אני רגשנית וגם טווסית. רהבתנית ופומבית.
הוא לרוב נונשלאנט.
אחרי סשנים אני מלאת רגש ומילים וצורך לנתח ולספר.
הוא- לא מראה התלהבות. או חשיבות יתר או התרגשות לאור שארע.
ולפעמים, כדי שיפול לי האסימון עד כמה זה משפיע גם עליו,
ועושה גם לו,
כל מה שצריך זה לשמוע אותו, מספר על הסשן לחבר.
ואז פתאום נקרא אדם אחר- בטוח בעצמו ובנו, מרוצה , מסופק.
מרגישים שזה משהו שלנו, משותף לנו, אינטימי אפילו שפומבי, שייך רק לנו מותאם.
וזה לגמרי וממש מפתיע אותי, ומנעים לי, ומגרה אותי, לדעת שמתחת למעטפת הנונשלנטית הזו-
זה נוגע בו עמוק.
לא פחות עמוק מאשר שזה נוגע בי.
שאני והוא פסיכים. ופסיכי זה לגמרי הקטע. שלנו.
~~~~~~~~~~~~~~~
הוא התחיל בקשירה של השדיים שלי.
זה היה די הדוק. וכבר התחיל לזרוק מנות של כאב לתוך הגוף.
השד רגיש ככה במיוחד.
ואז הוא ניילן פלג גוף עליון והותיר את הידיים משוחררות, והושיב אותי על כסא.
כל רגל נויילנה ונקשרה לרגל אחרת של כיסא, והידיים נקשרו ונויילנו מאחורי גב הכיסא.
זה כאב מאוד.
האי נוחות שחשתי בידיים הייתה על גבול הבילתי נסבל.
ואז הוא הוצא מסיכת אבכ שרק אלוהים יודע מאיפה הוא הקריץ אותה. משהו סובייטי כזה, משנות ה 70. צבע אפור בהיר.
על העיניים של המסיכה הודבק , מבחוץ, מסקינטייפ שחור.
יש סדרת טלויזיה של HBO שנקראת צ'רנוביל. סדרה מעולה. בפרק השני או השלישי שלושה צוללנים מתבקשים להכנס לכור על מנת לפתוח ידנית משאבת מים.
הם לובשים מסיכות כאלה. בול כאלה.
הסאונד של הסרט, בנקודת הזמן הזו- זה הנשימות שלהם במסיכה. ותקתוק של מונה הדסימילטור.
כך נשמתי.
וכך הרגשתי כל נשימה וכל דפיקת לב.
המסקינטייפ מנע ממני כל קשר לעולם החיצון ומאותו הרגע לא נותר לי אלא להרגיש.
הוא נגע בי, וכל נגיעה שלו הקפיצה אותי.
ולא ידעתי מהיכן זה יבוא. או מתי. או למה לצפות.
הרגשתי חום. וקור וכאב. ופאניקה.
פאניקה אמיתית שכזו שאפשר לחוש רק כשהמסיכה נצמדת לך לעור הפנים כי הוא סוגר את פתח האויר היחיד שקיים.
הקשר יחיד שלי עם המציאות היה המגע שלו.
חיכיתי לו, ופחדתי ממנו .
ולאורך כל הזמן הזה, הפחד והפאניקה יצרו בי היסטריה שגרמה לי לגירוי מיני חזק מאוד,
אפילו שהמגע המיני בי היה, למעשה, מועט.
הוא נשאר בגינס ובחולצה.
ואני בנילון ובמסיכת אבך.
עירומה מחושים.
עשירה ברגש.
זה היה סשן עוצמתי מאוד.
ומושקע ומחושב.
תודה רבה לך עליו.
