אני לא חושבת שאני יכולה לגבור על זה, בייבי.
זה מעלי.
זה כוחות חזקים ממני, מערכות גבוהות ממני, ולא נראה לי שהפעם אצא מזה עם ידי על העליונה.
לפחות לא בקרוב.
לפחות לא קרוב ככל שאני הייתי רוצה.
זה החוסר האונים הטוטאלי שבזה, שמוריד אותי.
ואנחנו נוסעים יחד ברכב,
ואתה אומר לי, בין השאר ללמוד לצחוק על זה,
ללמוד לתת לגל הקשוח הזה לשטוף אותי.
ואתה לא שם לב איך שאתה מונה את החולשות שלי, את הפגמים, בזה אחר זה.
שיחה כמעט אגבית , שנייה מסוגה בינינו מהשבוע הנוכחי, שנשארת לי בראש ובתוך הלב ואיננה עוזבת אותי.
אסור לי להיות חלשה, אסור לי להיות עם פגמים. אתה מבין?
ואני לא יכולה שלא לתהות, כמה משקל יש להם, לפגמים, באיך שאתה רואה אותי. כמה זה מצטבר בתוכך.
ומתי זה מדי, בישבילך. מתי תחליט שדי.
זה בעיות גדולות מדי עליי, בייבי שלי. שמצטברות ומקשות עלי לנשום. אני מתכנסת בי ומשתבללת ואני זועקת לשחרור.
אני צריכה לפחד, אתה מבין?
ממך, מכח שבך, מהאפשרות של טעות, מהמהלך הבא. מחוסר ידיעה.
אני צריכה לסבול, אתה מבין?
לסבול רק כדי לדעת, באמת לדעת ולהבין על עורי ולא רק לדעת בראש, שאני יכולה להכיל.
אני צריכה להאבק, לייחל, אתה מבין?
לאויר, לאור, להפסקה, לעונג.
אני צריכה להיות כלי.
כי ככה אני מבינה אהבה ויציבות.
אני צריכה קושי גדול יותר, מהקושי היומי.
כדי שאוכל לגבור עליו.
ןלהאמין, שאולי, אוכל , למרות כל הפגמים ואולי דווקא בזכותם, לגבור גם על זה.
