לפני 4 חודשים. 27 בנובמבר 2024 בשעה 21:49
זכרי- שעות בין הערביים קשות לך
את יוצאת רגע מהסנטר. מתערערת.
חכי רגע
נשמי
זכרי שכשהשמש יורדת את פחות על המשמר
וזה מפחיד
תנשמי
חכי עם החלטות ומעשים
זה תכף יעבור
יומנה של חצופה
נעמדתי מול המראה
עירומה
נשאר רק לנצח את הפחד, מאהבה
לא משנאה
דינים ארוכי שנים נגזרים
משילה
התחלה חדשה מביטה
ואני לה
פעם נתקלתי בביטוי שאמר שהציפורנים הם כרטיס הביקור שלנו.
אם כך מצבי לא מזהיר. אני שבורה, בעלת סדקים רבים, צורה לא ברורה, חלשה ופריכה. נוטה להתלכלך ובעלת פצעים מדממים.
איזה כיף.
נראה לי הדבר היחיד שאני יכולה לומר לטובתי בעניין הוא שאני לא צבועה.
ושלכם?
לשקר אין רגליים
הוא זוחל על גחונו
בפיתול אינסופי הוא מנסה להתקדם קדימה
כאילו דבר אינו נסתר מעינו
משאיר קצת ריר שם
מושיט יד לכובע מורם
על פניו הבעה של ניצחון
חושב שכל העולם מתחתיו
אך אם אין לו רגליים לפסוע
ישאר תמיד במקום בו נכתב
חזרתי פתאום
הנה אני פה
מרגישה יותר
רגישה יותר
רכה יותר.
ובחוץ כאוס
ואני דווקא חזקה מכולם
יש בי כלים ויציבות
מרגישה שכולם התחברו לתדר שלי
אני לא עוד עוף מוזר.
איבדתי המון חברים
אינספור לוויות
יצאתי מקשרים מחייבים
וגם מאהבות לא מדויקות.
ומה עכשיו?
הרכב שלי היה במוסך לפני כמה ימים
החליפו נוזל גיר ועוד כמה ברגים
בתכלס הוא היה בסדר, סתם עניין שגרתי
אבל היום החשמל לא זרם
עניין די מהותי.
פתחתי מכסה מנוע, וישר ראיתי את הבעיה
במוסך לא סגרו את הטבעת הזאת
שמחזיקה את המצבר, נו זאת החשובה
כנראה איזה באמפר בדרך ניתק הכל
סתם שטויות, חוסר תשומת לב שיכל לגרום לניצוצות.
למה אני מספרת לכם את זה?
כי נסעתי למוסך הקרוב, וישר עזרו
ברור, בחורה יפה בשמלה שחורה קוראת ׳הצילו׳.
זה היה יכול להיות סיפור טיפשי, אבל
כל זה היה בכלל כדי ששוב מישהו יאמר לי-
״את לוקחת את החיים קשה הא?״
ואני אגיד ״כן, מנסה על זה לעבוד״
אבל הוא צודק, ואני יודעת את זה, מקבלת עליי עד מאוד
רק חבל שאיכשהו זה תמיד גבר שמע(א)יר
״איפה החיוך, למה כזה סבר פנים?״
ותמיד בליבי אותה מחשבה-
כנראה הייתי קלילה יותר
אם הייתי גבר, בלי הורמונים משתוללים או סכנה
דימוי גוף בלתי אפשרי, אולי גם איזו תלבושת לא נוחה,
עלק פמניזם הן מנסות גם לצעוק בלי להבין את הבעיה.
ברור לי שזה לא לגמרי המצב;
אבל תבינו, זה קשה להיות בחורה שמכבדת את עצמה
כי בעולם של גברים ששוכחים לאבטח מצברים
הניצוצות רק מחכים להגיע
תשאלו את כל חברותיכם הנשים
המלנכוליה היא חלק בלתי נפרד ממני
היא החלק המענג של הדיכאון
היא הרומנטיקה של הכאב
אני רוקדת איתה כל חיי
(או לפחות מאז שאני זוכרת עצמי)
והיא מובילה אותי בסחרורים שגורמים למציאות להתערבל
ואז מגיעים הימים השמחים
והשמש מחממת שוב
האהבה מורגשת בכל האיברים
וכשזה חולף
אני חוזרת שוב לרחבת הריקודים
חלמתי עליך שוב
וחלמתי להמשיך לישון לנצח.
חלמתי שהיית פה איתי
וחלמתי שאנחנו שוב כמו פעם.
חלמתי שאני הילד שלך
וחלמתי שאתה קורא לי גאון.
חלמתי וחמלתי לעצמי וגם חמלתי לך בחלומי
וחולמת עוד להגשים חלומות שלי ולא רק של אחרים.
בא לי להיות רהיט
וחפץ
אני רצה לשרת את רגליך
וסיגרייתך
בוער בי לעמוד בצד החדר להחזיק לאורחך
המעיל
אז מה תרצה שאהיה?
אסלה, שולחן, מחזיק כוסות, כורסאת עיסוי, שטיח, הדום, קערת פירות, ציור קיר, עציץ?
אני בדיכאון, והכל עדיף על הדיכאון
אז לפחות שאהיה מועילה, לא?
אתם יודעים מה?
בא לי גם מישהו שידע לשלוט עליי מרחוק. שיחליט עליי מה יהיה בתוכי, מה יכנס לגופי, שיתן לראש היצירתי שלו לנדוד. רק מרחוק טוב?
כי אני לא יכולה שיתקרבו עכשיו
שיט
מלטה נפשי ממות ועיני מדעה
אפי נושם עשן סמיך משעווה מותכת
ריחות שושנים כאובות
מקטורת מול ולבונה
ליבי פועם במרץ אך בעלתה שותק
מלטה נפשי כפי שאהבה
בלילות משכבי צועקת בחזקה