אני אומרת לך את זה לא מעט.
אני מתגעגעת.
אני תוהה אם שימוש מרובה מדי גורם לקהות המשמעות.
אולי כבר לא מרגש אותך לשמוע? אולי אפילו נמאס קצת :).
אז אולי במקום להגיד לך שוב, ולא כי לא אמשיך להגיד בעתיד, אלא סתם כך, כדי לגוון (ואולי , אם יתמזל מזלי, גם כדי לעורר חיוך ורגש חם ואדום), אגיד כך-
אני חולמת בלילה על טווח התנועה של הזרוע שלך. שלרוב כלל אינני זוכה לראות.
בדיונים, בישיבות שנמשכות שעות על גבי שעות, אני מריחה את הזיעה של העור שלי מגורה בידי השוט והמקל.
אני שומעת את הזעקות והצעקות שלי (כי אני בכיינית). שומעת את השריקה באוויר. שומעת את קולך מדבר אלי. קרוב קרוב לאוזן, כשאתה נצמד אל גבי ואחורי החמים והאדומים.
אני מאוננת על מה שחוויתי בשנה האחרונה, מה שאני יודעת שאתה מסוגל, מה שרוצה לחוות, מה שאני יודעת שיגיע מתישהו. כי אמרת שיגיע. כי הבטחת. כי אני מאמינה.
אני גומרת על זה.
זה נכון שיש בי צורך פיסי שזועק, שגדל, שמבקש ומתחנן. צורך שבאופן פרדוקסלי מעורר ומחזק בי את הרגש. שמחדד את אהבתי.
זה מחרמן אותי, לעשות כל זה איתך. לחוש איתך.
וזה משקיט אותי. וממלא את נפשי לא פחות.
אבל יותר מכל,
אני מייחלת אליך. אדוני.
לריח שלך ולחיבוק.
ולדברי החכמה שלך.
למבט הזה בעיניים ששמור לי.
לטוב הלב ולמילה החמה.
למחמאה לרוך.
לחיוך. לנביעה שבהנאה שלך ממני.
*לאהבה שלך, אדוני*
אני מתגעגעת למכלול הזה, של הכאב והרוך,
של המאמץ והעונג.
של קצווץ מרוחקים של תחושת חיות, הקשורים ביניהם במטוטלת אחת הקיימת בי, ושאתה מנדנד, בקצב, ובאמפליטודה שנכונה לך. שנכונה לנו.
ואני מודה- זה קשה לי לבחור.
קשה לי להעדיף את האחד על פני השני.
שניהם חשובים לי.
שניהם אהבתינו.
שניהם אתה.
אני מתגעגעת כל כך אדוני.
אני זקוקה לך.
♡
