אני מודה שלא ריגש אותי המגע שלו.
הוא היה עדין.
יכולתי לשמוע את התרגשותו הונילית. את התפאלותו מהרשות שניתנה לו, את נישמתו נעתקת מעזות המגע.
לי היה חשוב המגע שלך.
אותי ריגש המסע שלך אלי.
המקלות המנצחים על עורי בידיך.
הספירה.
אותי הסעירו ההסברים שניתנו ברוך, במשורה, לחבר הונילי שלך שהצטרף.
הסברים שמראים, יותר מהכל, כמה אתה איתי שם בכלל. בישבילי.
אותי ריגש המגע שלך לנגד עיניו.
אותי ריגש שהיית שם - קשוב אלי.
אותי ריגש- להראות את האהבה שלנו.
אותי ריגש- שאחרי השבועיים שעברנו, שאחרי הטלטלה המטורפת שחשנו, יכולנו לאהוב כך.
ולחוש קירבה שכזו.
ולהתגאות בה.
אותי לא ריגשה עצם החויה. אני מודה.
אותי ריגשת אתה.
יחסית הרבה זמן שלא כתבתי.
לא כתבתי כי לפני שנה וקצת החלטתי שזה או שיש לי משהו טוב להגיד, לספר, לחלוק,
או שעדיף שאנצור את לשוני.
זהו סוג של מנגנון לשמירה עצמית.
אני מודה לך היום,
על זה שאני כותבת.
ומודה לך, שהיית שם לצידי ועבורי.
כמו שרק אתה יודע.
♡
תודה
