוא הסקסי ביותר שיש לי, ערבוב של הגעתם-לקו-החם-של-פומיקי ואני-אחרים-לך-את-זה-ולא-אחזיר-עד-סוף-היום.

הוא הולך לחדר ואני מורה לו לנעול את הדלת, ותעמוד מול המראה ואל תענה לי ואל תדבר בכלל, אני רק רוצה לשמוע אותך נושם ותענה לי בכן ולא אם אני שואלת.

תוריד את החולצה (כמה שאני חולה על העור שלו) ואת המכנסיים ואת התחתונים ותעמוד מול המראה ותסתכל. "אתה ערום?" -"כן." -"הזין שלך עומד?" -"לא" הוא אומר במבוכה. 

"תחזיק אותו ביד" אני נושפת לו באוזן. "תלטף אותו לאט. לאט! אני שומעת אותך ממהר. יותר לאט. מלמטה עד למטה. ותן את המשיכה הזאת בסוף, אבל בעדינות." כשאתה מגיע למטה תן ליטוף קטן לביצים. אתה זוכר את הלשון שלי מלקקת אותן? אתה זוכר איך הייתי מכניסה אותן לפה בעדינות ומצליפה בהן עם הלשון?"

הוא לא עונה, אבל אני שומעת את הנשימה שלו נעשית כבדה, ואני שומעת אותו מתחיל למהר.

"אל תמהר. לאט." "הוא כבר עומד?"

-"ברור שהוא כבר עומד"

-"אמרתי כן ולא" אני מחייכת. "אם הייתי מעבירה את הלשון שלי מתחילת הזין שלך ועד הבסיס לאט, בקצב שאתה מלטף אותו עכשיו, כמה זמן היה לוקח לי?" (שאלה מתמטית כשהזין עומד, אין כמו חינוך אנגלי)

-"כמה שניות" הוא עונה.

- כמה?

-חמש. אולי יותר. שבע.

יותר מהר. יותר חזק.

-ואם הייתי מכניסה אותו לפה שלי? אתה זוכר אותי מכניסה את הזין שלך לפה שלי? לאט, כמו שאני אוהבת לעשות, ורק עד החצי, כי בא לי לשחק אתך, כמה זמן זה היה לוקח לי?

-"יותר, את לוקחת את הזמן, וקשה לך להכניס עד הסוף, ואת לא אוהבת להתאמץ כל כך, אז אולי יותר, אולי 15 שניות או עשרים"

אני שומעת את החשיבה שלו מתערפלת, ולוקח לו הרבה יותר זמן לענות, אבל הוא עונה, ואני מגבירה את הלחץ. לא מרשה לו לגמור, אבל ככל שהשיחה מתקדמת אני כבר מוכנה לשחרר.

-"וכשאני ממש רטובה ורוצה שתזיין אותי ואני לוקחת את הזין שלך ומפשקת את הרגליים מעלייך ומכוונת אותו לתוכי? כשאני מניחה אותו בדיוק בפתח הכוס של ומטפטת עליו קצת ואז מתיישבת עליך ואתה דוחף והזין שלך נכנס ממש עמוק עד הקצה של הכוס שלי, כמה זמן זה לוקח?"

-"זה לוקח שניה" הוא חצי נאנק וחצי מחייך בצד השני, ואני שומעת בקול שלו שהוא מוכן.

-"אני רוצה שתסתכל על עצמך במראה, תשען אחורה ותגמור. אני לא רוצה את השפיך הזה שאתה מכוון שיתפס לך בדיוק בין האצבעות. אני רוצה את השפריץ שמגיע לך עד לצוואר, את זה שנכנס לי לשיער וממלא את כל המיטה, אני רוצה אותך מכוסה בזרע ואני רוצה לשמוע את זה ואני רוצה תמונה"

ואז - תסתכל על הבלאגן שעשית. אתה יכול ללכת להתנקות. אני משוגעת על הזין הזה. הזין הזה מושלם, זה השכל שלך שדפוק. אני לא מרשה לך לראות יותר פורנו, זה מטגן לך את המוח. אין יותר פורנו עד להודעה חדשה. 

אומרת ומנתקת. 

לילה טוב.

בזמן האחרון יש דיבור מסיבי על התחת שלי.

דווקא את הישבן שלי אני לא אוהבת. אף פעם לא אהבתי. מהיום ההוא בכיתה ד' (התפתחתי מוקדם) כשישי מד'2 חיקה את העיכוס הנאה שצימחתי, וצחק על מבנה שעון החול שלי שהופיע פתאום, ומאותו רגע ארור אי שם בשנות ה-80 לטוסיק שלי ולי היו יחסים טעונים, תרתי משמע. תמיד חשבתי שהוא גדול מדיי, עם יותר מדיי גומות, מתנדנד מדיי, שמנמן, לא נחמד.

אף פעם לא הבנתי את גרגמל, שתמיד היה מעביר עליו 'ויש' על הדרך, או את החברה שלי הרוסייה, שתמיד אומרת במבטא נעים "אני רוצה לנגוס בו". למעשה היתה תקופה של כמה שנים שבכלל לא החזקתי מראת-גוף מלאה בבית ולא היה לי מושג איך אני נראית מהמתניים ומטה. אבל בזמן האחרון אין להתכחש, יש דיבור בפרלמנטים על הטוסיק שלי, ועל הדברים הנעימים והנעימים פחות שהיו רוצים לעשות לו אנשים שאני מכירה ומכירה פחות.

לא מזמן תפסתי את 27 בטלפון, עם החבר שלו הרקדן החתיך, מדבר על התחת שלי בקולי קולות. נשבעת לכם לא נגעתי. "אז אתה שומע? אז התחת המשגע הזה? מה שחשבנו? מה שאמרתי לך? אז זה זה!!!" הוא מסתובב לראות אותי מסתכלת עליו ואפילו לא מסמיק. "אתה שומע?" הוא אומר לו, "אני הולך לתת בו עוד ביס עכשיו." הוא מנתק ומזנק עליי. אחר כך אני דורשת הסברים. מסתבר שבפרלמנט שלו יש דיונים מסביב לתחת שלי. מסתבר שהתחת שלי הוא נושא לשיחה מעמיקה וחוזרת. מסתבר שלכל אחד יש מה לעשות עם התחת שלי והוא אפילו יותר פופולרי ממני. אני בודקת עם שני האחרים. גם בפרלמנט שלהם היה דיון. יש הסכמה.

אני עובדת על זה, זה לא סתם. כל הריצות והאימונים היו חייבים להשתלם איכשהו. אין ספק שמשהו השתנה אצלי, אבל דווקא מאחורה, אני לא רואה את זה, לא משנה כמה אני מפתלת את הצוואר.

אתם מבינים, מסתבר שבזמן שהשקעתי, הטוסיק שלי צבר מעריצים, פתח עמוד בפייסבוק וקיבל פרסי אמ"י. 

אני מתפשטת מול המראה ואין לי מושג על מה מדובר. הכל נראה לי אותו הדבר מפה, אותה שמנמנות תפוזית עגלגלה ולא מושכת. אולי חוץ מסימני השיניים. אבל רק כדי להיות לגמרי בטוחה אני משקיעה בשלל תחתונים חדשים וצבעוניים. עם מלמלה. 

פתאום, בלי התראה מוקדמת, התאהבתי.

בום.

אולי זה היה בבוקר שהתעוררתי מול הגב הלא נכון, וכמעט התחלתי לבכות. אולי זה היה אחר כך,ביום ההוא, כשנסענו לשוק הפשפשים והוא היטה את ראשו והביט בי וקבע "כל כך כיף לנו ביחד". אולי זה היה לפני, באחת המקלחות המצחיקות שלנו או באחת הפעמים שהוא דאג לי וטיפל בי "כי אני אוהב אותך, מז'תומרת". אולי ביום ההוא, שנפצעתי והוא הגיע וחיבק אותי וליטף והאכיל והשכיח. אולי בכלל לפני הכל, כשלקחנו את הכלבה לים.

אבל זאת האמת וזה המצב וכמה שהראש שלי חכם הלב שלי טיפשי, תמיד היה, והתאהבתי. ככה.

לפחות פעם ביום הוא מצחיק אותי עד דמעות. לפחות פעם ביום אני נבהלת. לפחות פעם ביום אני רוצה לברוח ומתפללת להקלה. לפחות פעם ביום אני נפעמת מעוצמת הרגשות שלי ומקבלת סחרחורת. 

ולפחות פעם ביום הוא משאיר עליי סימן של שיניים, שהופך מייד לכחול לסגול לצהוב ונעלם. אני רוצה לעשות את אותו הדבר אבל הוא חזק ממני, והסימן שלי עליו עליו ניכר גם בלי שיהיה חרוט בעור. זה כאילו הדלקתי בתוכו פנס, אולי נר קטן, והוא בוער ומאיר אותו מבפנים. אני רואה את הלהבה מרצדת ברוח כשהוא מקנא. נדלקת כשהוא רואה אותי. מתעצמת כשהוא רוצה להרשים.  

אני רוצה להתפלל ושתהיה לי אמונה כמו אור גדול בחיים, אבל בנתיים מסתפקת בלהבה קטנה, אור קטן. רוב הזמן זה מספיק.

בכל קשר ישנה התרופפות טבעית של משמעת, תהליך שחושף את התכונות האמיתיות של מי שעד לפני רגע היה טהור לחלוטין ונקי מפגמים. בתהליך הזה אני בדרך כלל בנאדם סלחן מאוד, אני לא מתקבעת על פגמים, אבל גם לי מלאך שכמוני, יש דברים שאני שונאת. אני שונאת איחורים. לא יכולה לסבול את זה. כמה שאני יכולה להיות כנועה ומרצה לפעמים הישיבה וההמתנה לגבר שיגיע מאוסות עליי ומזכירות לי אגדות איומות על נסיכות כלואות. לא יכולה.

בפעם הראשונה שהוא מאחר הוא מודיע, אני אאחר בחצי שעה ואגיע לאסוף אותך ברבע לשלוש. בשתיים ארבעים ושש הוא מקבל סמס "יצאתי כבר". הוא נלחץ לאללה ומתקשר מייד. יש תחינה בקול שלו כשהוא מסביר שהוא ממש כבר ברחוב ואולי תעצרי רגע, הנה, אני רואה אותך, תכנסי בבקשה? אני מצטער. סלחתי.

בפעם השניה הוא מתחכם. "אני אצא מגבעת חלפון בשבע ואהיה אצלך בסביבות רבע לשמונה". עם הפקקים? עם הפקקים. בשמונה ורבע מוכנה, רחוצה, ושום בחור להתפעל ממני, אני חושבת על פתרון חלופי. כשהוא מגיע אני לא אומרת כלום, חייכנית ומתוקה כהרגלי, אבל בפעם השלישית כשהוא מגיע אליי אני לא בבית. הוא ממתין על המדרגות חצי שעה עד שאני מגיעה, אבל כשאני מגיעה הוא כל כך מתוק וחייכן כהרגלו שאני מבינה שגם הפתרון הזה לא נותן לי שום עונג. ומפחיד את השכנים.

"אנחנו נשחק משחק חדש" אני אומרת לו בבוקר. "אתה תגיד באיזו שעה אתה מתייצב אצלי, ועל כל דקה איחור אתה תענש" הוא צוחק בעליזות. תצחק תצחק, אני אומרת לו. בסוף זה יגמר בבכי. אני לא תמיד יודע, עם הפקקים והכל. "אז תיקח מרווח ביטחון, אני סומכת על המילה שלך. תגיד שעה, ואני אקח זמנים. שנסנכרן שעונים?" לא, אין צורך, הוא צוחק. אני יודעת שהוא מלגלג טיפה, וזה בסדר. הידיים מדגדגות לי ובפעם הראשונה אני מקווה שהוא יאחר. באמת מקווה. WIN-WIN

הוא מפסיק לאחר. הרתעה אפקטיבית. אבל אופי זה אופי ומגיעה הפעם הזאת שמה לעשות, הוא שוב מאחר. 18 דקות שלמות! הידד! ושוב אני מתוקה ומקסימה וצחקנית, ואני לא אומרת כלום על העונש וכלום על האיחור, ואני ממתינה לסוף הארוחה המדהימה שהוא הכין לי ורק בסוף כשאנחנו מפנים את הכלים הוא מתוודה "את יודעת, חשבתי שתענישי אותי על האיחור שלי, אבל אני כל כך שמח שלא עשית מזה עניין" אני צוחקת בשמחה, ובאירוניה, ולוקחת את ידו בידי ומובילה אותו לחדר השינה. על המיטה מונחים לפי סדר: שוט זנבות מעור (עבודת יד של טיפוס), כף עץ (איקאה) ושקיק קטיפה קטנטן ואדום שלא מסגיר מה בתוכו. "מה זה?" הוא קופץ ושולח יד. "לא לגעת!" אני עוצרת אותו. "זה חתול בשק. תבחר בבקשה". השפן הקטן בוחר את הכף עץ. הוא מכיר אותי מספיק כדי לא לבחור חתול בשק, זה בטוח. "18 דקות" אני מזכירה לו, ומוציאה חבל.

אני מחברת אותו למיטה בשיבארי פשוט. נו, בחייכם, פשוט תכתבו בגוגל קשירת שיבארי לפרקי היד. לא צריך להיות אביס בשביל זה. הוא מחייך מחובר למיטה עם ידיים מעל הראש, ואני בקלות מפתיעה הופכת אותו על הבטן, שורטת את הירך הפנימית כהרגלי ואומרת "תספור".

שלוש המכות הראשונות הן לחימום, אבל עם החום בא החשק, ואני נקרעת בין הצורך שלו לפתוח לו את העור לבין הרחמים כי באמת כואב לו. אני גם נזהרת לא למתוח יותר מדיי את הגבול בין הארוטי לסאדיסטי, כי אני יודעת שזאת ארץ שבה אמצא את עצמי פוסעת לבד. 18 זה מעט מדיי, אני אומרת בלחש. בפעם הבאה תאחר בחצי שעה. הוא מסרב, מעט מבולבל, טיפה טיפה ניצוצות בעיניים, עדיין מחייך. בפעם הבאה אני אגיע רבע שעה לפני הזמן, הוא מבטיח.

אני הופכת אותו שוב על הגב וחוזרת על שריטות הירך מהצד השני. "תודה שהתאפקת איתי" הוא אומר. "הרגשתי אותך עוצרת בעצמך"אני מודה שהוא צודק, אבל זה לא יקרה שוב. הוא מחבק אותי ועושה לי נעימים בגב. הכלבה שלי מצאה את כף העץ והיא מכרסמת אותה בשמחה. "מה היה בשקית?" הוא שואל. אני צוחקת. תוהה אם אי פעם יהיה לו האומץ לגלות.

האמת היא, שאני פשוט מותשת. אני כבר לא בת 20, אז יכולתי לג'נגל בין שלושה גברים במקביל בלי למצמץ. היום, מה לעשות, שניים מספיקים לי מסתבר. מה-זה מספיקים, מתישים.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי משוגלת מכל הכיוונים בכל שעה של היום, ובלי להתבייש. זה כל כך מבלבל באיזה שהוא שלב, לזכור מי גמר וכמה, מתי ואיך. אני די בטוחה שאם נאיר באולטרה סגול על המצעים שלי הם ייראו כמו ציור של ג'קסון פולוק. 

זה לא שתכננתי את זה, באמת שלא. נדלקתי. או כמו שאומרות החברות "נפתחה לי הצ'אקרה", אבל למה גם הרגליים?? זה התחיל בתור סיפור פשוט סה"כ. בחור אחד, נחמד, שרמנטי, מלא טוב-לב ועיניים ירוקות. הוא קרא לי גורג'ס ולקח אותי לאכול, ותמיד הקפיד שאגמור לפחות פעם אחת לפני החדירה. הוא קיבל את שני וחמישי ולילות שבת פעם בשבועיים, ולאט לאט השאיר מברשת שיניים, ומטען, ומכתבי אהבה בתיבה.

פתאום באמצע הגיע בחור שני. נסחפתי. זה היה חזק ממני, באמת. גם הוא טוב לב ושרמנטי, נשמה סובלת קצת כמוני וקצת לא, הוא בישל לי מטעמים במטבח שלי והרים אותי על הדלפק ומרח אותי בזרע ובמיצים של עצמי ותפס לי בשיער ואמר לי שהוא אוהב אותי. הוא קיבל את שישי בערב אחרי האוכל ואת שבת בבוקר עד הצהריים, ואת שלישי, את הבקרים והצהריים, ואת החגים ומברשת שיניים גם, בשביל השיווין.

פתאום זה העלה הילוך. פתאום מצאתי את עצמי מיישרת מצעים בלי שום טעם להחליף, שוכחת מי ראה אותי באיזה בגד, מחליפה מברשת שיניים אחת באחרת וחוזר חלילה, ישנה עם אחד וחולמת על האחר, ולהיפך. אני אוהבת את שניהם, באמת אוהבת. הם כאלה חמודים, כל אחד בדרכו. אחד משמיע לי בלוז ומספר לי סיפורים על העתיד, השני שם מערכונים וסטנד אפ, עושה לי חיקויים ומספר לי על העבר. שניהם מכינים לי לאכול, כל אחד בדרכו, שניהם מעלים לי את האגו במחמאות, כל אחד בדרכו, את שניהם אני מתה לראות, מדיי פעם, עד שהעייפות בועטת לי בפרצוף.

אני גמורה. באמת. כמה כבר אפשר לגמור? כמה אוכל? כמה פינוקים? לילה אחד עיניים ירוקות מלטף אותי שעתיים במיטה כשאני מתנמנמת בשקע כתפו הלבנה. בבוקר הוא יורד לי אבל אני לא מרוכזת ולא מצליחה לגמור. אחרי שעתיים עיניים כחולות כבר מעליי מלפניי ומתחתיי אחת שתיים שלוש, אני גומרת כמעט מייד - כי מישהו אחר כבר עבד עליי מקודם. אני מתגלגלת ונרדמת שוב בשקע הכתף השחומה וכשאני מתעוררת אין לי מושג עם מי אני כבר. מדיי פעם הם מבלבלים אותי עוד יותר. זה מתגלח, השני מגיע עם זיפים, אני צריכה את כל חושיי החדים לזכור מי אמר לי מה ומתי, מי רגיש בכפות הרגליים כי האחים שלו היו מדגדגים אותו כשהיה קטן ומי רגיש בצידי הבטן והוא בכלל אח בכור מגונן. 

הם יודעים אחד על השני, משהו מעורפל כזה. מאפרה עם פירורי אפר בכיור, נרות ארומטיים שהוזזו מצד אחד לשני, סימני נשיכה. אני לא משקרת. הם לא שואלים. אף אחד לא רוצה לפנות את מקומו, כל עוד הוא חם, כל עוד יש לו את הפינה שלו במיטה. יש בי חשק עז לערבב אותם ביחד, לראות איך יתאימו קצב ביניהם. תמיד רציתי שני גברים במיטה, רק בפנטזיה שלי זה לא כזה מתיש, בחיי.

העולם שלנו לא הוגן, אבל אני עושה את כל מה שאני יכולה (תמיד) כדי לתרום לשיוויון בין המינים. לא לקנא בי, אני כל כך עייפה, הולכת לישון ולא רוצה לא אורגזמות ולא חלומות, רק לישון.

*חבל שאין גרסה נשית לשיר המעולה הזה

אני מרפרפת על הבלוג שלי, מציצה בפוסטים ישנים. נתקלת בפוסט הזה, על חורי תחת, בו התלוננתי שרבות מהשיחות שיש לי אינן עוסקות בחורי תחת, וכמה זה חבל. אני מרימה את הראש, מבינה פתאום שלאחרונה רבות מהשיחות שלי דווקא כן עוסקות בחורי תחת, וכמה שחיי השתפרו עקב כך. 

כשאנחנו הולכים ברחוב יחד, אנשים קוראים לעברנו קריאות. "איזה חיוך יש לה!" מתמוגג הברסלבי הזקן על הספסל. "אתה פשוט הורס!" צועק לעברו ההומו המחומצן ליד דוכן המיצים. אנחנו הולכים בשדרה ומדברים, יום שמש יפה ואני כל כך רוצה לקחת את ידו בידי, או יותר טוב, שהוא יניח עליי זרוע חטובה מסביב למותן או על הכתף, אני לוקחת נשימה עמוקה, מכווצת ירכיים זו לזו, ומשחררת אויר. בכל פעם התנועה הקטנה הזאת מכאיבה יותר, אני כל כך רטובה ממנו, עוד כשישבנו לקפה, והוא רכן קדימה ובעינייו הכחולות-שלא-ייאמנו זיק ערמומי ואמר "את יודעת, יש לי מלא תמונות של התחת שלך". כבר מקודם ציין שהוא עף על התחת שלי, והגסות המשועשעת שבה דיבר לא הרתיעה אותי משום-מה, להיפך. אני בולעת את הפיתיון ונלחצת "מה?? מאיפה? מה פתאום?! מתי צילמת?" -"בראש שלי" הוא עונה. "מאות תמונות. בכל זווית אפשרית. אני שומר אותן לאחר כך".

כך, בלי להתרגש יותר מדיי, הוא שותל במוחי את התמונה שלו מאונן על המחשבה עליי, ואני לוקחת נשימה, מהדקת ירכיים, ומשחררת אוויר.

העינוי הזה נמשך. מהבוקר אנחנו כבר צמודים, ללא מגע, רק מדברים על מה שאסור ומותר, מדברים עליו ועליי, אנחנו מטיילים, שותים קפה, אוכלים, נפגשים עם חברים, השמש כבר עומדת לשקוע כשאני פונה לדרכי והוא לדרכו, וכבר כואב לי כל כך בתחתית הבטן שאני נופלת למיטה ונרדמת מיד, יד בין הרגליים, אפילו דרך בד התחתונים אני חשה כמה נפוח ומגורה לי ואת הרטיבות הדביקה, אני לוחשת לעצמי "אסור" שניה לפני שהמוח מתנתק לשינה טרופה של תשוקה ועיניים כחולות ועור בצבע קפה הפוך עם שלוש תוספות אספרסו, ואני קמה המומה וסתורה ולא עבר לי בכלל.

עדיין ערב, ואני יודעת איפה הוא מחכה לי, ואני לא מצליחה להתאפק ומתלבשת מהר ומקללת את עצמי תוך כדי, והולכת אליו. בחושך אני רואה אותו בקצה השביל, בחולצה לבנה והוא מחכה לי שאתקרב אליו, גופו נינוח כאילו ידע שאגיע אבל גבותיו מורמות בפליאה לראות אותי, והוא ממתין לי ואני קופאת, עוצרת במקומי, נשענת על הגדר, לא יכולה לקחת עוד צעד נוסף.

אנשים חולפים על פניי. שבת שלום, שבת שלום, היי פומיקי איזה כיף לראות אותך כאן. הוא ממתין. בחושך אני רואה את הגץ האדום בקצה הסיגריה המגולגלת. אני רוצה לעמוד מולו להרים מבט, לנעוץ עיניים בעיניים ולקפוא שם קצת, אבל אני חולפת על פניו מבולבלת, ממלמלת, והוא פשוט מסתובב והולך אחריי. "אסור" "אסור" זונה שרמוטה.

עד הלילה הכאבים במפשעה נעשים קשים. קשרים קשרים של לחץ וכאב ותשוקה. קשה לי להתרכז. אני חושבת עליו בכל תנוחה אפשרית, אני משתדלת לא להסתכל עליו בכלל מרוב שזה כואב. הנשימה קשה לי, ההליכה קשה לי, אני עיפה מותשת והולכת בזיגזגים. העור שלי בוער ומגורה, אני כל כך רוצה אותו שבא לי לבכות. 

בסוף אנחנו נשארים רק שנינו. בחבורה, ברחוב, בעולם. בפתח הבית שלי אני נפרדת ממנו. אני לוקחת צעד אחורה מרימה ידיים כמו להגן על ראשי ועוצמת עיניים. אני יכולה לחוש יותר מאשר לשמוע אותו עושה את הצעדים המעטים לסגור את המרחק ביני לבינו וכולי מרחפת כשהוא אוסף אותי אליו ומצמיד אותי אל גופו בכוח ובחשק, ואני מריחה את הבושם והריח שלו ואת ריח הטבק ואני לא פותחת עיניים כשהשפתיים שלו מרפרפות על מצחי, על צווארי, על שפתיי, ואני הודפת אותו ממני במין חולשה עלובה ולוחשת בחוסר אונים "אסור"

הוא יורד על ברכיו לפניי ברחוב, ומצמיד ראשו לבטני, ואני מפוזרת מלטפת את שערו הכהה כמה דקות מתוקות, והוא רוכן מעט וטומן פניו בין ירכיי ושואף את ריחי, ואני יודעת שהוא יכול להריח את הרטיבות שלי, אני פה למעלה יכולה להריח, אני תוהה אם הוא יכול להרגיש את הרטיבות דרך הג'ינס, והוא רק נושם אותי כמה רגעים ואני נרעדת מראש ועד כפות הרגליים וסומרת כולי, ובכל הכוח שאני מצליחה לגייס קורעת את עצמי ממנו ובורחת מהר מהר למעלה.

אני יודעת שאני צריכה להיות גאה בעצמי שעצרתי, על שהייתי חזקה, אבל רק מתחשק לי לשבור משהו (נניח את האגן שלו) ולתת לו ללוש אותי עד שאמס, ואני חסרת אונים וכואבת. כל הלילה אני מתהפכת וחולמת עליו, והכאבים לא מרפים והגוף לא נרגע.