פומיקי פה, פומיקי שם

זה סוד ידוע, שכשאני נפתחת אני כבר נפתחת. 

אני מסוגלת לא להיות עם אף אחד חודשים ארוכים. לא לשכב, לא להתנשק, לא להניח את הראש לרגע, כלום. אני יכולה ואף עושה את זה לעיתים, אבל כשהסכר נפרץ הסכר נפרץ. אני עושה מה שבא לי וכמה שבא לי ועם מי שבא לי טוב, ואני לא מתביישת. אני יודעת גם מי אני ומה אני בתקופות האלה של המיניות, בחורים מצטטים לי שירה ומורטים את הנוצות כדי להשאר לי בין הירכיים, אני מגלגלת את העיניים בכל פעם שהם אומרים לי "גן עדן", כי פומיקי יודעת להזדיין. וגם אני. 

אני עוברת את התקופה הזאת מהר מהר, כמו שבלול על ספידים - לח זריז ורירי ויאללה חזרה לקונכייה שלי, מהר מהר לטרוף את החיים ולהמשיך בפוקוס העצמי הנרקסיסטי ללא הפרעות. ולכן יותר סביר שאמצא לי איזה פטיש אוויר או שניים בתקופה הזו, ולכן כל כך יוצא דופן כל המצב הזה, של האופטימי שמגיע לתוך החיים שלי ומפנה לעצמו באיטיות מקום בתוכם, כמו כלבלב שבכמה סיבובים איטיים ונענועי ישבן מוצא לעצמו פינה חמה ועושה אותה שלו.

בתוך כל האוטוסטרדה החייתית הזאת הוא נע לקצב משלו. העיניים הירוקות הטובות שלו נעוצות בי כל הזמן, והאינטימיות הזאת משונה לי, גורמת לי להתפתל. הוא לא נרתע ולא שופט ולא דורש ולא מעיר, הוא רק מעביר אצבעות לאורך גבי, ומותניי, ופנים ירכיי, לאט.

כשאני מתחילה להצמרר הוא מנשק אותי, הוא מפשק את פי בלשונו ותמיד מדגדג איתה את שפתי העליונה, ואז את התחתונה, ואת הלשון שלי, ושוב, בשקט ובאיטיות מרוכזת עד שאני מתחילה להתנשם. וכל הזמן הזה הידים שלו ממשיכות ללטף אותי באותם המקומות הרגישים, לאט.

הלשון היא איבר שרוטט תמיד, וכשהוא פותח את הרגליים שלי הוא קודם כל מניח בעדינות את קצה הלשון על הדגדגן שלי. הרטט הטבעי קורע אותי מרגש ותשוקה ורטיבות והוא נענה ברטט שמגיע ממקום עמוק בתוכי, רטט שאני לא יכולה ולא רוצה להפסיק. 

וככה זה נמשך, באיטיות מענגת, אני כל פעם נדהמת מחדש מכמה מהר אני גומרת איתו, כמה קל לו לגרום לי לרצות עוד. מין היכרות כזאת אינטימית שנבנית לאט, ברוגע, מפעם לפעם. הוא לומד אותי, אני יודעת, אבל לא באיזו שכלתנות של ריאליסט, או בתחושת כיבוש של שורד, אלא במין רמה ריגשית שאני לא מבינה ורק יכולה להציץ בה, לחוש אותה, אבל לא לגמרי לקלוט. יש בו משהו שהוא מעבר לתפישתי, איזו אופטימיות מוזרה וקיומית שמבלבלת אותי. הוא באמת מאמין שיהיה לנו טוב. שאנחנו עכשיו יחד, שהזמן עושה את שלו, שהכל יהיה בסדר. היפי דפוק. 

אני לא צריכה להזכיר לעצמי כלום ולא לשכוח. אני רק נרגעת תחת מכבש העינוגים, מגרגרת בהנאה, מתמתחת ונאנחת. "נכנעתי" אני אומרת לו מתישהו בין אורגזמה ראשונה לרביעית. הוא מחייך. או שהוא כבר חייך ורק עכשיו פתחתי שוב את העיניים. "אתה צודק, הכל יהיה נפלא". "ישששש" הוא לוחש לי, וצולל שוב.

שיא חדש, שכבתי עם פיתום.

קורה לפעמים שאני נכנסת לחדר, ומייד מקבלת תחושה חדה וברורה לגבי מישהו, גם אם לא נפגשנו לפי כן. תקראו לזה חוש שישי, חוש חש, חושלאימאשלי, אבל כבר בכניסה אני יכולה לזהות קול חדש מעל לבליל הקולות בחדר, ואיך שאני נכנסת המבטים שלנו מצטלבים. הוא רואה אותי, אני רואה אותו, אני רואה אותו רואה אותי, אני מפנה גב ותלתלים שחצנים ומוצאת לי פינה שקטה להשקיף ממנה.

לפעמים אני יוצאת לצוד. זה באמת משהו ששווה לראות, אבל לא הפעם, לא הערב, ובכלל לא רציתי לבוא ולמי היה כוח להתלבש, אבל משהו בבחור הזה מזכיר לי מחלות נפש נשכחות וסטיות עמוקות מתהום הנשיה, וברור לי לחלוטין שהוא סכיזופרן עם הפרעת אישיות דיסוציאטיבית מחד, ופסיכופת מאידך, ובאמצע חנון מתוק עם דוקטורט במציאות מדומה, או משהו כזה. ברור לי שאני הולכת להתחרע עליו. מסכן.

זאת מסיבת פורים, אני רקדנית אחת בערימה של חתולות ונמרות, ואחת מהחתולות מתקרבת אליי ומצביעה עליו עם השדיים. "הוא מפחיד אותי הבחור הזה עם הבובה, זה שמדבר מהבטן. איך קוראים לזה?" -"בובנאי" אומר לה הסקוטי בחצאית שמאגף אותי מהצד השני, ושלושתינו מביטים בחולה נפש הבלונדי בהטיית צוואר לצד ימין, עד שאני נאנחת ואומרת בקול צלול "טוב, אז ברור לכם שאני הולכת לשבת לו על הפנים, נכון?" "עכשיו?!" היא שואלת אותי, לא, לא עכשיו, מטומטמת. "עכשיו אני לא יושבת לו על שום פרצוף, השתגעת?! תראי איזה קטנטן הוא. אני אחנוק אותו. אני אשבור לו את הפרצוף, לא חבל?" אני כבר רואה את כותרות העיתונים. "פיתום נמצא ללא רוח חיים בתל אביב כשסימני ישבן על פניו. שמנמונת מצחקקת נראתה נמלטת מהזירה"

זה יהיה כמו בקומיקס ההוא של השמנה שמחפשת את הכלבלב שלה והוא תקוע לה בשומנים של הטוסיק. אם אני אשב לו על הפנים עכשיו זה יהיה הדבר האחרון שהוא יעשה. אני כבר רואה את השוטרים משווים את טביעות לחיי לסימנים על לחייו, ממש סינדרלה של תחת. 

אז אני מחכה שבועיים שלושה ויורדת איזה קילו וחצי, ואחרי שכבר ביססתי היכרות בסיסית ("אתה חולה נפש, נכון? ואני מתכוונת לזה בצורה הכי נחמדה שאפשר") אני משכנעת אותו לזנוח את הבובה הקריפית שלו בארגז ומובילה את בוב הבובנאי לחדר ומתיישבת לו על הפנים.

התכנית: לשכנע אותו לשיר את השיר הידוע "שבי על פניי" בזמן שאני יושבת על פניו. כמו הבדיחה על הזונה ששרה בזמן שהיא מוצצת (ספוילר: עין מזכוכית) אבל בוב יורד כל כך טוב שאני מתחילה לגמור שוב ושוב ושוב ושוכחת לגמרי לבדוק אם הוא יכול לדבר מהבטן בזמן שהלשון שלו בתוכי. מדיי פעם הוא לוחש לי כל מיני דברים מוזרים, ואני סקרנית אם הם ממנו או מהבובה,אבל  זאת לא פעם ראשונה שלוחשים לי דברים מוזרים תוך כדי, ואלו אפילו לא הדברים הכי מוזרים ששמעתי. הכי קינקי לדעתי היה אם הבובה לוחשת לי מה היא היתה עושה לי, בזמן שהוא עושה לי דברים אחרים לגמרי. הוא מכניס לי פנים ואצבעות ומפעיל אותי כאילו אני עצמי בובה, ואני רוטטת ורועדת אבל קשה לי לשמור על פנים רציניות עד הסוף, אני מתחילה לצחקק ולגמור, ולצחוק ולגמור, ובסוף אני כבר נקרעת מצחוק.

מיצי שואל אותי מה אני כל כך צוחקת, כשהבובון מתרחק עם הבובה שכבר מתלבשת לו מחדש על היד. "אני צוחקת כי אני יודעת איפה היד הזאת היתה קודם" אני אומרת לו. 

אני לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים. בכל פעם שהוא נוגע בי מול כולם, המגע מתהדק עוד. בהתחלה היינו מתחבקים באדישות, אחר כך בזהירות, עכשיו בקפדנות. הדיוק הזה של להניח את הידיים והכיוונון של הלחי, ולקחת שאיפה קטנה מהריח, הוא מהתלתלים שלי, אני מהצוואר שלו. ומייד להתנתק. ההצגה חייבת להמשך.

בהתחלה כמובן, לא הבנתי על מה כל המהומה. כל הבנות דלוקות עליו. כולן. כווולללן. גם לחלק מהנשואות יש עליו קראש ואפילו הלסבית הודתה באוזניי שיש לה משיכה אדירה אליו, ואני כמובן, לא הבנתי מה העניין. מה בכלל מושך אצלו, חוץ מהעיניים היפות האלה כמובן, ויש את השיער הדבשי הזה שנופל לו על העיניים, שהוא השיער המושלם שיש לגבר החלומות שלי, כולל הצבע והברק והאורך, למרות שעכשיו הוא צריך כבר להסתפר. אבל חוץ מזה, מה בכלל מושך אצלו? אני עוברת על הפגמים בראשי, אבל עם הזמן גם אני נופלת במלכודת הדבש שלו.

אתם מכירים את האנשים האלה שנעשים יפים יותר ככל שמכירים אותם? אז הוא כזה בדיוק. ככל שאני שומעת אותו יותר, ככל שאני רואה אותו יותר, איך הוא מתנהג עם אנשים, עם ילדים, עם כלבלבים, הסיפורים שלו על עצמו, כך הוא נעשה יותר יפה בעיני. הקול שלו נעים יותר, הגוף שלו גדול וארוך יותר, הריח שלו גברי יותר. אני יודעת שאכלתי אותה כשאני מוצאת את עצמי בוהה בשקע הכתף שלו ותוהה איך יהיה לנמנם שם אחר הצהריים קטן כזה, שנמשך אולי 20 שנה. שקע הכתף רבותיי, זה אחד האיברים הכי חשובים בגבר. אני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת משקע הכתף של גבר, ומהנעליים שלו, אבל זה כבר פוסט אחר. פגישה שלמה אני כבר בשקע הכתף הזה, הוא נראה לי מושלם מפה, ומפגישה לפגישה הוא רק הולך ומשתפר. כמו ההנרי כולו.

בסוף כל פגישה הוא מחפש אותי. הוא שואל אותי שאלות שמראות שהקשיב למה שאני אומרת וכשהוא מדבר אליי העיניים הירוקות שלו פולשות לתוכי והוא נועל אותי במבטו עד שאני נעשית אדומה ונבוכה ומתנועעת כמו ילדה מתבגרת. עם הזמן אנחנו מכירים יותר, אני מקבלת אומץ ושואלת אותו שאלות בחזרה. הוא עונה, לפעמים בביישנות, לפעמים בעוז, תמיד תשובות ארוכות שמפתות לפתוח בשיחה עמוקה יותר, אני לעולם לא נוגסת בפיתיון. זוכרת תמיד שלכל החברות שלי יש קראש עליו, לכולן! חלקן הדלקות של חודשים ואולי שנים, לחלקן משיכה פיזית מטורפת שגובלת בהתמכרות, חלקן מקללות אותו כאילו היה מחלה חשוכת מרפא. 

עם הזמן אני מתחילה לראות את הדקויות שלו, מתי הוא ישן טוב ומתי הוא מוטרד, אני רואה את המבט שלו מדלג אליי ועליי, ואני יודעת, יודעת בתוכי שהיום הארור הזה מתקרב. היום בו ארדם בשקע הכתף, אצבעי מלופפת בקווצת שיער דבש, חולמת חלומות שנצבעים בניצוצות ירוקים, אני רק מתפללת לארכה. 

אני מתארת לעצמי איך זה נראה: יום חמישי בערב, נדידה אקראית בכלוב, בין הבלוגים, רגליים למעלה על הספה או על השולחן, מצ'עמם. הנה הבלוג של אחת, פומיקי, מעניין מה היא עושה הערב....

ובכן,

אולי זה זמן טוב להזיז את הישבן, לשים איזה משהו שבין גיהנום לגן עדן, קצת פרפום ואיזה רימל, ולהגיע למנחם בגין 49 תל אביב, לבית מעריב למסיבה של האפטרלייף. בין גיהנום לגן עדן יושבת אני, ומחכה ומחכה למי למי למי,

תגידו בכניסה שפומיקי שלחה אתכם. "אהה, פומיקי? 50 שקל"

https://www.facebook.com/events/1232563780104763/

(חשוב לדעת: זה לא דאנג'ן, ולא קינק, ולא קהילה, ולא היפסטרים, ולא אאוטינג, אבל כן סיבה טובה לצאת מהבית)

*תורגם מויקיפדיה 

פרסונה, עפ"י משנתו של הפסיכיאטר השוויצרי הנודע קארל יונג, היא הפנים החברתיות שהאינדיבידואל מציג לעולם. "סוג של מסיכה, שנועדה מחד לייצר רושם חד משמעי על אחרים, ומאידך להסתיר את טבעו האמיתי של האינדיבידואל".

זיהוי

התפתחות פרסונה חברתית בת קיימא היא חלק הכרחי מההתאמה וההכנה לחיים בוגרים בעולם החברתי החיצון. אגו חזק מתייחס לעולם החיצון דרך פרסונה גמישה, הזדהות עם פרסונה ספציפית (רופא, אמן, חוקר וכן הלאה) מעכבת התפתחות פסיכולוגית. לפי יונג: "הסכנה היא ש[אנשים] הופכים לזהים עם הפרסונה שלהם - הפרופסור עם ספר הלימוד שלו, הטנור עם קולו". התוצאה יכולה להיות "אישיות רדודה, שברירית, קונפורמיסטית שהיא 'כולה פרסונה' עם עיסוק מופרז ב'מה אנשים חושבים'. הלך רוח חסר התבוננות 'שבו אנשים חסרי מודעות לחלוטין לכל הבחנה בין עצמם לבין העולם בו הם חיים. יש להם מעט או כלל לא מושג לגבי עצמם כנפרדים ממה שהחברה מצפה מהם. 

תהליך זה יוצר את מה שיונג קרא לו enantiodromia (או המרה להופכי, תהליך ההשתנות של משהו להיפוכו הגמור) - הופעתו של האינדיבידואל המודחק ממתחת לפרסונה מאוחר יותר במהלך החיים. "האינדיבידואל או שייחנק לחלוטין מתחת לפרסונה ריקנית או שתהליך יתחיל, שבו יצוצו ההפכים האישיותיים המודחקים בשלב מאוחר יותר בחיים."

התפוררות

"שבירת הפרסונה הינה רגע יונגיאני מכונן הן בטיפול והן בהתפתחות." - הרגע שבו "המחויבות המופרזת לאידיאלים הקולקטיביים המכסים על אישיות עמוקה יותר - הפרסונה - נשברת, מתפוררת." בהינתן השקפתו של יונג כי "הפרסונה היא מראית עין...התפוררות הפרסונה היא לגמרי נחוצה לאינדיבידואליזציה...תוצאה אפשרית של התפוררות זו היא שחרור פנטזיות...חוסר התמצאות" שבירת הפרסונה עשויה להוביל למצב של כאוס בחייו של האינדיבידואל, וככל שהתהליך מתקדם נוצר מצב שבו האדם נזרק, מקולף ומפותח, למפגש מוחלט עם המציאות, ללא קישוטים או כיסויים מזוייפים משום סוג".

(אחת התגובות האפשריות לכאוס שנוצר משבירת הפרסונה הוא החזרה והניסיון לתיקון הפרסונה, שבו האינדיבידואל נצמד למאפיינים של הפרסונה בחברה, ניסיון לשקם את המוניטין הפגוע בתוך אישיות מוגבלת, מאמץ כביר לשמור על שטחיות ורדידות)

היעדר

האלנטרנטיבה היא לשאת את החיים בהיעדר הפרסונה. לפי יונג "אדם ללא פרסונה...הינו עיוור למציאות של העולם, שבשבילו הוא בעלם ערך רק כשעשוע או גן משחקים פנטסטי" לא מן הנמנע שהתוצאה היא ערבוב של הלא-מודע אל ספירת המודע, יחד עם ירידה בכוח המכוון של מודעות. אלו שלכודים במצב זה של היעדר פרסונה נשארים "עיוורים כלפי העולם, חולמים חסרי תקנה, רוחות רפאים של קסנדרות (על קסנדרה הנביאה בפרק אחר) מדאיגים בחוסר הטקט שלהם, לנצח בלתי מובנים."

*תלמידים נא לזכור שויקיפדיה איננו מקור אקדמי.

הוא מסתכל עליי מלמטה למעלה, עם השיער הפרוע ושני הכלבלבים, החום והחום-לבן, ומתחיל לחייך כשהוא מושך את שני הכלבים שלו, הלבן והשחור לבן. יש לו חיוך יפה ועיניים יפות עד כדי כך שאני מוכנה לסלוח לו על החד-גבה ועל הפרופיל של האף, ואפילו שהוא רזה מדי ונמוך מדיי הוא לובש חולצה עם שרוול קצר מעל לחולצה עם שרוול ארוך כמנהג הקיבוצניקים, וזו מדגישה לו את שרירי הזרועות ועושה לו גוף משולש.

אני קצת נרטבת ממנו, וקצת מתביישת בעצמי ומסמיקה, והוא רואה את הסומק ואת החיוך הביישני ואני רואה את העונג שלו עולה מהפה לעיניים והוא מסתכל עליי מלמטה למעלה עם כל כלביי וכלביו ואומר לי ככה, באנגלית:

"we're gonna need a bigger boat"

וזה, גבירותיי ורבותיי, פחות או יותר כל מה שאני צריכה בשביל לפתוח לכבודו את הרגליים.*

*אבל אני לא.

אני רוצה גבר נראה ולא רואה, שאוכל להובילו

ולספר לו מה שהוא לא רואה. ואני רוצה

גבר נראה ורואה. אני רוצה לראות

איך הוא מכסה את עיניו, כמו ילד שמשחק עיור.

אני רוצה גבר, כמו חלון שאם אני פותחת אותו

אראה את השמים ובעצמי נשארת בבית,

אני רוצה גבר כמו דלת שנפתחת רק החוצה, 

אבל האהבה היא כמו דלת מסתובבת על צירה

פנימה והחוצה, על סביבותיה תיסוב

בלי ראשית בלי אחרית.

פחות מ40 דקות לתחילת הדייט הראשון, ולפני בקבוק הבירה השני מתוך ארבעה שנקנו, הוא רוכן פתאום לנשק אותי. אני נבהלת לרגע ונרתעת. הוא לא מוותר ומנסה למשוך את הפנים שלי למעלה, אל השפתיים שלו. אני מתחלחלת ומורידה ראש למטה, השפתיים שלו פוגשות שיער.

"מה?" הוא שואל נעלב. "מוקדם לי מדיי" אני מסבירה, אבל לא מתנצלת. "רק הכרנו, סבלנות". נראה שהוא בסדר עם זה, נשען לרגע אחורנית, אבל ברגע הבא שהשיחה חוזרת לעצמה ונוצר קשר עין - הוא רוכן שוב. הפעם הוא מהיר ממני ואני מספיקה רק להסיט את פניי כך שפיו גולש על לחיי הימנית. "למה אתה לוחץ?" אני שואלת, אני לא לוחץ, הוא עונה לי בעוד הוא מנסה לאחוז בי ולמשוך אותי אליו, "אני לא לוחץ אני מושך" הוא מתבדח, אבל אותי זה כלל לא מצחיק.

אני קמה בקפיצה ממקומי. הוא צוחק "מה את בורחת? זאת רק נשיקה קטנה"

"אבל אמרתי לך שמוקדם לי מדיי, נכון? למה אתה גורם לי להרגיש לא בנוח?"

"אני לא רוצה לגרום לך להרגיש לא בנוח, את רוצה שאני אלך?" אני לא עונה. אני שונאת את הקטעים האלה. ש-ו-נ-א-ת!!

*****

כבר בשיחת טלפון הראשונה שלנו הוא נשמע נלהב, בצ'אט הוא כבר מצהיר על אהבתו. אחרי חמש דקות לתוך הדייט מתלוצץ על שיעבור לגור איתי. אני מבינה שהוא נלהב, וזה נעים לי, אבל לי לוקח יותר זמן לדברים האלה, בייחוד כשהצד השני רציני ומתחייב. אני שוקלת טוב טוב את הצעדים שלי, פחדנית וסגורה ולא מתמסרת, אבל גם לרוב ראויה לאהבה גדולה וטובה - לכן בררנית. 

לפעמים גבר יכול לגרום לי להרגיש שלו תוך יומיים, ולפעמים לא, אבל זה לא אומר שאם לא הייתי שלך מייד כבר לא אהיה שלך. אני זקוקה לזמן. לאוויר, לקצב. לפעמים גברים יכולים להטריף את דעתי בחוסר הסבלנות שלהם, ובייחוד בפאסיב-אגרסיב, העלבון המזויף הזה כשמשהו לא הולך כמו שרוצים. גרגמל סיפר פעם לאיזה סקוטי שבשביל להשיג אותי לא צריך להיות צייד ולא מלקט, צריך להיות דייג. זורקים את החכה למים במקום טוב, בולט, פיתיון שמנמן ומנצנץ, ומחכים בסבלנות. אני שונאת להיות עם הגב לקיר, ומתמרדת.

*****

אני ניגשת לדלת ופותחת אותה לרווחה. "אני חושבת שכדאי שתלך. אני עיפה ולא נוח לי" אני אומרת, והלב שלי מפרפר בפחד. מה אם הוא יסרב ללכת? החיבה שלי לגברים גדולים עומדת לנשוך אותי בישבן. אבל הוא נעמד וניגש אל הדלת, ממורמר. הוא נשען עליה וחוסם אותה בגופו, ורוכן שוב על מנת לקבל נשיקה. אני מתעצבנת וממש הודפת אותו החוצה וטורקת את הדלת אחריו. 

 וזמן רב ייקח עד שאצא שוב.

"אז מה, שאני אעשה לך מנוי זהב?"

אני לא יודעת למה הוא שאל את זה, אבל עניתי יאללה, אמר ועשה. מדהים. לא הרגשתי כזאת פופולרית מאז שכלובי פתח לכולם מנויי זהב ב2006 לערך. בתמורה אמרתי שאכתוב פוסט הלל. אמר לי "דחפי את הפוסט הלל שלך, לא רוצה שתעשי לי טובות" (לא באמת) אז במקום, להלן חמש סיבות מדוע בלוג בכלוב מעלה את סיכוייו של הזכר המצוי לזיין בכלוב:

1. אתה יודע לכתוב? כבר אתה ליגה יחסית לרוב פה.

2. אתה מספר על עצמך? אתה פחות או יותר הראשון. כמה נחמד לשמוע קצת על מישהו לפני שורה של שאלות שלרובן משעמם לענות ולא מובילות לשום פואנטה.

3. אתה מציג את עצמך באופן פומבי במרחב הוירטואלי. אולי לא טוב במיוחד, אולי עילג, אבל קיים. אפשר לקוות שאין לך חמש מאות ניקים, ולפחות עם הניק של הבלוג אתה מסתובב באופן עקבי. אפשר למצוא אותך שם ולהגיע אליך דרכו. אם אתה גם מעדכן מדיי פעם, אפשר לדעת מה העניינים בלי לדפוק לך על הדלת. יותר טוב מסתם ניק ללא פרופיל.

4. יש לך דעות? כבר התקדמנו.

5. יש סיכוי שיום אחד תכתוב עליי. ז'תומרת, אם לא פתחת את הבלוג לכבודי מלכתחילה. ואז יש סיכוי שאולי אדע משהו לגבי מה אתה מרגיש.

תודה על המנוי זהב. לא שאני יודעת מה עושים איתו.

רק שתדע, שאני כן מתגעגעת אליך, שעוד לא הפכת לזכרון בלבד. בייחוד לפעם האחרונה שלנו, לא אמרתי אז, אבל עם הברכיים הענקיות שלך קרעת את הסדין, ולמרות ששמתי לב, המשכתי לישון עליו ככה קרוע עוד כמה לילות, ולהצטער.

לא הרגשתי שזאת הפעם האחרונה שלנו. אני תמיד יודעת שזאת האחרונה, אני תמיד מרגישה את זה מראש, והפעם לא ידעתי, ולא ניצלתי, ולא נפרדתי כמו שצריך. לא ידעתי שלא תחזור, לא ידעתי שתתמסמס כמו גבינת חלומי נרקבת בתוך מיציה, וידעתי שאתה לא אידיוט, גם אני לא לגמרי מטומטמת. אבל איכשהו חשבתי שתתאמץ יותר, שתרים את העגלה שלנו שנתקעה וציריה בבוץ, כי אתה שקבע את הכללים ואתה את הגבולות ואתה את המגבלות ואני הבאתי רק את השטות והצחוק והיופי.

אישה צריכה לפעמים מילה, לא רק חיוך. נהג מונית אמר לי פעם "גבר אוהב עם העיניים, אישה עם האוזניים" ואני יודעת שלא ביקשתי יותר מחיוך, אבל בחייאת, כמה אחריות אפשר להפיל על שדון עם מוח קטן מאוד.

היום התחיל איתי תק"מניק. הוא אמר "אני קיבוצניק" ואני שאלתי "תק"ם או שמוץ?" הוא ענה "תק"ם, מה אני קוקסינל?" ואני עניתי "אז זה לא ילך בינינו" וחלק בי שמח, גם כי יצאתי קוקסינל, וגם כי חשבתי עליך, וחשבתי על שזה סוג של נאמנות מעוותת טיפה, לבייביפייס שלך עם הטפשות הזאת של להוולד במקום הלא-נכון (אתה, לא אני) ולמה לעזאזל לא עלה בדעתך שיום אחד נכיר ואולי כדאי להשאיר פינה אצלך בשבילי כשאגיע.

אני עושה מזה יותר ממה שזה? ממה שזה היה? כי משהו בי יודע שאני שווה את הפינה הזאת, אף אחד לא יודע למלא פינה כמוני, אפילו שאני ראויה להרבה יותר מפינה קטנה בחיים של מישהו אחר. עוד משהו ששנינו יודעים.

אבל שתדע שאני כן מתגעגעת, רק במקרה ותהית, ורק במקרה ואתה הוא זה שחופר לי בבלוג מדי יום.