יומן מסע

אני לא ממש

אני לא באמת

אני לא.

בחיי שאני לא.

הסף בריצפה,

תמיד היה כך, ועקומת השיפור איננה חדה.

לא יכולה לסבול הרבה כאב.

פטמות עדינות עד כדי סדקים מלחיצות קלילות.

כוס רגיש המאדים מסטירות אוהבות.

עור הגוף רגיש, מקפיץ אותי.

יכולה וצריכה ממש טיפה.

טיפטיפלה.

טיפטיפונת.

אבל אז,

אני חושבת על המבט הזה שלך.

ונזכרת בדמות של צילך כשהקיין מונף באוויר.

ושומעת את השריקה שלו באוויר.

ורטוב לי מזה בתחתונים.

ואני רעבה מזה ממש.

וגעגועי אליך,

לא רק לפן הזה בך, הסאדיסטי,

אלא לכולך,

לכל המכלול שהוא אתה,

גדלים עד אינסוף.

ודווקא מתוך המקום הנמוך הזה של צורך, המקום הזה של נזקקות טהורה, אני רוצה להיות לך.

לענג.

ללטף.

לעסות.

לפנק.

לשרת.

אז אני לא מזו אדוני,

אבל המזו שכן יש בי,

שמכווץ אותי לכדי הסאבית שאני-

שייך לך.

געגוע רטוב 

♡

#תובנות של חרמנות וגעגוע.