יומן מסע

במסע הבדס"מי שלי, לקח לי זמן להבין שאני פומבית.

לקח לי עוד יותר זמן להבין עד כמה.

היום, כשאני מתחילה להבין את העומק של הדבר הזה בנבכי נשמתי, עם ההבנה מגיעה גם על ההפנמה שהפומביות שלי לא יכולה להיות ממומשת בצורתה המלאה.

זה מהווה קרקע פוריה לפנטזיות הנבנות בי סביב הציר הזה.

אז אני מממשת מתוכן את מה שכן ניתן.

אני זועקת פה, בבלוג.

אני מפרסמת תמונות, באישורו.

אני חולה על קהל (שהוא כמובן בוחר בקפידה).

אבל אני סוטה מהנושא שלשמו התכנסתי.

אמצע היום. בית קפה שכוח אל באחת מערי הארץ במרכז המדינה.

נשלטת אחת, רוטטת. גיצים עפים לה מהאוזניים, הדם מבעיר לה את הנימים מתחת לורידים, מנפח לה את הדגדגן, והרגליים צמודות חזק חזק, שלא תטפטף לה הרטיבות החוצה.

שולט אחד, מאופק. אסוף.בטוח בעצמו. ישיבתו זקופה, קולו יציב. עיניו מתיירקות מהשמש ומישירות מבטו אליה, מעבירות לה גלי חום ועונג, שרק הוא מסוגל לתת לה.

מדברים 

נזכרים

שותים כוס קפה

אם היו בוחנים אותנו, כשאנחנו כך, מה היו רואים?

והאם הבחין מישהו בסטירה שנחתה לי מדי פעם על הפנים, כאילו בצחוק?

האם שם מישהו לב לשניה הזו שמשכת אותי חזק בגרון אליך, ואיימת לתלוש לי אותו מהמקום?

סשן על כוס קפה.

ללא מגע. או מין. או עירום או כלבה על ארבע.

בנועם.

ברגוע.

בהכי מנטאלי שאפשר.

אתה יודע לעשות לי את זה כך. בפשטות.

*ורק אתה יכול.*

ומזלי- שזה אתה.

תודה.

(ותודה על הקפה)

#וככה.פתאום.חוזר.לי.החשק.לכתוב.

אני אוהבת את השתיקות המיוחדת האלה בינינו. 

כשאני עקודה וכואבת, שרירי רועדים מעומס המאמץ. כשאני שלמה, חבוקה בזרועתיך, מתמסטלת עוד קצת מריח הגוף שלך.

אני חושבת שיש בשתיקות האלה משהו מרפא. סוגר מעגל ומזכך.

אבל יותר מהשתיקות אני אוהבת את הייבבות.

יודע למה?

כי הן אמיתיות ומגיעות לי מהקריביים.

אי אפשר לזייף אותן.

הן לא כמו חיוך, או כל התנהגות יומיומית אחרת שלי, שמבליגה על קושי שקיים,  שמסתירה, שמנסה לגבור עליו.

הן אמיתיות.

כשאני מבקשת ממך לתת לי ליבב באופן הזה, אני מבקשת ממך שחרור מקושי מצד אחד, ולהיות אמיתית איתך מצד שני.

אני מבקשת ממך אמת שלי.

זה לא הקשרים סביב פירקי שאתה קושר, זה הקשרים סביב ליבי שאתה מתיר.

אתה, אדוני, הכי טוב לי בעולם.

כל כך פשוט, וכל כך אמיתי.

לכן- אני כל כך שלך.

אני זקוקה לך.

אני רוצה להאמין שאתה זקוק לי גם (אפילו שזה קשה לי).

אני על אנדרופינים עדין,

כולי מעופפת על איזה ענן כזה שיצרת.

בדסמ לא היה מטרה היום, אלא הדרך.

תקשורת נדרשת בינינו.

והיבבות לא הסתירו ממך דבר. וגם אני לא. 

אני מאמינה בנו, אדוני.

באמת באמת.

אני כל כך מאמינה בנו.

במשהו המיוחד הזה שהוא שתוקשוח. :)

תודה רבה

♡

"נח לך, זונה?"

"לא אדוני"

"יופי"

"אדוני, תחדור אותי בבקשה"

"לא"

אני אומרת לך את זה לא מעט.

אני מתגעגעת.

אני תוהה אם שימוש מרובה מדי גורם לקהות המשמעות.

אולי כבר לא מרגש אותך לשמוע? אולי אפילו נמאס קצת :).

אז אולי במקום להגיד לך שוב, ולא כי לא אמשיך להגיד בעתיד, אלא סתם כך, כדי לגוון (ואולי , אם יתמזל מזלי, גם כדי לעורר חיוך ורגש חם ואדום), אגיד כך-

אני חולמת בלילה על טווח התנועה של הזרוע שלך. שלרוב כלל אינני זוכה לראות.

בדיונים, בישיבות שנמשכות שעות על גבי שעות, אני מריחה את הזיעה של העור שלי מגורה בידי השוט והמקל.

אני שומעת את הזעקות והצעקות שלי (כי אני בכיינית). שומעת את השריקה באוויר. שומעת את קולך מדבר אלי. קרוב קרוב לאוזן, כשאתה נצמד אל גבי ואחורי החמים והאדומים.

אני מאוננת על מה שחוויתי בשנה האחרונה, מה שאני יודעת שאתה מסוגל, מה שרוצה לחוות,  מה שאני יודעת שיגיע מתישהו. כי אמרת שיגיע. כי הבטחת. כי אני מאמינה.

אני גומרת על זה.

זה נכון שיש בי צורך פיסי שזועק, שגדל, שמבקש ומתחנן. צורך שבאופן פרדוקסלי מעורר ומחזק בי את הרגש. שמחדד את אהבתי.

זה מחרמן אותי, לעשות כל זה איתך. לחוש איתך.

וזה משקיט אותי. וממלא את נפשי לא פחות.

אבל יותר מכל,

אני מייחלת אליך. אדוני.

לריח שלך ולחיבוק.

ולדברי החכמה שלך.

למבט הזה בעיניים ששמור לי.

לטוב הלב ולמילה החמה.

למחמאה לרוך.

לחיוך. לנביעה שבהנאה שלך ממני.

*לאהבה שלך, אדוני*

אני מתגעגעת למכלול הזה, של הכאב והרוך,

של המאמץ והעונג.

של קצווץ מרוחקים של תחושת חיות, הקשורים ביניהם במטוטלת אחת הקיימת בי, ושאתה מנדנד, בקצב, ובאמפליטודה  שנכונה לך. שנכונה לנו.

ואני מודה- זה קשה לי לבחור.

קשה לי להעדיף את האחד על פני השני.

שניהם חשובים לי.

שניהם אהבתינו.

שניהם אתה.

אני מתגעגעת כל כך אדוני.

אני זקוקה לך.

♡

אני מודה שלא ריגש אותי המגע שלו.

הוא היה עדין.

יכולתי לשמוע את התרגשותו הונילית. את התפאלותו מהרשות שניתנה לו, את נישמתו נעתקת מעזות המגע. 

לי היה חשוב המגע שלך.

אותי ריגש המסע שלך אלי.

המקלות המנצחים על עורי בידיך.

הספירה.

אותי הסעירו ההסברים שניתנו ברוך, במשורה, לחבר הונילי שלך שהצטרף. 

הסברים שמראים, יותר מהכל, כמה אתה איתי שם בכלל. בישבילי.

אותי ריגש המגע שלך לנגד עיניו. 

אותי ריגש שהיית שם - קשוב אלי. 

אותי ריגש- להראות את האהבה שלנו.

אותי ריגש- שאחרי השבועיים שעברנו, שאחרי הטלטלה המטורפת שחשנו, יכולנו לאהוב כך. 

ולחוש קירבה שכזו.

ולהתגאות בה.

אותי לא ריגשה עצם החויה. אני מודה.

אותי ריגשת אתה. 

יחסית הרבה זמן שלא כתבתי.

לא כתבתי כי לפני שנה וקצת החלטתי שזה או שיש לי משהו טוב להגיד, לספר, לחלוק,

או שעדיף שאנצור את לשוני. 

זהו סוג של מנגנון לשמירה עצמית.

אני מודה לך היום,

על זה שאני כותבת. 

ומודה לך, שהיית שם לצידי ועבורי. 

כמו שרק אתה יודע.

♡

תודה

זה קצת מוזר לבקש הארכה כשאנחנו בריחוק האיום הזה.

ריחוק פיסי, עקב נסיבות.

וריחוק פחות פיסי, עקב טעויות. שלי. 

ואולי דווקא בגלל זה , זה גם כל כך נכון.

אולי דווקא עכשיו זה לא ברור לך כמה אני רוצה, כי בריחוק ובמיעוט של שיח שנוצר אין לי הזדמנות לומר זאת כלל.

האמת היא פשוטה עבורי.

נקייה כמו המים הזורמים בנהר ומחוממים על ידי קרני השמש החמות.

נקייה כמו ליבו הפועם של תינוק שזה עתה הגיח לעולם, והוא צורח, מלואו גרונו:

אני רוצה!

אני כל כך רוצה!

אני לא רואה אותי אחרת.

 גם אם יש קושי עכשיו, אני מאמינה בכל ליבי שנגבר עליו. 

גם אם נכאב עוד לפני זה.

וגם אם יעשו טעויות (שלי).

אני מאמינה בנו. 

ככה פשוט.

אני מבקשת ממך. 

ומקווה בכל ליבי שגם אתה מאמין. 

אני מתחננת אליך. 

אני אוהבת אותך.

 בבקשה.

סקס אחר.

בטח שיש.

אבל לא כזה שמגיע מקצה הדגדגן האדום הנפוח ומהזין הקשה שממלא את כל תאוות דפנותי.

לא רק מהתפוצצותך הענוגה בי, מהולה בקולות מיבבים שלי ונוהמים שלך. 

אלא כזה שמגיע לאחר שהגוף נכנע לכאב שניתן לו באהבה,  כזה שהעונג שבתחושה הושג בזכות ולא בחסד, הוא פרס, ולא רק מילוי צורך בסיסי,

הוא הגראנד פינאלה, למלאכת מחשבת של רוגע ונועם והוויה אחרת, באמצעות מה שאתה מחליט לבצע בי.

כן.

הם מספרים שלנו שיש סקס אחר.

אבל הם ממש לא מגלים לנו הכל.

לא משתפים בסוד, בלחישות באוזן, וגם לא בתרועות רמות-

את זה שיש אהבה אחרת.

אהבה כזו שונה, אמיתית.

אהבה שרוצה, אבל גם מאפשרת.

גורמת לכל מה שהוא (מי? נו באמת!) כתב בפוסט שלו.

כנה כזו.

מהפנטת.

יקרה.

מי ידע שהיא קיימת לפני זה.

אז אל תספרו שיש סקס אחר.

השיר אומר אמת.

אבל לא את כל האמת.

תאספו את כל היקרים לכם, ותגלו להם-

שבעצם, יש בכלל אהבה אחרת.

שלי.

אליך.

יש חשק לפרוץ מחסומים. 

להרקיע לשמים גהוהה מעל . 

לתת לכוס הנוטף סטירה ופורקן, למלא אותו ואת תאוותו.

לתת עורי את המגע הנדרש.

להרגיש את העין מתגלגלת בארובתה תוך כדי הספירה הענוגה.

לרסן את פרקיי ולצלול לתוך הוויה אחרת.

בה הסאבית שבי יוצאת ממחבואה היומיומי. 

למצוץ לאטרף את כל הצוף האפשרי.

במיוחד לאור ההתנהלות של חיי.

אם כבר בטירוף, אז בו עד הסוף.

לנסות

לחוות

לכאוב

עוד.

לממש את הכי כמוס והפרוע במעמקי הראש.

לחיות.

לחיות כמו שלא חייתי מעולם.

לחיות כמו שאני רק מדמיינת. כמו שחפצה. ללא עכבות. 

להנות מחויות מעצימות, ממלאות,

לחוות גם כאלו שפחות, כי הן מחדדות את הקצוות, נותנות טעם וכי אני חזקה מספיק להתמודד איתם. לקפוץ למים הקרים,

להנות מדקירות הקור את העור המתקשה.

לתת לאדרנלין להמריץ בי את הסמים שהמח מפיק.

 הרוח,  הרוח היננה חופשית, אין קשרים בה או חסימות ורוע . רק אהבה מצויה בי.

טהורה.

לאפשר לך את אותו האושר. 

את אותו החיפוש הממלא את הנפש.

לא מתוך אילוץ, אלא מתוך החדווה שבעשייה. האושר שמבפנים. 

להשתגע אדוני,

איתך.

יחדיו.

ננוח אחר כך.

כי מותר 

ואפילו צריך

ובמיוחד כי חשוב.

כדי שכשנשכב על ערש דוי, נוכל להזכר בחיוך ערמומי של מי שחווה ויודע, 

כי נפשינו תהה מלאה.

כי הלב מלא ואדום.

וכי הגוף יודע מרגוע.

אני מבקשת ממך טירוף, אדוני.

בוא נחיה.

מתגעגעת

♡

וגאה,

לענוד את קולרו סביב צוארי,

להרגיש אותו, את אהבתו,

לשאת את שמו על עורי.

שלו.

תודה אדוני.

♡

אני לא ממש

אני לא באמת

אני לא.

בחיי שאני לא.

הסף בריצפה,

תמיד היה כך, ועקומת השיפור איננה חדה.

לא יכולה לסבול הרבה כאב.

פטמות עדינות עד כדי סדקים מלחיצות קלילות.

כוס רגיש המאדים מסטירות אוהבות.

עור הגוף רגיש, מקפיץ אותי.

יכולה וצריכה ממש טיפה.

טיפטיפלה.

טיפטיפונת.

אבל אז,

אני חושבת על המבט הזה שלך.

ונזכרת בדמות של צילך כשהקיין מונף באוויר.

ושומעת את השריקה שלו באוויר.

ורטוב לי מזה בתחתונים.

ואני רעבה מזה ממש.

וגעגועי אליך,

לא רק לפן הזה בך, הסאדיסטי,

אלא לכולך,

לכל המכלול שהוא אתה,

גדלים עד אינסוף.

ודווקא מתוך המקום הנמוך הזה של צורך, המקום הזה של נזקקות טהורה, אני רוצה להיות לך.

לענג.

ללטף.

לעסות.

לפנק.

לשרת.

אז אני לא מזו אדוני,

אבל המזו שכן יש בי,

שמכווץ אותי לכדי הסאבית שאני-

שייך לך.

געגוע רטוב 

♡

#תובנות של חרמנות וגעגוע.